אקדים, למרות שהלכות הכשרות הרגילות והלכות הכשרות של פסח פועלות בדרך כלל ביחד, כל אחת מהן מתפקדת גם באופן עצמאי. מוצרים רבים הם כשרים לימות השנה אך אינם כשרים לפסח. אותו עיקרון חל גם בנושא התרופות. יש תרופות המותרות לשימוש במשך השנה, למרות שהן לא כשרות למאכל רגיל. אבל כשמגיע חג הפסח, מתעוררת השאלה האם בגלל מערכת ההלכות המיוחדות לפסח, ייאסר השימוש בתרופות אלו. לעניינינו, נראה שיש להמשיך וליטול את התרופות הקבועות ואין צורך לשנות מאלו המופיעות ברשימת התרופות המותרות לפסח, וזאת מן הטעמים הבאים הראשון, כמות החמץ. עמילן הדגן, החומר המקשה, המשמש לגיבוש הכדור, כדי לאפשר בליעתו, כמות חמץ שבו קטנה ביותר, ולא עוד אלא שכמות קטנה זו מעורבת עם החומרי הפעיל שבתרופה, "תערובת חמץ" – חמץ בתערובת שאין בכמות החמץ שיעור של כזית בכדי אכילת פרס, אין איסורו מן התורה. ועל אף הכלל "חצי שיעור אסור מן התורה" וכדעת ר' יוחנן (יומא ע"ד ע"ב) כל זה דווקא כשהאיסור בפני עצמו, אך כאשר ה"חצי שיעור" כמות החמץ הקטנה מעורבת בתערובת אין איסורו מן התורה אף לדעת ר' יוחנן (שו"ת רדב"ז אלף תקט"ז), השני, שלא כדרך אכילה/הנאה.הכלל אומר, "כל איסורים שבתורה, אין לוקים עליהם אלא כדרך הנאתם" (פסחים כ"ד ע"ב), אלא שנחלקו ראשונים האם לא לוקים, אך עוברים איסור תורה (מ"מ מאכלות אסורות פ"ח הט"ז), או שאין האיסור אלא מדרבנן (תו"ס שבועות כ"ב ע"ב ד"ה "אהיתרא"). השלישי, לא ראוי למאכל. מאכל אסור באכילה שנסרח, עד שאינו ראוי לאכילת אדם "כל הראויה לגר קרויה נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה" (ע"ז ס"ז ע"ב ס"ח ע"א), אין אפילו איסור מדרבנן באכילתו (פר"ח סי' ק"ג וכן בחוו"ד יו"ד קט"ז ז') הרביעי, נפסל מאכילת כלב. על אף שחמץ שונה משאר איסורים שבתורה בהם די שנפסל ונסרח מאכילת אדם, בחמץ הצריכו סירחון עד כדי שאפילו לכלב אינו ראוי לאכילה, הסיבה לכך היא כיוון ש"שאור" שהוא דבר מעופש ביותר נאסר בפסח "חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת כלב…מתר לקיימו בפסח" (שו"ע או"ח סי' תמ"ב סעי' ט'). כאשר החמץ נפסל מאכילת כלב אין עוברים עליו. החמישי, "אחשביה". אכילתו של חמץ שנפסל מאכילת כלב נאסרה מדרבנן, זאת משום שהראה במעשה אכילתו שחשוב הוא בעיניו (מ"ב תמ"ב ס"ק מ"ג). ועל אף שלעניין אכילה לא הקלו לעבור על איסור דרבנן לצורך "חולה שאין בו סכנה" (ב"י יו"ד סי' קכ"ג בשם הרשב"א), בתרופה שנפסלה מאכילת כלב, לא אמרינן "אחשביה" (חכמת אדם כלל פ"ח סעי' ד'). בשולי הדברים אציין אוסיף שכיון שתרופה ניטלת רק מפני החומר הפעיל שבה, לא אומרים "אחשביה" על החלק הלא פעיל, החמץ המגבש את הכדור, שאותו לא רצה נוטל את התרופה באכילה ולא החשיבו "…דלא שייך כאן אחשביה דדעתו על הסמים" (חזון איש יו"ד קט"ז ח') ועוד שאין כלל "אחשביה" שהרי עצם צריכתם של תרופות היא "שלא כדרך אכילה" ולא שייך בכך "אחשביה". "…ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה דאף דברים מרים ומאוסים נוטלין לרפואה, ולכן אין לך מה לחשוש ותקח הרפואה כפי שאמר לך הרופא…" (אגרות משה או"ח ח"ב סי' צ"ב).