אקדים, גם לאחר החיסון המסכה עדיין מלווה ותלווה את חיינו זמן מכיוון שהיא דרך מרכזית להפחתת התחלואה בקורונה, זאת משום שהנגיף מצליח להדביק כשרסיסי רוק חודרים לריריות האף והלוע, שם הוא מתרבה ומתפשט בגוף. על אף שחובת עטית המסכה בוטלה בשלב זה, במשרד הבריאות הדגישו כי עדיין יש לעטות מסכות במקומות בעלי פוטנציאל הדבקה גבוה. ומכיוון שכמות הנדבקים גדלה מיום ליום ומקדם ההדבקה עולה נראה שיש להקפיד על כך מאוד. לעניינינו, צירופו למניין של מי שאינו עוטה מסכה מוטל בספק, ומן הטעמים הבאים. הראשון, שמירת הנפש. הרמב"ם בהקשר לחובה לבנות מעקה מדגיש שישנה חובה כללית של זהירות מפני סכנה "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוַת עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהִזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך". ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים" (הל' רוצח י"א, ד'). בהקשר לפאן הערכי של שמירת הגוף כותב "הואיל והיות הגוף בריא ושלם – מדרכי השם הוא…לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים" (הל' דעות פ"ד, ה"א). לדעת הרמב"ם חובה זו מוטלת גם על האחרים. בהלכות רוצח הרמב"ם מונה דברים שחכמים אסרו מפני הסכנה, "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד על כך – מכין אותו מכת מרדות" (פר' י"א ה"ה). דברים אלה נפסקו להלכה "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אוותו מכת מרדות, והנזהר מהם תבוא עליו ברכת טוב" (שו"ע חו"מ סי' תכ"ז סעי' ט'). האחרונים הסתפקו במהות האיסור האם עבר על איסור תורה, או על איסור מדרבנן, (באר הגולה בס"ס). בעל הלבוש סבר שמדובר באיסור תורה "מכין אותו מכת מרדות שהרי עבר על איסור דאורייתא דכתיב השמר לך ושמור נפשך וגומר". השני, חמורה סכנה מאיסור. היסוד המובא בסיום דבריו מקורו בגמרא הלומדת שצריך להיזהר מספק סכנה יותר מספק איסור. מי שהניח כלי עם משקה מכוסה ובא ומצאו מגולה – לא חוששים שמא מישהו טמא פתח את הכלי, אבל חוששים שמא נחש שתה והמשקה אסור בשתייה (חולין י ע"א). כלומר, בחשש איסור רחוק – לא אוסרים את המשקה, ואילו בחשש סכנה רחוקה – אוסרים את המשקה. וההסבר לכך "… ואפילו בהרבה ספק ספקות ואין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב….אם כן בעל כרחך ספק סכנתא מן התורה לחומרא, ואם כן שני ושני בין ספק אסור לספק סכנה" (המהר"ץ חיות חולין ט' ע"א). על כן כותב הרמ"א, "וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה…ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה" (יו"ד קט"ז). השלישי, חובת הזהירות. הרמב"ם מנה שלושה סוגים של ההורגים שלא בכוונה "יש הורג בשגגה בהעלמה גמורה וזהו שנאמר בו 'ואשר לא צדה' – ודינו שיגלה לערי מקלט ויינצל. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה מפני שעונו חמור. אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחויב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור" (הל' רוצח ושמירת נפש פ"ו, א'- ד'). למדנו עד כמה חובת הזהירות שצריך אדם להיזהר שלא לפגוע בנפש חברו. וכך מנמק הרמב"ם את חומרת שפיכות הדמים "כל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילו אותו מן הדין.