אקדים, הדלקת הנר בחנוכה היא המצווה השנייה בחשיבותה לאחר אמירת ההלל "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים… (רמב"ם מגילה וחנוכה ג' ג') המצווה העיקרית בחנוכה הדלקת הנר מידי ערב כדרך לפרסום הנס. לעניינינו, נראה שניתן להעביר את החנוכייה, וראוי לשהותה במקומה זמן מועט, ומן הטעמים הבאים: הראשון, הדלקה עושה מצווה. נחלקו האמוראים בתלמוד האם "הדלקה עושה מצוה" או "הנחה עושה מצוה" (שבת כ"ב ע"ב, כ"ג ע"א) ומפרש רש"י את צדדי הספק, אי המצווה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין, כדאשכחן  במנורה. ואי הנחה עושה מצוה – ועיקר מצותה תליא בהנחה (שם), מסקנת הגמרא שם היא שהדלקה עושה מצווה, כך פסק השולחן ערוך (או"ח תרע"ג סעי' ב'). השני, כבתה אין זקוק לה. נחלקו האמוראים, לגבי נר חנוכה שכבה לפני הזמן (כחצי שעה). רב הונא סבר "כבתה זקוק לה", ורב חסדא ורב סוברים "כבתה אין זקוק לה" (שם, כ"א ע"א). רב חסדא ורב סוברים שאין מוטל על האדם לדאוג לכך שהנר ידלוק במשך שיעור ההדלקה, חובתו מסתיימת בכך שהדליק את הנרות כראוי. לעומתם, רב הונא סובר שיש לדאוג למשך ההדלקה. מסקנת הגמרא 'כבתה אין זקוק לה' (תרע"ג סעי' ב'). בגמרא שתי השלכות למחלוקת זו, הראשונה, למי שהדליק נרות כשהם בידו, אם "הדלקה עושה מצוה" – הוא יצא ידי חובתו בהדלקת הנרות, אולם לפי השיטה הסוברת "הנחה עושה מצוה" – לא יצא ידי חובתו. השנייה, לגבי אדם שהדליק חנוכייה בתוך הבית כשאין פרסום הנס, אך לאחר שהדליק, הניחה במקום הראוי לפרסם את הנס. לפי העקרון "הדלקה עושה מצוה", בשעת ההדלקה על החנוכייה להיות במקומה הראוי, והיות ולא עשה כן – לא יצא ידי חובתו. לעומת זאת, לפי השיטה הסוברת ש"הנחה עושה מצוה", כיוון שהניחה במקומה הראוי לה – יצא ידי חובתו. השלישי, שיעור הזמן. הגמרא התקשתה מצד אחד, נפסק  "כבתה אין זקוק לה", אין צריך לשוב ולהדליק, מאידך, "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" אם כך צריך לשוב ולהדליק את שתכלה רגל מן השוק? בגמרא שני תירוצים: א. "דאי לא אדליק מדליק". ב. "אי נמי לשיעורא". (כ"א ע"ב). כלומר, המשך כל הזמן מהשקיעה ועד שתכלה רגל מן השוק – חובה להדליק, אולם אם כבר הדליק בזמן ולאחר מכן כבתה החנוכייה, אינו זקוק לה, אין צורך לשוב ולהדליק. אלא, שקשה שאם 'כבתה אין זקוק לה', אם כך אין משמעות בעצם לשיעור זמן ההדלקה? על כך מספר תירוצים א. "הייתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה – הרשות בידו" כלומר, שיעור זה מלמד מתי מותר לכבות כדי להשתמש בשמן (הרי"ף). ב. ההגהות מיימוניות כותב בשם הראבי"ה, "שמצא בשם רבנו תם דבהני תרווייהו אזלינן לקולא כשיעורא ובדלא אדליק, דבשל סופרים הלך אחר המקל, אבל הרב רבנו יצחק אומר שנהגו העם כלשון ראשון" (פ"ד אות ב') – כלומר, לפי ר"ת וגם לפי הר"י, להלכה, אין זקוקים כלל לשיעור חצי שעה,  ג. רמב"ם, פוסק את שני התירוצים, אך ייתכן שכמות שמן שתספיק לחצי שעה אינה תנאי הכרחי לקיום המצווה אלא רק אופן של לכתחילה (פ"ד ה"ה). ד. הרשב"א, תירוץ הגמרא ש"אי לא אדליק מדליק" נאמר למצווה ולא לעיכובא, ולכן גם אם עבר זמן משתכלה רגל מן השוק, יכול להדליק עד סוף הלילה. ייתכן שלשיטה זו גם התירוץ השני אודות שיעור השמן, לא נאמר אלא למצווה ולא לעיכובא, ולכן התקיימה המצווה גם אם לא דלקה החנוכייה חצי שעה.