באפידמיולוגיה) תורת המגפות), חקירה אפידמיולוגית, תפקידה להתחקות על מהלך התפרצות המגיפה ברמת הפרט. דהיינו, להבין איזה אדם ספציפי או בעל חיים ספציפי הוא הגורם להפצת מחלה מידבקת. האדם, שמתגלה כאדם הראשון שנשא מחלה אי פעם, מכונה בחקירה אפידמיולוגית, "החולה האפס".

הפרשה פותחת במילים "ואלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" (בראשית, כ"ה י"ט). המילה 'תולדות' משמעותה המשכיות. אילנות היוחסין המופיעים בספר בראשית תופסים מקום נכבד בתיאור קורות ראשית האנושות. על פי רוב אנחנו רגילים להשתמש במילה 'תולדות' כמתארות את קורות החיים, את ההיסטוריה או את ההתפתחות של אדם, קבוצת אנשים, עיר, מדינה, וכיו"ב. בספר בראשית מופיעה המילה 'תולדות' פעמים רבות, אבל ברוב רובם של המקרים היא מתארת את הצאצאים שנולדו לאותו אדם, אחרי "ואלה תולדות ישמעאל" (ברא', כ"ה י"ב), "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (ברא', כ"ה י"ט). כך גם בפרשתנו, לא שמענו את סיפור חייו אלא את סיפור לידת בניו. בפסוק הפותח את הפרשה, מופיע פעמיים היחס שבין האב- אברהם – לבנו יצחק.  בפעם הראשונה יצחק הוא הבן של אברהם ובפעם השנייה מודגש להפך- שאברהם הוא אביו מולידו של יצחק. הכפילות הזו נראית מיותרת ומוזרה, והמפרשים נתנו לכך הסברים שונים, רש"י פירש שיצחק היה דומה מאד לאברהם. יש שפירשו, שיצחק היה זה שקיבל את ברכת אברהם המיוחדת,. הרד"ק פירש, "שהיה יצחק ישר ונאמן והולך בדרך טובה ואוהב לבריות כמו אביו, עד שהכל אומרים עליו, אברהם הוליד את יצחק". בחברה הפטריארכלית הבנים הבכורים נחשבים לחשובים. הם הממשיכים. הם היורשים. אבל בספר בראשית התמונה מתהפכת, יצחק תופס את מקומו של ישמעאל, יעקב תופס את מקומו של עשו, יהודה ויוסף תופסים את מקומו של ראובן, ואפילו אפרים, בסוף הספר, תופס את מקומו של מנשה. הבנים הצעירים הופכים לאבות האומה. מעיון בסיפורי התנ"ך עולים שני קולות מנוגדים. קול אחד, קורא לנו לשים עלינו את מי שגודלו להנהגה בילדותם, הכוהנים, הלווים, וכמובן מלכות בית דוד. ואילו הקול השני, שונה מאוד, כל מנהיגינו הגדולים – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, דוד – צמחו בכוחות עצמם ולא הלכו בדרך הנוחה והבטוחה שסללו אבותיהם.

בבניית שרשרת הדבקה, אם אינך יודע בדיוק איפה הוא היה – הלכה השרשרת. באופן מסורתי, בעבר, החקירה האפידמיולוגית נעשתה באמצעות תשאול של החולה וסביבתו על מקומות בהם שהה כשהוא חולה, אולם כיום, נוסף על השימוש בתשאול אנושי, נעשה לעיתים שימוש בטכנולוגיות מתקדמות יותר ובהן איכון טלפונים סלולריים.

הפרשת מתארת את סיפור מכירת הבכורה. בזמן שעשיו מגיע עייף מהשדה יעקב מכין נזיד עדשים. עשו מבקש מיעקב שיאכיל אותו מהנזיד, יעקב מסכים אך בתנאי שעשו ימכור לו את "הבכורה", עשו מסכים ומנמק זאת כך, "הנה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (ברא', כ"ה, ל"ב). התהיות שפרשה זו מעלות רבות, מדוע יעקב מעוניין לקנות את הבכורה? האם אפשר בכלל למכור או לקנות בכורה? מהו מעמדו המיוחד של הבכור, אשר בעבורו כדאי להתאמץ לקנות את הבכורה? למעמד הבכור בתנ"ך וגם בעולם העתיק משמעות רבה מכיוון שחלקו של הבן הבכור  פי שניים בירושה. אם כך, יעקב מצטייר כרודף בצע, והלוא התורה מתארת את יעקב כ"איש תם יושב אהלים", פרשנים אכן משערים ש"משפט הבכורה" כלל בתוכו לא רק את החלק הכספי, אלא גם את המעמד של הבכור כממשיך את מקומו של האב "…ויש אומרים שיש לבכור לעולם מעלה על הצעיר, לקום מפניו ולשרתו כבן לאב" (אב"ע, ברא' כ"ה ל"א). סיפור גנבת הברכות המופיע בהמשך הפרשה, ותגובתו הקשה של עשיו מעידים על החשיבות העליונה שנתנו שני האחים לברכה (שאול רגב, פרשת תולדות, תש"ס – קניין הבכורה, מס' 313 אוניברסיטת בר-אילן). אם כן נשאלת השאלה מדוע הסכים עשו למכור את הבכורה בעבור תבשיל טוב? מדוע עשיו אינו מחשיב כלל את הבכורה? יותר מכך עשיו מבזה אותה "ויבז עשיו את הבכורה"! רש"י פירש שהיות ועשיו נתון לסכנת מוות בכל רגע בגלל היותו איש ציד, ולכן הוא חושב שממילא לא ירוויח דבר מן הבכורה. אולם, נראה שיש כאן עניין יותר מהותי, לא רק שעשיו נתון בסכנה תמידית, אלא השקפת העולם שלו היא "הנה אנכי הולך למות", הלהיטות אחר הציד והאכילה היא מהותית, אין משמעות רוחנית או ערכית לעולם הזה, יעקב מבין שאדם כזה איננו ראוי להיות הממשיך של משפחת אברהם ויצחק. המכירה בעד נזיד עדשים מעידה על קלות הבכורה גם בעיני עשיו, יותר מכך – בעבור הנאה גשמית רגעית עשיו מוכר את הבכורה, שהיא עניין רוחני ומהותי.         בבניית שרשרת ההדבקה, אם אינך יודע בדיוק איפה הוא היה – הלכה השרשרת. החקירה היא כלי חיוני לבלימת התפשטות המגפה. אי הקמת מערך גדול לקטיעת השרשראות לאחר בגל הראשון, אחת הסיבות להידרדרות של ישראל לגל השני. מדהים לראות כיצד תייר צרפתי שהסתובב בארץ, יממה. הדביק כל כך הרבה אנשים וכמה שרשראות הוא יצר.              המהפכה הדרמטית מתחוללת דווקא לאחר ימי התנ"ך. המשנה מתארת את שושלת מסירת התורה."משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות פ"א מ"א).הרשימה שמפרטת את חוליות ההנהגה העיקריות במסירת התורה מדור לדור אינה כוללת לא את הכוהנים לא את הלווים.  חז"ל הופכים את לימוד התורה לערך המרכזי ביהדות, והחוכמה, בניגוד לעבודת בית המקדש, לא עוברת בירושה. פרשני המשנה מסבירים שהכוהנים נעדרים מרשימה זו, הכהונה היא שושלתית, עוברת מאב לבן, ואילו הזקנים, הנביאים ובעיקר החכמים זוכים למעמדם בזכות ידיעותיהם ואישיותם. מסכת אבות מבקשת להדגיש נקודה זו. הלל ורבי עקיבא היו עניים בורים ונעשו לחכמים הכי גדולים שלנו. כמה אירוני שדווקא הלל, שממחיש יותר מכל את הפתגם "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", הפך בסופו של דבר לאבי שושלת הנשיאות. על אף שהחוק התורתי מעניק את הכהונה באופן בלעדי לשבט לוי "לשאת את ארון ברית ד' לעמד לפני  ד' לשרתו ולברך בשמו" (דברים, י' ח'). בספר שמות מתארת התורה את העובדה כי הבכורות מוקדשים לד' "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" (שמות י"ג ב'). וכי מעורבותם בחטא העגל שללה מהם זכות זו. נראה שגם הכוהנים איבדו את מעמדם במסירת התורה, לאור מעמד הכהונה בבית שני. רק אלו ששמרו על ברית ד’ כשאחרים עזבו אותה – בין אם אלו בני-לוי בחורב, אהרן ובניו במעשה קרח, פנחס בן אלעזר בשטים, הכוהנים בני-צדוק אצל יחזקאל או כהני-ירושלים בימי יאשיהו. אל הכהונה לא מספיק להיוולד, כדי לשמור על עבודת-ד'’ צריך לבחור בה בדבקות, גם כשכולם עושים אחרת.

מגן ישראל הינה תוכנית לאומית למאבק בנגיף הקורונה ולתכלול רב-זרועות לטיפול במשבר הבריאותי הפוקד את ישראל. מטרת התוכנית היא להביא להורדת שיטתית של מקדם ההדבקה ושימורו מתחת לערך – 1 על פני זמן לצורך בלימת הנגיף. התגייסות הציבור ורתימתו לשיתוף פעולה חיוני כיוון שכל אדם משפיע באופן התנהגותו על מקדם ההדבקה.

בין המסרים הראשוניים ביותר של חכמי התורה שבעל פה, "והעמידו תלמידים הרבה" (אבות א', א'). מה הכוונה, האם הכוונה להרבה תלמידים?, או לתלמידים מצטיינים? מסתבר שדבר זה נתון היה לוויכוח גדול ונוקב בין חכמי ישראל לדורותיהם. באבות דר' נתן אנו שומעים שחלקו בכך בית שמאי ובית הלל, "שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים" (נוסחה א' פ"ג). אנשי בית שמאי מעמידים ארבעה קריטריונים נוקשים לבחירת התלמידים שאותם יש ללמד. כישורים אינטלקטואליים ("חכם"), תכונות אופי ("עניו") ייחוס משפחתי ("בן אבות") ומצב כלכלי טוב ("עשיר"). בית שמאי מעמיד אפוא מוסד למצוינים אשר עושרם, קשריהם המשפחתיים וכישוריהם – הן בתכונות אופי והן בכישורי לימוד – הם הגבוהים ביותר. זהו מוסד הראוי להכשיר אליטות חדשות. בית הלל, לעומת זאת, קובע כי יש ללמד כל אדם, ללא קשר לנתונים כלכליים–חברתיים–אישיותיים כלשהם. אין שום בחינת כניסה לבית המדרש הזה, בית הלל מנמק את קביעתו, "שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים" בית מדרש זה סומך על יכולותיו לחנך כל אדם ולהוציא מבין כתליו, אם לא "חכמים" מבריקים, לפחות אנשים בעלי תכונות אופי נאות, "צדיקים, חסידים וכשרים". אפילו פושע, מאמינים בבית הלל, יכול להתקרב לתורה, להתחנך על פי דרכה ולהיעשות לאדם אחר. אם לא נתיר לו להיכנס לבית המדרש, נאבד אותו לתמיד. קיים גם נוסח האחר של אבות דרבי נתן, שם הנימוקים אחרים "בית שמאי אומרים אין שונין אלא לכשרים, לבני אבות ולבני בני אבות. בית הלל אומרים לכל אדם. משל למה הדבר דומה? לאשה שהיא מושבת תרנגולת הביצים. מתוך הרבה היא מוציאה מעט ומתוך מעט אינה מוציאה כלום" (נוסח ב' פ"ד). בית הלל רואים את השיקול התועלתני, ככל שרבים התלמידים, כך עולה הסיכוי שמתוכם יהיו יותר שיצליחו. אך קיים גם נימוק נוסף, התורה שייכת לכולם, "אמר רב יהודה אמר רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד – כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, מורשה היא לישראל מששת ימי בראשית" (סנהדרין צ"א ע"ב). לכל יהודי יש זכות ללימוד תורה משום שהיא נחלת אבותיו מששת ימי בראשית, כל אחד הוא חלק מהשרשרת. המהרש"א מעיר על דברי רב שמורה אינו רשאי להשתמש בתואנה שהתלמיד אינו ראוי ואינו הגון, שכן לפי בריאתם וטבעם מששת ימי בראשית מוכנים כל ישראל ללמוד תורה (שם). במאה השש עשרה הורה המהר"ם מינץ על סמך דברי המהרש"א לקבל לישיבה תלמיד מבלי להתחשב בעובדה שהוא חייב כסף (סי' מ"ח).