אקדים, השתלת איברים מבעלי חיים הולכת ומסתמנת כפתרון למחסור החמור באיברים להשתלה. המכשול הבסיסי להשתלה בין מינים, הוא באי-התאמה בין חומרים גנטיים, שיכולה לגרום לתגובת דחייה מיידית. החדרת חומר גנטי אנושי לחיה התורמת, היא דרך להתגבר על מכשול זה. בעל החיים שנבחר להיות התורם האידיאלי הוא החזיר. איבריו דומים לאברי אדם הן מבחינת הגודל והן מבחינת התפקוד. לעניינינו, אין כל מניעה להשתמש באיברי החזיר או כל בעל חיים אחר האסור באכילה, אך ראוי לפתח איברים ושתלים מלאכותיים כדי להימנע מצער בעלי חיים, ומהתפשטות נגיפים, ומן הטעמים הבאים. הראשון, צער בעלי חיים.  מקובל כי מקור איסור צער בעלי חיים בפסוק "כי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות, כ"ג, ה'), כלומר, אם נראה חמור שמחמת כובד המשא שעליו קורס, ניחלץ לעזרתו ונפרוק את המשא מעליו, ולכן אמרו חכמים, שמצוות פריקה קודמת למצוות טעינה. דהיינו, כאשר נמצאים לפנינו שניים אחד מבקש עזרה בהטענת חמורו ואילו האחר מבקש עזרה בפריקת המטען שמוטט את חמורו, יש להקדים ולעזור לזה המבקש לפרוק את המטען מן החמור, שכן לפנינו 'צער בעלי חיים' (שו"ע חו"מ רע"ב סעי' י').בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים אם האיסור נלמד מפורשות מן המקרא, דהיינו, איסור דאורייתא, או שאין האיסור אלא מדרבנן (בבא מציעא, ל"ב ע"א). למעשה הכריעו רוב הפוסקים  שמדובר באיסור תורה‏‏(שיטה מקובצת, בבא מציעא שם, נמוקי יוסף שם, כסף משנה על הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש, פי"ג ה"ט, שציין שכזו היא גם דעתו של הרי"ף והגאונים להלכה, וכך מובא בטור וברמ"א חו"מ רע"ב, ט'). אמנם בדעת הרמב"ם (שם) ישנה מבוכה בין הפוסקים, כשרוב המפרשים סוברים שלדעתו האיסור מדברי חכמים, אך לדעת חלק מנושאי כליו גם הרמב"ם סבור שהאיסור מדאורייתא. (הכס"מ והרדב"ז, בעל האור שמח חילק בדבריו וכתב שלצער בכוונה אסור מן התורה, אבל לסייע כדי למנוע צער הוא מצווה מדברי חכמים. עיין באסיא ח"א ע' 263, ויחו"ד ה', ס"ד). השני, צורך האדם. בשאלה זו דנו כמה מהאחרונים ורבני דורנו. הנה הרמ"א כתב: "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום צער בעלי-חיים". מקור דבריו הוא דעת 'האיסור והיתר', והוסיף הרמ"א, שלכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות. "ומכל מקום העולם נמנעים משום דהוי אכזריות" (רמ"א אבן-העזר, סוף סימן ה') וכן התירו צער בעלי חיים לצורך חולה, אפילו שאין בו סכנה (או"ה סי' נ"ט, אות ל"ו). הרב יעקב יחיאל וינברג כתב שלפי דברי הנמוקי-יוסף, לצורך אדם ותשמישו – מותר, וזה לשונו: "סוף דבר, דמותר לצער בע"ח לתועלת הרפואה, ולא עוד אלא שאין כאן מידת חסידות, שמידת חסידות היא במקום שנוגע רק לעצמו, ורשאי האדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע לאחרים, כי מאי חזית דצער בע"ח עדיף טפי מצער החולים, שאולי יוכל לעזור להם. וכהאי גוונא כתבו התוספות, ע"ז, שם, דמשום כבוד ישראל – שרי, והיינו דבמקרה שנוגע לכלל, אין טעם להחמיר מצד מידת חסידות" (שו"ת שרידי אש ח"ב סי' צ"א). וכן האריך הרב חפוטא שכל היכא שאין המטרה לצער את הבע"ח – מותר (נועם, כרך ד'),.