אקדים, העוסק במצווה פטור מן המצווה הוא כלל הלכתי ביהדות, הקובע פטור ממצוות עקב היות האדם טרוד בביצוע מצווה אחרת. ישנן כמה דוגמאות לכלל זה: חובת תפילין לאבל, פטור להולכים לדבר מצווה (כגון לימוד תורה או לפדות שבויים ממצוות סוכה ועוד) )סוכה,כ"ה, ע"א). תפילת תשלומין, היא תפילה שמתפלל אדם שהחסיר אחת מן התפילות, וזמנה של התפילה המקורית כבר עבר. לעניינינו, נראה לפטור מן התפילה ומתשלומין לתפילה, וזאת מן הטעמים הבאים, הראשון, עוסק במצווה. במשנה מובא "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה, חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה…" (סוכה כ"ה ע"א). בתלמוד מובאים שני מקורות מהם לומדים עיקרון זה, האחד, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצווה…" (סוכה שם), השני, "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח…" (שם, שם). אלא שנחלקו ראשונים, יש הסוברים כי פטור זה רק כשאי אפשר לקיים את שתיהן, שאל"כ היינו פוטרים כל מי שציצית בבגדו ותפילין בראשו משאר מצוות (תוס' שם, ד"ה 'שלוחי'). ויש הסוברים שפטור זה ניתן גם כשיכול לקיים המצווה האחרת (ר"ן, סוכה, דף י"א מדפי הרי"ף), מחלוקת זו מוצאת ביטוייה בהלכה "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה" (סי' ל"ח סעי' ח'). והוסיף הרמ"א "ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה, אז פטורין מק"ש ותפלה ותפילין, דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן". השני, עוסק במצווה עצמה. אך העירו אחרונים "…דרק כשעיקר כונתם לשם מצוה לספק תפילין למי שאין לו ולזכותו במצוה, אבל אם עיקר כונתו למטרת שכר ורווח כספי אינו פטור מן המצוה" (מג"א ס"ק ח', משנ"ב ס"ק כ"ד), ובביאור הלכה חילק בין מי שעוסק בהכשר מצווה כמוכר לבין מי שעוסק במצווה עצמה, על כן, מי שעובד בחדר מיון ואין בידו לתכנן את יום העבודה ולעיתים חולים רבים מגיעים בב"א בתכיפות גבוהה, וכל מקרה בכלל ספק פקוח נפש הוא ואין בידו האפשרות להתפנות על כן הוא פטור מקריאת שמע ותפלה משום ד'עוסק במצווה פטור מן המצווה', ועל אף שעיסוקו ברפואה הוא גם לשם פרנסתו, אך מכיוון דיש כאן ספק פקוח נפש פטור הוא מן המצוה בכל ענין. ובנוסף העובדה שעיסוקו נוגע בעצם מעשה המצווה אין צורך להקפיד ולכוון את כוונתו (נשמת אברהם, או"ח סי' ל"ח, סעי' ח', אות ו'). השלישי, תפילת תשלומין. נחלקו האחרונים בדין "מי שמת לו מת בשבת, במוצאי שבת לא יתפלל, ולא בבוקר קודם קבורה,ולאחר קבורה יתפלל תפלת שחרית, אם לא עבר זמנה. אבל תפלת הערב לא יתפלל, שכבר עבר זמנה. ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל (שו"ע יו"ד שמ"א סעי ב'), הדרישה פסק שהוא הדין למתעסק בצרכי ציבור בזמן התפילה, שפטור מלהתפלל דהוי אנוס (ס"ק ג'), אך הט"ז השיג עליו וכתב שאנוס מחמת מצוה דמי לאנוס מחמת ממון, דבשניהם פטור מחמת טירדה אך חייב להשלים. ושאני אונן שיכול להתפלל אלא שהאבילות פוטרת אותו, ולכן דווקא שם אין חובת תשלומין (ס"ק ה', וכן או"ח ק"ח ס"ק א'). במחלוקת זו האם עוסק במצווה דומה לאונן, כתב המשנה ברורה על מי שהיה עוסק בצרכי ציבור שאינו צריך להתפלל מנחה שתים בשביל תשלומי שחרית, שכיון שבשעת חובתו היה פטור ממנה מן הדין אין צריך לתשלומין כלל (סי' צ"ג ס"ק ח') אך במקום אחר כתב בשם ה'פרי מגדים' שנכון שיתפלל אח"כ להשלים התפילה החסרה לו, אך בזה יתפלל אותה בתורת נדבה ויחדש בה דבר (סי' ק"ח ס"ק ב'), וכן מובא בילקוט יוסף (עמ' קצ"ה).