אקדים, מורפין הוא סם פסיכו אקטיבי ממכר ביותר ותרופה ממשפחת האופיאטים, המשמש כמשכך כאבים חזק. מורפין פועל בצורה ישירה על מערכת העצבים המרכזית על מנת לשכך כאב. מורפין גורם לדיכוי נשימתי על ידי פעולה ישירה במרכזי הנשימה בגזע המוח ועשוי לגרום להפסקת נשימה ואף לדום לב ושוק. לעניינינו, מותר על אף העובדה במינון מצטבר קיים חשש לקיצור חיים ומן הטעמים הבאים, הראשון, רפא ירפא. חז"ל למדו מהפסוק "ורפא ירפא" שניתנה רשות לרופא לרפאות "תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבא קמא פ"ה ע"ב). נתינת הרשות לדעת הרמב"ן עניינה הרשות לקיחת הסיכון שבעקבות הטיפול עלול החולה למות "פירוש שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות" (תורת האדם, סוף עניין הסכנה, עמ' מ"א-מ"ג), וכיוון שסבל הוא מצב של חולי, הרי הוא בכלל הרשות שניתנה לרופא (ציץ אליעזר חי"ג סי' פ"ז). השני, טיפול רפואי. כיוון שכל זריקה וזריקה בפני עצמה אינה מקצרת חיים, ורק צירוף של זריקות רבות עלול להביא לקיצור חיים, אין לאסור שזהו חלק מהטיפול במחלה (סברת ר' שלמה זלמן אויערבך מובא בספר נשמת אברהם סי' של"ט עמ' תפ"ד ס"ק ד' הערה א2 וכן מובא במאמר של הרב אביגדור נבנצאל אסיא כרך ד' עמ' 262). השלישי, שומר פתאים ד'. בחז"ל מופיעים שתי הוראות שלכאורה סותרות זו את זו. מצד אחד, האריכו חז"ל באיסור להכניס עצמו לסכנה, ומצד שני, מצאנו מספר פעמים בדברי חז"ל שלא חששו לסכנה משום "שומר פתאים ה'". התיווך בין שני הדברים הוא כך, במקומות ובמצבים שהפכו לנוהג אצל רבים, והכל אינם חוששים לסכנה שבהנהגה זו – "דשו בו רבים", יכול כל אדם להתנהג כך, כיון שזהו המנהג המצוי אצל בני אדם והוא הפך להיות דרך עולם. הרב שלמה זלמן אויערבך פסק שבדבר מקובל ונהוג על אף הסכנה שבו נוהג הכלל "שומר פתאים ד'" (מנחת שלמה  ח"ב סי' פ"ב אות א'). הרביעי, ייסורים. טיפול בכאב ובייסורים גורם להרגשה כללית טובה יותר לחולה, מאפשרת לו לאכול ולשתות ביתר קלות, ובכך אולי אף לתרום להארכת חייו, הסבר זה נומק ממקורות שונים בחז"ל, אם מן העובדה שלימדונו חכמים שאפילו "אנחה שוברת חצי גופו של אדם" (כתובות ס"ב ע"ב), וכל שכן ייסורים ממש. ואם משום מאמר אחר שהובא בחז"ל אודות חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמם לכבשן האש ולא הסכימו להשתחוות לצלם של נבוכדנצר, שאילו היו מייסרים אותם היו בוודאי משתחווים לע"ז "אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא" (כתובות ל"ג ע"ב), והסביר בשיטה מקובצת, שהכאה שאין לה קצבה קשה יותר ממלקות ומיתה, ושלא היו מסוגלים לעמוד בייסורים כאלה (שם, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פ"ז). כך הורה למעשה הרב משה פיינשטיין "…הנה זה מותר שאף בשביל הסרת היסורין מותר לעשות ניתוח בחולה דסכנה, וגם מסתבר שהוא מאריך חייו לאיזו שעה קטנה אף שלא ידוע זה גם לרופאים, דודאי מסתבר ששני חולים מסוכנים במחלה אחת אבל האחד אין לו יסורין, והאחד יש לו יסורין, שבדרך הטבע מי שאין לו יסורין יחיה יותר מעט דהיסורין גדולים נמי מקצרין החיים…" (שו"ת אגרות משה חושן משפט ח"ב סימן ע"ג אות ט'). הרב שלמה זלמן אויערבך פסק שמותר לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה אף כדי להקל מייסוריו "לא רק כדי להציל את הנפש לשעה אלא גם להקל מעליו הכאבים" (הערות הגרשז"א למהדורה הראשונה של ספר לב אברהם, חלק א', עמ' ט"ו (על פרק ו' סעי' ה' (ז') ).