אקדים, נישואים נחשבים בהלכה לדרך היחידה בה ניתן לקיים את מצוות פרו ורבו. המונח בתלמוד למוסד הנישואין הוא "כניסה לרשות הבעל". שלב זה בפשטות הוא כניסת האישה, למטרת נישואין, לביתו של הבעל. ההתייחדות של שני בני הזוג בביתם שלהם היא זו שיוצרת את הנישואין הגמורים. ישנן מספר שיטות הלכתיות כיצד לבצע את המעבר לשלב זה. לעניינינו, ניתן להשיא בדוחק, ויש לשקול היטב את הנסיבות, ומן הטעמים הבאים. הראשון, חופה. בתלמוד מבואר כי לאחר הקידושין, כדי שהאישה תחשב "נשואה", צריך הבעל להכניס את אשתו ל"חופה" (כתובות פ"-פ"ה, קידושין, ה' ע"א). ונחלקו הראשונים והפוסקים מהי ה"חופה" שעושה "נישואין", הרמב"ם כתב שאין הנישואין חלים "עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום" (הל' אישות, פ"י ה"א, שו"ע אהע"ז סי' נ"ה סעי' א'), ומבואר בדבריו שהחופה היא הייחוד בין הבעל לאשתו. אולם אחרים סברו חופה היינו "כל שהביאה הבעל מבית אביו לביתו לשם נישואין", ולדעה זו, "אנו נוהגים עכשיו לעשות נישואין בלא יחוד" (ר"ן כתובות ב' ע"א מדפי הרי"ף, וברמ"א שם). השני, נידה. המשנה קובעת: "וכל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין – הולד ממזר. ואיזה זה? זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה" (קידושין ס"ו ע"ב). בהמשך הדיון  נאמר, שכלל זה תקף לגבי כל העריות, למעט אחת: נידה, שקידושין תופסים בה, ואין ולדה ממזר(ס"ז ע"ב – ס"ח ע"א). לנידה יש, אם כן, מעמד חריג בין העריות, אלא שנחלקו הראשונים כיצד לנהוג למעשה, דעת הרמב"ם "המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום, שאין קידושין תופסין בערוה, חוץ מן הנדה, שהמקדש את הנדה הרי זו מקודשת קידושין גמורין, ואין ראוי לעשות כן" (אישות פ"ד הי"ב). שני טעמים נאמרו מפני מה כתב הרמב"ם "ואין ראוי לעשות כן", א. כיוון שאינה ראויה לחופה. ב. שמא יגע בבשרה. (ה"ה). ואילו הרא"ש לא חשש לכך (כתובות פ"ה סי' ו'), להלכה, השולחן ערוך פסק כהרמב"ם (אהע"ז סי' ס"א סעי' ב'), ואילו הרמ"א היקל, והוסיף "וטוב להודיע לחתן שהיא נידה". השלישי, אישה חולה. הגמרא עוסקת בחיובו של הבעל להעלות מזונות לאשה אם הגיע הזמן שנקבע לנישואין, ועדיין לא נשאה. ושם נאמר, "חלתה היא (ואינה יכולה להינשא), מהו (האם חייב לזון אותה)? בהמשך הגמרא דנה בהבדל שבין חלתה האישה ובין פירסה נידה למרות שבשניהם אינה ראויה לביאה! (כתובות ב' ע"ב). ניתן להסביר זאת לרמב"ם ולרא"ש, לכל אחד לפי שיטתו. להרא"ש שחופה קונה גם כשאינה ראויה לביאה, א"כ הוא הדין באשה שחלתה, ולדעת הרמב"ם הסובר שחופה שאינה ראויה לביאה אינה קונה, הוא הדין לאישה שחלתה. בשדי-חמד כתב בשם שו"ת בית-יהודה (אה"ע סי' י"א) שגם למ"ד חופת נידה אינה חופה, חופת חולה שמה חופה. כי חופת נידה פסולה משום אריא דרביעא עליה, מה שאין כן בחופת חולה, שאם תרצה לחבול בעצמה ולאפשר לבעלה לבוא עליה הרי היא רשאית. ומכיון שאין דבר עצמי המונע את בעלה מלבוא עליה, "חופה הראויה לביאה" מיקרי. וכתב עליו השד"ח שהסברה הפוכה. ודבר שאינו ראוי מצד המציאות נחשב יותר אינו ראוי מדבר שאינו ראוי מצד הדין (מערכת חתן וכלה סי' כ'). ועי' נשמת אברהם (אה"ע סי' ס"א עמ' רע"ד).