אקדים, מעל 90 חיסונים נמצאים כיום בשלבי ניסויים פרה קליניים, בהם נבדקת השפעתם, בטיחותם ויעילותם על בעלי חיים. שלבי הניסויים הקליניים מתבצעים בבני אדם,  בשלב הראשון בו נבדקת בטיחותו של החיסון והמינונים הבטוחים לאדם, נמצאים כעת 29 תרכיבים. בשלב 2 של הניסויים נמצאים כעת 14 תרכיבים. בשלב זה נבדקת בטיחות החיסון על קבוצה גדולה יותר של מאות נבדקים מתנדבים, ובתוך כך נבדקת יעילותו של החיסון, כלומר היווצרות נוגדנים ותאי T האמורים לנטרל את נגיף הקורונה ולאותת למערכת החיסון להשמיד אותו בטרם ישתכפל ויגרום למחלה. שלב החיסון האחרון והחשוב הוא שלב 3, בו נבדקת יעילות ובטיחות החיסון על עשרות אלפי נבדקים. בשלב זה נמצאות כעת 11 חברות.  לעניינינו, נראה להתיר ומן הטעמים הבאים, הראשון, לא תעמוד על דם רעך. שתי שיטות עיקריות נאמרו בהלכה זו, יש הסוברים שמצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם. ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. מקור דין זה מובא בתלמוד הירושלמי המספר על החכם ריש לקיש שהסתכן כדי להציל את רב אמי (תרומות פ"ח דף מ"ז), ובטעם הדבר, "מפני שהלה ודאי והוא ספק" (ב"י חו"מ סי' תכ"ו). ויש החולקים וסוברים שמצוות "לא תעמוד על דם רעך", שווה לשאר המצוות שבתורה, וכשם שאין מצווה לסכן את הנפש כדי לקיים מצוות אחרות, כך אין אדם צריך לסכן את נפשו כדי להציל את חבירו (מובא בסמ"ע חו"מ סי' תכ"ו סעי' א' שהביא את דברי ההגהות מיימוניות, וכתב: "כיון שפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהם [את דינם של ההגהות מיימוניות], משום הכי  השמיטוהו המחבר והרמ"א). ובפתחי תשובה הביא בשם ספר אגודת אזוב "שכתב טעם נכון מה דהרי"ף והרמב"ן והרא"ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי, משום דס"ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בהא" (שם ס"ק ב'). השני, סכנה מועטה. הסברה שאדם צריך להסתכן מעט כדי להציל את חבירו, מבוססת על הברייתא בסנהדרין שם למדנו שאדם צריך להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חבירו, כגון לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף (סנהדרין ע"ע ע"ב, ופתחי תשובה חו"מ תכו ס"ק ב', ובמ"ב סי' שכ"ט ס"ק י"ט). (הרחיב ובאר הרב אונטרמן ב"צומת התורה והמדינה", ח"ג ע' 319, ועיין במאמרו של הרב זילברשטיין באסיא ח"ז ע' 4). השלישי, הצלת רבים. ההלכה הבחינה בין הצלת רבים להצלת מעטים, יש מי שכתב, שלדעת האוסרים לסכן עצמו עבור חברו, הוא הדין שאינו מחויב לסכן עצמו אפילו עבור הצלת רבים (אור שמח על הרמב"ם הל' רוצח פ"ז ה"ח). יש הסבורים, שעבור הצלת כלל ישראל מחויב כל יחיד לסכן עצמו לכל הדעות, וראיה מאסתר המלכה, וממשה רבינו ששב מצרימה על אף הסכנה שבדבר (כלי חמדה, פר' פנחס, אות א', שו"ת היכל יצחק, חאו"ח סי' ל"ט). ויש מי שחילק בין הצלת רבים מישראל, שאם אין היחיד בכלל הסכנה, אינו מחויב להיכנס לסכנה עבורם, ובזה אין הבדל בין הצלת יחיד לבין הצלת רבים, לבין הצלת כלל ישראל, שכל יחיד חייב לסכן עצמו עבורם (שו"ת משפט כהן סי' קמ"ג. וראה מאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תורה שבעל פה, לא, תש"ן, עמ' מ ואילך). הרביעי, התנדבות. נחלקו הפוסקים, האם רשאי האדם להתנדב ולסכן את עצמו כדי להציל אחרים, הרב פיינשטיין סבור שכאשר חייו שלו ושל חברו מוטלים על הכף בשווה – אסור לאדם למסור את נפשו עבור הצלת חברו, על כן אם רוצים גויים להרוג יהודי אחד, אסור לחברו להתנדב להיהרג תחתיו, אף שחושב שראוי ונכון שחברו יישאר בחיים ולא הוא – הואיל וגזירת שמיים הוטלה על חברו ולא עליו, ואכן דם חברו 'סומק' פחות מדמו שלו (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קע"ד). לעומתו סבור הרב קוק, שהסברא, שאין דמך אדום מדמו של האחר, היא חד משמעית, כשמדובר בהריגה, לעומת זאת כשמדובר בהצלה, בכניסה לסכנה, במקרה כזה ההלכה מאפשרת אומדנא, לפיכך האדם רשאי להתנדב מעצמו ולמסור את נפשו להציל את חברו, ואם על פי אומדן דעתו ראוי ונכון יותר שחברו יישאר בעולם- מותר לו למסור את נפשו עבור הצלת חברו. (שו"ת משפט כהן, סי' קמ"ג, שו"ת ממעמקים, ח"ב סי' א').