ליל הסדר – "ליל שימורים" – כשההיזק מצוי

ט״ז בניסן ה׳תש״פ (אפר 10, 2020) | עלון בית החולים, פסח, חגים

התנהגות נטולת סיכונים מוגדרת כפעולה או כאי פעולה הטומנת בחובה סיכוי לאובדן או הפסד הגדול מ0% אך קטן מ100%. התנהגות מסוג זה עלולה להיות מכוונות ולא מכוונת. התנהגויות מסוג זה עלולות להוביל להפסדים משמעותיים של האדם וקרוביו ולגרום באופן בלתי מכוון לנזק לאחרים.

התורה מכנה את הלילה הראשון של חג הפסח, ליל הסדר, גם בשם ליל שימורים, " ליל שִמֻּרִים הוא לד'…שִמֻּרִים לכל בני ישראל לדֹרֹתם" (שמות י"ב, מ"א-מ"ב). מהו ליל שימורים? ומדוע הפסוק נקשר בחלקו הראשון עם ישראל, ובחלקו השני עם ד'? בתלמוד מובאות שתי דעות, ר' יהושע אומר: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, מנלן? אמר קרא 'לֵיִל שימורים' ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית'". ר' יהושע מייחס את המילה "שימורים" שמופיעה פעמיים לשתי גאולות: אחת לגאולת מצרים ואחת לגאולה העתידה. אבל ר' אליעזר על אותו פסוק אומר, "לילה המשומר ובא מן המזיקין". כוונתו, שבלילה הזה, 'ליל הפסח', אנו מוגנים ושמורים מפני המזיקים (ראש השנה י"א ע"ב). דעה זו אף נתקבלה להלכה: "ליל המשומר מן המזיקין, ובלילה זה אין לחשוש לסכנה" (שו"ע או"ח תפ"א ב'). התלבטות בדבר משמעות המונח ניכרת גם בתרגומים ואצל הפרשנים. אונקלוס מבאר בפשטות: "ליל נטיר" משמע שהלילה נשמר לעת הזאת על ידי ד' כדי להוציאם ממצרים. בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל, נאמר הלילה הזה נקרא 'ליל שמֻּרים' כי הוא נשמר עבור ארבע התגלויות. רש"י פירש כי ליל זה נשמר על ידי הקב"ה שהבטיח להוציא את בני ישראל ממצרים, "ושמר הבטחתו עד לילה זה: שהיה הקב"ה שומר ומצַפה לו לקיים הבטחתו להוציאָם מארץ מצרים", כפי שנאמר בתורה על לילה זה: "ולא ייתֵן המַשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות י"ב, כ"ג). הרמב"ן והרשב"ם הוסיפו את ציפייתם של ישראל לחוג את חג הפסח "שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזיכרון הנסים ולתת הלל והודאה לשמו" (רמב"ן שמות י"ב מ"ב). מרתקים הם דבריו של רבי אליעזר בן הורקנוס המפרש, "ליל המשומר ובא מפני המזיקין" – לילה שמור ומוגן מכל המזיקים, שיש להיות ערים בו כדי להישמר מהסכנות שאורבות בפתח.

חוקרים העוסקים בתחום הקוגניטיבי אשר בדקו את הקשר בין נטילת סיכונים לקוגניציה, מצאו כי היסודות לנטילת סיכונים הן למעשה בעיות בשיפוט. נמצא קשר מובהק בין התפתחות קוגניטיבית וירידה בהתנהגות נטילת סיכונים. התפתחות קוגניטיבית משתפרת לאורך השנים , ובשל כך התנהגות מסכנת קטנה עם השנים

על-פי התורה כאמור נֶאמר על לילה זה "ולא ייתֵן המַשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות י"ב, כ"ג), וזה הביא את רבי אליעזר לומר: "לַיל המשוּמר ובא מפני המַזיקין". דווקא בגלל חשיבותו של לֵיל הסדר על כל משמעויותיו, המזיקים אורבים בלילה זה לבני ישׂראל, ודווקא משום כך הוא נקבע כ"ליל שימורים", לילה שמור ומוגן מכל המזיקים. התהיות סביב המשמעות של 'ליל שימורים', הובילה לתפיסה שליל שימורים הוא לילה ללא שינה, לילה של ערות מוחלת.  העם ניצַל מעשֶׂר מכות ובכללן ממכַּת הבכורות, ולכן הוא עֵר מפני הסכּנות כל הלילה, עֵרוּת שיֵש בה הכָּרת תודה לא-ל שהציל את העם מכל הפּורענויות. עלינו לזכור שעל-פי המקרא, בשעות של סכנה הא-ל עומד בעצמו על המִשמר. בתלמוד מובא שיש מקרים שפטורים מבדיקת חמץ "תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק – מפני הסכנה. מאי סכנה? ….רב נחמן בר יצחק אמר: משום סכנת הנכרים, ופלימו היא. דתניא: חור שבין יהודי לארמאי – בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו…." החשש שהגוי בראותו את היהודי מחפש בחורים ובסדקין יחשוד בו שעוסק בכשפים. ממשיכה הגמרא ושואלת "…והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! – היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ד' עגלת בקר תקח בידך" (שמואל חושש לשלומו על אף שנשלח בשליחות ד' להדיח את שאול המלך ממלכותו, ועל כן מתחכם ומסובב את הגעתו לשאול בתירוצים). מסקנת הגמרא שבכל מקום שההיזק מצוי, אין אומרים, "שלוחי מצווה אינם ניזוקין". ולהלכה " חור שבין יהודי לא"י אינו צריך בדיקה כלל, שמא יאמר: כשפים הוא עושה לי ונמצא בא לידי סכנה " (או"ח תל"ג סעי' ז'). עצתו של הקב"ה מגלה לנו כי גם כאשר אדם עושה את שליחותו של הקב"ה, אין הוא מקבל הגנה אוטומטית. על האדם להכין את עצמו לגרוע מכל, ולנסות בדרך הטבע להגשים את קיום המצווה מבלי להינזק.

במחקרים העוסקים בקשר שבין התפתחות רגשית לנטילת סיכונים נטען כי קבלת החלטות אפקטיבית מערבת שיקולים אמוציונליים המנחים את קבלת ההחלטה. יכולת מוגבלת של וויסות רגשי עלולה להוביל ללקיחת החלטה שגויה. אימפולסיביות היא גורם המגביר משמעותית את נטילת הסיכון.

בספר החסידים לרבי אליעזר משפירא שחי בתקופת בעלי התוספות. רבי אליעזר יוצא כנגד מי שיוצא לדרכים בעת סכנה כדי ללמוד תורה, ובכך נחשף לסכנת ליסטים ומסכן את עצמו ואת הציבור שיצטרך לפדותו מיד הליסטים. לדעתו, על אדם מעין זה אמר הקהלת 'יש צדיק אובד בצדקותו', וצדקות זו היא בבחינת 'ואל תהיה צדיק הרבה'. ר' אליעזר מדגיש כי בשעת השמד הדבר שונה, וכאשר ישנה סכנה גלויה לכל לומדי התורה, ורמת הסיכון למות גבוהה בכל אופן, אין סיבה להיות פסיבי ועל הלומד לעשות כל מאמץ ללמוד תורה ואשריו אם ייתפס על דברי תורה.

בתשובת הרקאנטי מובא מעשה שהיה אצל ריב"א (ר' יצחק בר ששת),  שאמרו לו הרופאים אם תצום ביום הכיפורים ודאי תמות, ואם תאכל שמא תחיה – והעדיף לצום. והסביר את טעם הדבר בספר 'אליהו רבה', שעל אף שההלכה קובעת כי חולה הצריך לאכול ביום הכיפורים, חייב לאכול, כל זה אינו אלא במקרה שחייו תלויים באכילה, "שאם יאכל יחיה ואם לא יאכל ימות", כאן מדובר היה במקרה שגם אם יאכל ספק גדול אם יעזור לו, ובאופן שכזה, אף שמצד הדין מותר לו לאכול מטעם ספק נפשות, בכל זאת רשאי היה להחמיר על עצמו ולהימנע מלאכול (סי' תרי"ח). ויתכן שמצווה מגינה רק באותם מקרים שבהם ברור שלא מצוי ההיזק, שהרי זה ברור שאם נדע בוודאות שהאכילה לא תועיל – אסור לאכול, וכיון שהיה נראה לריב"א שהאכילה במצבו לא תעזור – חשוב הדבר כהיזק שלא מצוי ואם כך תגן עליו המצווה. היינו, שלא יהיה הפרש במחלה אם יאכל לבין אם יצום. אך הרדב"ז בהתייחסו למעשה הריב"א כותב כשנשאל האם נהג כשורה, השיב, שאין ללמוד ממנו, שאפילו ספק רחוק של פיקוח נפש דוחה שבת ויום הכיפורים, ואסור להחמיר והוי שופך דמים, וריב"א ידע בעצמו שאפילו אם יאכל לא יועיל לו שלב יודע מרת נפשו, ולכן אמר וודאי שלי עדיף מספק שלכם. וסיים, שאף בזה אינו מידת חסידות (חלק ג' סי' תמ"ד).

מחקרים מצאו כי קיים בסיס ביולוגי להתנהגות נטילת סיכונים. פרטים מסוימים הם בעלי "פגיעוּת ביולוגית", התורמת להתנהגות אימפולסיבית ועלייה בהתנהגות נטילת סיכון. אזורים נוירולוגיים במוח עלולים להיות קשורים להתנהגות נטילת סיכון, כמו כן נמצא כי המוליך העצבי "דופאמין" קשור להתנהגות נטילת סיכון.

התלמוד דן בשאלה כיצד איטר יד ימינו יקיים מצוות 'הסיבה' בליל הסדר. הוושט ממוקם הוושט ממוקם מאחורי קנה הנשימה, כדי שלא ייכנס בטעות שייכנס מזון לקנה הנשימה. מכסה הגרון סוגר את קנה הנשימה בעת האכילה. מסיבה זו טבעו חז"ל את הפתגם "אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה" (תענית ה' ע"ב)."הסיבה פרקדן לא שמיה הסיבה, הסיבת ימין לא שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה" (פסחים ק"ח ע"א). למעשה ישנה מחלוקת בין הפרשנים האם החלק "ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה" מתייחס  ל"הסיבה פרקדן לא שמיה הסיבה", או ל" הסיבת ימין לא שמיה הסיבה", הרשב"ם הבין, שבהסיבת ימין יש סכנה, משום מקומם של הקנה והוושט, מה שאיננו מדויק לאור ידיעתנו כיום. רש"י פירש, "שמא יקדים – אפרקדן קאי, שמתוך שצווארו שוחה לאחוריו שיפוי הכובע סותם את פי הקנה… ונחנק", כלומר, אם נשכב פרקדן הצוואר מוטה אחורה והסגירה של הקנה בזמן הבליעה לא תהיה מושלמת ולכן ייתכן מצב של הקדמת קנה לוושט, וסכנת חנק. אם כך איטר יסב על ימינו, שהסכנה לרש"י אינה אלא בשכיבה פרקדן. על פי שיטת רש"י הטעם שלא להסב לצד ימין אינו מפני הסכנה, אלא משום שאדם צריך להשתמש ביד ימין כדי לאכול בה. לפי הבנה זו, כתב הרא"ש שעל איטר יד (שמאלי) להסב דווקא לצד ימין, כדי שיוכל לאכול בשמאל (פסחים פ"י, כ', טור, אורח חיים ע"ב, ג'). מנגד, לדעת הרשב"ם על כל אדם להסב לצד שמאל, משום סכנת חנק. הרמב"ם והשולחן ערוך סתמו שיש להסב לצד שמאל (הל' חמץ ומצה פ"ז, ה"ה, ושו"ע שם). שאלה מעין זו נשאל הרדב"ז (ר' דוד בן זמרא, המאה ה-16, מצרים). "שאלת ממני אודיעך דעתי במי שהוא אטר יד ימינו על איזה צד הוא מסב בלילי הפסח. תשובה: את תשובתו הוא פותח בדברי הרא"ש ז"ל שלא הכריע, אלא כתב שהוא תלוי בפירושי המפרשים. וממשיך ומביא כי שאלה זו הובאה גם בפני מהר"י איסרלין "והעלה דכיון דאפליגו בה נקטינין טעמא דסכנתא דחמירי מאיסורי (כיוון שקיימת מחלוקת בדבר, וכיוון שההלכה חששה לסכנה יותר מאשר לאיסור), ומסב כשאר כל אדם (יסב על שמאלו ככל אדם). ממשיך הרדב"ז ושואל ואני מתקשה שהלוא כשמצוי ההיזק לא אומרים שלוחי מצווה אינם ניזוקים, וכמה בני אדם ראינו מסובין על ימין ולא הוזקו. ועוד הרי תקנו הסיבה זכר לחירות ואם הוא מסב על ימינו ואוכל בשמאלו מצטער הוא ואין זה דרך חירות! "…ולכן אני סומך על רש"י שיהא מסב ואוכל במנוחה. ראינו אם כן שהרדב"ז טוען שגם איטר ייסב על צד שמאל, ונעזר בטעם שהמצווה תגן עליו במקרה זה.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד