עד סוף השנה או תחילת השנה הבאה, יהיו 500 מיליון חיסונים זמינים. אוכלוסיית העולם מונה 7.5 מיליארד בני אדם. עדיין לא ברור אילו חיסונים יקבלו מדינות עם אוכלוסיות גדולות שבהן מערכת הבריאות חלשה. מדינות כמו ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה עלולות לא לקבל חיסונים וייאלצו להסתדר בלעדיהם. העולם יתחלק למדינות שיקבלו חיסון ולכאלה שלא.

בשנים שבהן יום א' של חנוכה חל ביום ב', קוראים את פרשת 'וישב' ביום ב' של חנוכה. בפרשתנו מופיע סיפור השלכתו של יוסף לבור על ידי אֶחיו, "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית ל"ז כ"ד). בפסוק זה יש כפילות, "הבור ריק" ו"אין בו מים". רש"י כותב, "ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים? מה תלמוד לומר 'אין בו מים' – מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". פירושו של רש"י תמוה, שכן בפסוק קודם (כ"ב), התורה מבהירה שראובן יעץ לאחים לא להרוג את יוסף כי אם להשליך אותו לבור, כדי להצילו, אם מטרתו של ראובן הייתה להציל את יוסף, הרי שלא היה מציע להשליכו לבור שיש בו נחשים ועקרבים! הרמב"ן לשאלתנו מסביר שראובן ואֶחיו לא ידעו על קיומם של הנחשים והעקרבים, שכן אלו התחבאו בחורים שבתוך הבור, או שהבור היה עמוק ולא היה אפשר לראות את קרקעיתו (שם ל"ז כ"ב). מעניין שמימרה זו מופיעה באמצע דיון העוסק בנר החנוכה. לפני מימרה זו מופיעה מימרה נוספת, "נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי" (שם), ולאחריה נמשך הדיון בדיני חנוכה. מהו אם כן הקשר שבין שתי המימרות? ומדוע באמצע דיון על דיני חנוכה מופיעה הדרשה על הנחשים והעקרבים בבור שאליו הושלך יוסף? ההסבר השגור לשאלות אלו הוא שאין קשר תוכני בין שתי המימרות, וכך דרכה של הגמרא להצמיד זו לזו מימרות שאמר אדם אחד, גם אם אלו עוסקות בנושאים שונים לגמרי. לעומת הסבר זה הציע הרב ברוך הלוי אפשטיין קשר תוכני בין המימרות. מפירוש קדום למסכת תמיד, "דאין השלכה פחות מעשרים אמה". אם כן, בשימוש במילה "וישליכו" התורה רומזת לנו שהבור היה בעומק עשרים אמה לפחות, והעין "אינה שולטת" במרחק כזה, ועל כן לא יכלו אחי יוסף לראות את הנחשים והעקרבים שבתחתית הבור. כשאנו קוראים את הפסוק "וישליכו אותו הבּוֹרה" אנו עשויים להיזכר בהלכה העוסקת במיקום החנוכייה, שיש למקמה כך שהעוברים ושבים יראו את הנרות.

חיסון הוא אמצעי ריפוי מונע שמונע השפעה של גורמים מזיקים לבריאות כמו נגיפים ומחלות שונות, לפני שהם פוגעים בגוף. תכלית החיסון היא לאמן את מערכת החיסון וללמד אותה להכיר מחוללי מחלות שהמערכת אינה ערוכה להתמודד מולם. חיסונים הם ממצילי החיים הגדולים בתולדות האנושות. חיסונים חוסכים טיפולים ושימוש בתרופות יקרות.

מושג הנס בעיקרו שייך למישור הפילוסופי של היהדות, והוא אינו מוכר כאירוע צפוי על ידי המישור ההלכתי. מן הסתם, העולם מתנהג על פי חוקי הטבע, ואין האדם יכול לקחת בחשבון את האפשרות של הנס כאחד ממרכיבי שיקול הדעת של הנהגת חייו. עיקרון זה נקרא בתלמוד "אין סומכים על הנס" (פסחים ס"ד ע"ב), ומשמעות האיסור היא שאין אדם רשאי לסמוך על נס שיתחרש לו מן השמים, במקום חשש איסור או סכנה. יסוד הלכתי זה הוא הבסיס לשאלה מדוע נקבע החג למשך שמונה ימים והרי כמות השמן הספיקה ליום אחד, וטרם חזו בנס ביום הראשון? כמות השמן "השפיע" רק על שבעת הימים? שאלה זו התפרסמה כ"קושיית הבית יוסף" (ר' יוסף קארו מחבר השולחן ערוך), וניתנו עליה מאות תשובות (או"ח סי' תר"ע). רבינו מנחם המאירי פרשן תלמודי מהמאה ה-13 בצרפת, יישב קושיה זו כשהבחין בין ההדלקה ביום הראשון שהיא לזכר הישועה במלחמה ומציאת פך השמן, ולא לזכר הנס שהפך דלק שמונה ימים, ואילו בשאר הלילות ההדלקה היא על הנס שהתרחש בפך השמן. בפירושו הביא 'הבית יוסף' תירוץ נוסף ולפיו כבר בלילה הראשונה כשראו בחסרון השמן חילקו את הכמות לשמונה חלקים, לפיכך כבר ביום הראשון התרחש נס, אלא שהסבר זה קשה ליישבו "שאם כן היאך היו סומכים על הנס בלילה ראשונה"? (בית הבחירה שבת כ"א ע"ב), כלומר מדוע לא הניחו את כל כמות השמן שהייתה לפחות ללילה הראשונה, שאלה זו יושבה בתירוצו של ר' חיים סולובייצ'יק, לפיו הנס לא היה בכמות השמן, אלא באיכותו, מועט שדלק הרבה, בכל יום משמונת הימים דלק מעט שמן מקורי, שמן זית, שהרי לא ניתן לקיים מצות הדלקה אלא בשמן זית, ולא בשמן של נס, ועל כן חילקו את השמן לשמונה חלקים, על כן הכרח לומר שהנס היה במעשה ההדלקה ולא בשמן, שהרי לא ניתן להדליק בשמן של נס (הרב זווין 'המועדים בהלכה' עמ' קפ"ט).

אופן הפעולה של חיסונים הוא הכנת המערכת החיסונית הטבעית להתמודדות עם מזיקים זרים לה. כשהגוף מזהה גורם מזיק הוא מפתח נוגדנים, שחלקם פועלים על ידי נטרול התא הפולש, וחלקם משמשים כאמצעי זיהוי וסימון שנצמדים לתאי הפולש ובכך מאפשרים לתאי הדם הלבנים לזהות ולתקוף את הפולש.

חנוכה מעביר מסר על כוחם של מעטים וחלשים לגבור "מסרת גיבורים ביד חלשים" (מתוך תפילת  'על הניסים'). מי הם הגיבורים ומי הם החלשים? אם תאמר שהכוונה למכבים, וזאת בגלל מיעוטם אל מול הצבא היווני הגדול והעצום ונשקו, כבר נאמר "רבים ביד מעטים"! עונה על כך בסידור הגר"א, תלמידו בעל השיח יצחק, שאכן ה'חלשים' הכוונה למכבים אשר היו חלשים בעיני עצמם אל מול אמונתם בעוצמת ההשגחה הא-לוקית. ואילו היוונים היו חזקים בעיני עצמם, ולא האמינו בכוח עליון משגיח. ונשאלת השאלה. האם בטחון בד' סותר השתדלות אדם ויוזמותיו? דווקא ימי החנוכה האלו, מוכיחים ההפך, חובת ההשתדלות מוטלת על האדם ורק אח"כ תבוא ברכת ד' ועזרתו, מי לנו גדולים ממתתיהו ובניו בקריאתם הנצחית "מי לד' אלי", אך גם הקימו כוח לוחם, אמנם קטן אבל בעל גבורה ותעוזה שהתאמנו והכינו עצמם למלחמה באימפריה היוונית, ולחמו בגבורה, עוז ותושייה ולא הסתמכו על הנס. ה"בית יוסף" מפרש שישנה השתדלות שונה בכל אדם ואדם, ואכן "התירה התורה את ההשתדלות לאדם", כל מי שיכול במעט מלאכה ועושה יותר מהנדרש נקרא חוטא במידת הביטחון בד", ונוסף על כך, אדם שמרבה על השתדלותו יותר מהנדרש , מן השמיים יוסיפו לו על השתדלותו יותר מהנדרש. 

קבוצות שונות מתנגדות לחיסונים. יש המתנגדים משיקולים מוסריים ואתיים, ויש המטילים ספק ביעילות או בבטיחות של החיסונים, יש גם דתות וכתות המתנגדות לחיסונים בטענה שהם סותרים את עקרונותיהם, בקרב החרדים בישראל ישנן קבוצות המסרבות להתחסן, אולם בעקבות מגפת החצבת, עלתה בקהילה זו המודעות לנושא החיסונים.

למרות המבואר לעיל, שאיסור גמור הוא על האדם להביא את עצמו למצב סכנה, בהנחה כי יתרחש נס ויינצל, מכל מקום מצאנו פעמים שחז"ל התירו להיכנס למקום סכנה מחמת הסברה ש"שומר פתאים ד'", כלומר, ניתן להמשיך בתהליכי החיים למרות הסכנה הכרוכה בהם. לדוגמא, במסכת שבת נאמר שאסור להקיז דם ביום שלישי משום חשש סכנה, אולם ביום ששי מותר להקיז דם, ואע"ג שגם אז שייך אותו חשש סכנה, מדובר בחשש הקשור במזלות, מ"מ מותר דכיון דדשו ביה רבים (כבר הורגלו בכך האנשים), שומר פתאים ד' (קכ”ט ע"ב). ופירש רש"י, "הורגלו בו מפני דוחקן שיהיו קרובים לסעודת שבת ואמרינן כבוד שבת בדגים גדולים", כלומר, למרות העוני הציבור עינג את השבת באכילת דגים, באותם ימים שסברו שאכילת הדגים מועילה ותגן על הגוף על כן בשישי התירו להקיז דם. דוגמא נוספת, אין להימנע מלמול (לערוך ברית מילה) ביום המעונן משום, 'שומר פתאים ד" (יבמות ע"א- ע"ב). מהו שיעור אחוזי הסיכון שבו נאמר הכלל 'שומר פתאים ד", בשו"ת בנין ציון תלה נידון זה – במחלוקת רש"י ור"ת לגבי ג' הנשים שסכנה להם להתעבר וחכמים אמרו שלא תשתמש במוך משום ש'שומר פתאים ד', לדעת רש"י – אין לחוש לסכנה באופן שהחשש הוא רחוק מאוד בגדר מיעוט שבמיעוט. אולם לפי ר"ת – מה שחוששים לסכנה או לחשש פיקוח נפש, היינו דווקא כשיש סכנה ודאית כגון שנפל גל של אבנים וספק אם יש שם אדם יהודי, אז מחללין שבת כדי להצילו אפילו כשיש חשש רחוק של סכנה, אבל באופן שאין לפנינו פיקוח נפש אלא רק חשש לסכנה שתבוא, בזה הולכים אחר הרוב, ואם רוב הסיכויים שלא תבא סכנה, יש לסמוך על סברת שומר פתאים ד'. והוכיח את דבריו, שהרי איך מותר לכתחילה להפליג בים בספינה או ללכת דרך מדברות, שהם מהדברים שמברכים עליהם "הגומל" כשניצולו, והלא אסור להכניס עצמו למקום סכנה? אלא בהכרח כל שאין עכשיו סכנה לפנינו אלא רק חשש שמא יסתכן, סומכים על הרוב שלא תתעורר סכנה (סי' קל"ז). בספר "שיעורי תורה לרופאים" הביא הרב זילברשטיין בשם הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל ש-5% כבר נחשב מיעוט שאינו מצוי. וא"כ בשיעור סכנה של פחות מ-5% ודאי שאין חיוב לחוש (ח"ב סי’ צ"ו עמוד 212). ולכן כיון שהרוב המוחלט של הרופאים סבורים שיש לעשות את החיסונים, ודאי שיש חובה לעשותם, ואף לגבי חיסונים שיש לגביהם מחלוקת בין הרופאים אם הן נצרכים או לא, נראה שאף אותם יש לעשות, שלהלכה אנו אומרים שכל ששני רופאים אומרים שיש בדבר משום פיקוח נפש אפי' מאה רופאים אומרים שאין בזה פיקוח נפש, שומעים לשניים, מפני שזה ספק פיקוח נפש (שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ט"ו). החיסון שבדרך ישנה את מהלך התפשטות המגיפה, אם כך, זוהי השתדלות הכרחית על פי התורה, השיר המושר בפי ילדים בחנוכה  'כל אחד הוא אור קטן', אך ביחד 'אור איתן', אינו קלישאה.