הֵמוֹפִילְיָה בעברית  (דַּמֶּמֶת) היא מחלה תורשתית המתבטאת בתפקוד לקוי של מנגנון הקרישה של הדם, עקב תפקוד לקוי של הקרישה, כל פגיעה בכל דם עלולה לגרום לדימום רב, חיצוני או פנימי. בנוסף לעצם איבוד הדם, דימום פנימי יכול לגרום לפגיעה ברקמות פנימיות. כיום ידוע כי

הגן האחראי להעברת המופיליה נישא על גבי כרומוזום המין הנקבי, ולפיכך מתבטאת המחלה בעיקר אצל בנים.

פרשת לך לך נקראת על שם הציווי לאברהם אבינו ויֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ" (בראשית י"ב א'). בפרשה זו הקב"ה כורת עם אברהם את ברית בין הבתרים ומצווה אותו על ברית המילה. תחילתה בבוא אברהם ארצה והוא בן 75 שנה והיא מסתיימת בברית המילה, כאשר אברהם בן 99 שנה. ברית המילה היא מצווה חד פעמית, שתכליתה ליצור סימן בלתי הפיך בגוף. סימן זה אמור להישאר לעולם ולהמשיך להזכיר לאדם ולסביבתו את זהותו ומחויבותו. המילה אינה רק מעשה פרטי של אדם בודד: היא ברית לאומית כללית של כל בני העם. יסוד זה מצוי כבר בציווי הראשוני על המילה "ויאמר אלקים אל אברהם: ואתה את בריתי תשמר, אתה וזרעך אחריך לדֹרֹתם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם" (שם, י"ז ט'-י"א). ישנן רק שתי מצוות עשה שעונשן כרת: קרבן פסח ומילה. שתי המצוות הללו מבטאות ברית לאומית כללית של בני ישראל עם הקב"ה, ולכן המשתמט מהן נענש בכרת, עונש שאחת מהשלכותיו היא ניתוק מעם ישראל, "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (בראשית, י"ז י"ד). וכך גם נאמר ביחס למי שאינו מקריב את קורבן הפסח (במדבר ט' י"ג). אנו מוצאים גם קשר מיוחד בין שתי המצוות הללו, כאשר יש איסור מיוחד על ערל לאכול בקרבן פסח: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות י"ב, מ"ח).המשנה מאריכה במעלת וגודל מצוות המילה השקולה כנגד כל המצוות כולם, "גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות – גדולה מילה הדוחה את השבת. גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה – גדולה מילה שדוחה את הנגעים – גדולה מילה שאברהם אבינו נקרא בה שלם" (נדרים ל"א ע"ב). כוונת המשנה באומרה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, המילה "ברית", בהטיות שונות, מופיעה בבראשית י"ז שלוש עשרה פעמים כדברי הרמב"ם בפירושו למשנה "גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות": "שלש עשרה בריתות, הם מילת "ברית" ו"בריתי" הנכפלים במצות השם יתברך לאברהם אבינו בברית מילה במעמד אחד בפני עצמו".

קרישת הדם היא תהליך מורכב שבמרכזו עומדת הפיכת נוזל הדם לחומר מוצק. המטרה העיקרית שבשבילה קיים המנגנון הזה היא למנוע איבוד דם בעקבות נזק לכלי הדם, וכך לאפשר ליצור החי לשמור על מחזור דם תקין כאשר דם מתחיל לזרום מכלי דם שניזוק, חלבון בשם קולגן ומנגנוני קרישה מתגייסים נקשרים עם טסיות דם ונצמדים לאזור הפציעה.

כאמור התורה כינתה את מצוות המילה בשם 'אות' "והיה לאות ברית ביני וביניכם", 'אות' מופיעה בתורה גם בהקשר למצוות התפילין: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיך" (דברים ו', ח'). גם את השבת כינתה התורה בשם 'אות', בספר שמות, מזכירה התורה פעמיים את המילה "אות": "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות ל"א, י"ג), "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שם, י"ז). השבת מוצגת לישראל כ"בְּרִית עוֹלָם" (שמות ל"א, ט"ז), בפרשת ברית המילה מופיעה המילה "ברית", 13 פעמים, בהטיותיה השונות, המילה 'דורות', נמצאת בשבת "לדרתם" (שמות ל"א ט"ז), ונמצאת גם בברית המילה כשניתנת לאברהם ולזרעו "לדרתם" (בראשית, י"ז, ז' וט'). התלמוד מציע שהקבלה זו מרמזת על שוויון "מעמדי" בין המצוות, שמאפשר לקיים את המילה בשבת. חז"ל תמהו על המשמעות ההלכתית של חזרה זו, "הואיל ושבת קרויה 'אות' ותפילין קרויין 'אות' – לא ייתן 'אות' בתוך 'אות', או ייתן אות בתוך 'אות'? (מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דפסחא, י"ז), כלומר, המכילתא מעלה קושיה דתית-פסיכולוגית בעלת השלכות הלכתיות: האם יש צורך בשימוש בשני אותות במקביל? התשובה ההלכתית של המכילתא היא שהשבת חמורה יותר מן התפילין מסיבות שונות, ולכן אין להניח תפילין בשבת, לעומת זאת ברית המילה דוחה את השבת "ביום השמיני ימול בשר עורלתו ואפילו בשבת". שתיהן מהוות סימן ("אות") מובהק להבחנה בין יהודים ומי שאינם יהודים, שתיהן מבטאות קשר עמוק ומחייב ("ברית") בין האינדיבידואל והקהילה, ובינו ובין אלוקים, שתיהן מסמלות באופן מובהק את המשכיותו של העם היהודי ("דורות"), והיות וברית המילה, שלא כמו הציצית או התפילין, כוללת בתוכה את שלוש המילים 'אות', 'ברית', ו'דורות', גם יחד כמו מצוות השבת.  אם כך יש מקום להקביל בינה לבין השבת.

המופיליה נגרמת עקב מחסור בגורם מגורמי הקרישה של הדם או תפקוד לקוי של אחד מגורמים אלה – עקב שיבוש במבנהו. ישנם שלושה סוגים של המופיליה, אשר ההבחנה ביניהם נעשית במעבדה, המופיליה מסוג אי – חוסר בפקטור 8, (המופיליה קלאסית), המופיליה מסוג בי – חוסר בפקטור 9. המופיליה מסוג סי – חוסר בפקטור 11 (כך נקרא בעבר). גבר חולה המופיליה לא יוריש את המחלה לבניו, אך כל בנותיו תהיינה נשאיות.

מצוות מילה ביום השמיני מופיעה בתורה לראשונה בציווי לאברהם "ובן שמונת ימים ימול בשר ערלתו" (שם, י"ז י"ב), אך בפסוק זה אין התורה נותנת טעם, מדוע דווקא ביום השמיני. ציווי זה מופיע פעם נוספת בפרשת 'תזריע', באמצע פרשת טומאת היולדת "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים…וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב ב'-ד). אם כן מדוע ברית המילה דווקא ביום השמיני? בתלמוד הובא טעם והוא חיזוק הזוגיות "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים" (נידה ל"א ע"כ). כלומר, כיוון שמדין תורה אישה טמאה רק שבעה ימים, נמצא שביום השמיני שמחתם של האב והאם שלימה יותר, אם כן חיזוק הקשר הבין-זוגי עומד בראש סדר החשיבות של התורה . טעם נוסף מופיע במדרש "ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין עליו עד שיהא בו כוחו…" (דברים רבה, פר' כי תצא). טעם זה עוסק בתחום הבריאותי, ומדבר על חולשתו של  הוולד בימים הראשונים לאחר הלידה. הרמב"ם העדיף את הטעם הנקשר בחולשת הילד וכך כתב: "והיות המילה בשמיני הוא מפני שכל בעלי החיים כשיולד הוא חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא בבטן עד סוף שבעה ימים…" (מורה נבוכים, ח"ג פ' מ"ט) בעל תורה תמימה מבאר שהיות וטומאת שבעה של האישה אינה רלוונטית לזמן הזה, שנוהג דם טוהר, על כן בחר הרמב"ם בטעם חולשת הולד. (תזריע אות כ"ב). ר' אפרים לונשיץ נתן עדיפות לפרשנות מן הסוג הרוחני והסביר כי בשל חטא האדם הראשון נכבלה האנושות בכבלי הטבע והמציאות גל גבולותיה, כל דבר טבעי קשור למספר שבע, כך גם טומאת הלידה נמשכת שבעה ימים ונדבקה גם בתינוק בעת ההיריון, ועל כן רק ביום השמיני ללידתו יצא מטומאת אמו ומלים אותו (כלי יקר).

ביוני 2000 יצאה לאור המהדורה המעודכנת של ספרו רב-המכר של ד"ר ס.י. מקמילן, הנקרא "אף אחד מן המחלות הללו". בו הוא מציין בפליאה כי בעוד שבימיו הראשונים של התינוק קיים חסר משמעותי בחומרי הקרישה, ואילו לאחר היום השמיני חומרי הקרישה עומדים על רמה מספקת וקבועה הנשארת לאורך כל חיי האדם (100%) – הרי שלקראת היום השמיני מתרבים חומרי הקרישה בקצב מהיר והם עומדים ביום השמיני על רמה של 110%!!

אחת הדוגמאות המרשימות של ידע רפואי שהיה בידי חכמי התלמוד מאות שנים לפני שנתגלה על ידי הרופאים המודרניים הוא הידע על דרכי תורשת מחלת ההמופיליה. בתלמוד נאמר, "…האי ינוקא דסומק (כל בשרו אדום) דאכתי לא איבלע ביה דמא (דמו מצוי בין העור לבשר וכשימולו אותו יצא) לירתחו ליה (ימתינו מלמולו) עד דאיבלע ביה דמא ולימהלוה. דירוק ואכתי לא נפל ביה דמא (לא בה בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות), לירתחו ליה עד דנפל ביה דמיה ולמיהלוה. דתניא, אמר רבי נתן: פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה: המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא…ראיתיו שהוא ירוק…והמתינה לו, ומלה אותו וחיה…" (יבמות ס"ד ע"ב). על פי גמרא זו פסק הרמב"ם- קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר אין מלין אותו וכו' וכן אם היה אדום ביותר כמי שצבעו אותו אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו ויחזרו מראיו כשאר קטנים. עוד כתב הטור בשם הרמב"ם- שאין מלין וולד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות, "דסכנת נפשות דוחה הכל שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל". לאור יכולת התצפית המיוחדת של חז"ל והניסיון הקליני הרב בביצוע בריתות, לא מפתיע שעיון בתלמוד ובעקבותיו בספרות הפוסקים המדגים את זיהוי דרכי התורשה לגבי מילת מי שמתו אחיו מחמת מילה, שממתינים לו עד שיגדל ויתחזק כוחו (יבמות ס"ד ע"ב, הרמב"ם פ"א מהל' מילה, המאירי יבמות שם, והרמ"א יו"ד רס"ג סעי 'ב'), מאמר מרתק מפרי עטו של יוסי ולפיש הדן במילה על ידי מכשיר לייזר, מעורר את הבעיות ההלכתיות הכרוכות בשימוש במכשיר זה, על יתרונותיו וחסרונותיו, מהשאלות העולות משימוש במכשיר כזה האם מילה חייבת להיעשות בכלי מסוים דווקא, האם שימוש בקרן הצורבת את המקום נחשבת כחתך, האם תחשב כפעולה הנעשית מכוחו של האדם המוהל המבצע אותה, האם יש בכך משום שינוי ממנהג ישראל, האם הכרח הוא שיצא דם במהלך הברית, ממסקנותיו לפחות ביחס לחולי המופיליה, או מקרים אחרים שבהם לא ניתן למול משום פיקוח נפש ובעזרת מכשיר הלייזר אפשרי למול ולהימנע מהסכנה הכרוכה בכך, שיש למול באותם מקרים בדרך זו (ברית מילה בלייזר, אורות עציון כ"ה, תשנ"ה).