רופאים מטפלים במחלות מדבקות כבר מאות בשנים. כתוצאה מכך, מחיר הדמים במקצוע הרפואה, היה תמיד גבוה בעת מגפה. עם התפשטות מגפת ה"סארס" " וה"איידס" בעולם, ועתה הקורונה, רופאים וצוותי רפואה סיכנו ומסכנים חייהם כדי לטפל בחולים.          פרשת ויקרא מפרטת את הקורבנות שהיחיד מקריב, קורבנות חובה ורשות. ואילו פרשת צו הבאה לאחריה, מדריכה את הכוהנים כיצד עליהם להקריב קורבנות אלה.  והנה בסוף פרשת צו הכתוב עובר במעבר חד לתיאור בניית המשכן, ולשבעת ימי המילואים. שבעה ימים רצופים בהם נדרשו הכוהנים להתכונן לקראת תפקידם. באותם שבעה ימים משה שימש ככהן, ואהרן, ובניו הביאו אליו את קורבנותיהם האישיים. ביום השמיני, הייתה ההקמה הסופית של המשכן ומכאן ואילך אהרן ובניו שימשו בכהונה. שבעת ימי המילואים נזכרו כבר בספר שמות בפרשת תצווה, מדוע לא הובאו שבעת ימי המילואים, בסיום בניית המשכן בפרשיות ויקהל –פקודי? הקטיעה ואי השלמת הסיפור בספר שמות בו תוארה בניית המשכן, והבאתה בספר ויקרא בפרשתנו מתמיה? הרמב"ן כתב "ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו [כלומר: קיום החלק השני של צו ד'] ולא משיחת אהרן ובניו [קיום החלק השלישי] וקרבנות המילואים [קיום הצו בשמות כ"ט], כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטווה בהם פעם שנית (ויקרא ח', ב) 'קח את אהרן [ואת בניו אתו, ואת הבגדים ואת שמן המשחה ואת פר החטאת ואת שני האלים ואת סל המצות] כמו שמפרש בפרשת צו. כלומר, צו ד' במקומנו מהווה תכנית עבודה תלת-שלבית, ואין הכוונה שמשה יקיים את כל האמור בה ברצף אחד. משה הבין שעליו לקיים אך את חלקה הראשון, ולהמתין לציווי נוסף בדבר קיום חלקיה האחרים. ציווי זה אכן בא בהמשך אותו יום שבו הקים משה את המשכן, והוא נוגע למעשים שיש לעשותם לשם קידוש הכוהנים במשך שבעת ימי המילואים. נושאו של ספר שמות – 'ספר הגלות והגאולה', כהגדרת רמב"ן בהקדמתו לספר – הוא גאולתם של ישראל ממצרים וכריתת הברית עמם על הר סיני. עשיית המשכן והקמתו מהווים את שיאו של הספר. המשכן מנציח את הברית שנכרתה בהר סיני ומעיד עליה (ומכאן שמו 'משכן העדות'), והוא מהווה מסגרת להמשכתה והשלמתה של ברית זו בהיוועדות ד' עם משה לצוותו אל בני ישראל (ומכאן שמו 'אוהל מועד').

מחלות זיהומיות מהוות איום ממשי הן לחולים המאושפזים בביתה חולים והן לצוות הרפואי המטפל בהם. יתירה מכך, ההדבקה יכולה להיות הדדית. מחירה של התחלואה במחלות זיהומיות, הנרכשות בבית החולים גבוה מאוד, הן מההיבט הכלכלי והן מהבחינה האנושית של חולי ותמותה.

הצד האנושי בברית זו, במה שנוגע למשכן שעליו מדבר ספר שמות, הוא בהתאמצות האנושית שיש בעצם עשיית המשכן, בתרומה של כל נדיב לב ובהיחלצות לבנייתו על ידי כל חכם לב. אולם מרגע שנסתיימה עשייתו – מוכן המשכן כמות שהוא להיוועדות ד' עם משה ולהשכנת כבוד ד' בו. שהרי במשכן זה מצוי ארון העדות, ויש בו שולחן ערוך ונר דולק, וקטורת ועולה מוקרבים על מזבחותיו. לפיכך ברגע שנסתיים המאמץ האנושי הגדול בעשיית המשכן 'מלמטה למעלה' (ודבר זה מתואר באריכות בפרשות ויקהל ופקודי, וסיומו בל"ט, לג-מג), נשלמה תכליתו זו של המשכן בכיסוי הענן את אוהל מועד ובמילוי כבוד ד' את המשכן 'מלמעלה למטה'. עוד בטרם נמשחו המשכן וכליו לעבודות הקבועות בהם ובטרם נתקדשו הכוהנים לעבודתם, כבר השרה ד' את כבודו במשכן, והמשכן היה מוכן להיוועדות ד' עם משה כדי שיקבל את המשך המצוות לישראל. על אף שמתוודעים לעבודת הכוהנים כבר בפרשת תצווה  אין איזכור לקיומה של עבודה קבועה שתיעשה על ידי הכוהנים. הקורבנות הוא אחד הנושאים המובהקים של ספר ויקרא מראשיתו, והוא נשלם בספר במדבר. נראה שהסיבה להפרדת חנוכת המשכן לשני תיאורים שונים בחומשים שונים קשורה למגמתם של שני החומשים: בספר "שמות" נמצא מעמד הר סיני במרכז הספר, וגם היחסים בין משה לקב"ה תופסים בו מקום משמעותי. לכן משבצת התורה בסופו את תיאור הקמת המשכן על ידי משה, ואת כבוד ד' השוכן על אהל מועד בענן ומדבר עם משה מאהל מועד. לעומת זאת, ספר "ויקרא" הוא "תורת כוהנים", והמשכן בתורתם של הכוהנים הוא מקום עבודת ד', מקום המפגש של האדם מביא הקורבן עם הקב"ה. לכן נכון לתאר את הקדשת המשכן והכוהנים, וחנוכת המזבח בהקרבת הקורבנות דווקא בספר "ויקרא" ולא בספר "שמות", אף שהציווי על המשמעות הזו נמצאת כבר בספר "שמות".

מחלה זיהומית של עובד רפואי נחשבת למחלה תעסוקתית, והיא מקנה לעובד את כל הזכויות הקשורות להגדרה של "מחלת מקצוע", הדבקת עובדים מתחומי הרפואה בנגיפי האיידס, העלתה את רמת המודעות לצורך בשמירה על בריאותם של העובדים האלה.

התלמוד מונה שורה של תפקידים שונים, מעין "שירותים ציבוריים", המהווים מסגרת מינימאלית הדרושה להבטחת קיום חיים תקינים בכל יחידה עירונית, ואשר בלעדיהם אין אפשרות ליצור סדרי חברה תקינים, בריאים ויציבים מבחינה רוחנית ופיזית. וכך שנינו בברייתא "תניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, בית דין…וקופה של צדקה…ובית כנסת ובית מרחץ ובית הכיסא, רופא ואומן ולבלר ומלמד תינוקות, משום ר' עקיבא אמרו אף מיני פירא, מפני שמיני פירא מאירין את העיניים" (סנהדרין דף י"ז ע"ב). ברייתא זו מובאת להלכה "כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואלו הן: רופא, ואומן, ובית המרחץ, ובית הכסא, ומים מצויין כגון נהר ומעין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאי צדקה, ובית דין מכים וחובשים" (רמב"ם הלכות דעות פ"ד הל'  כ"ג). הרמב"ם הקדים רופא ליתר המקצועות הנדרשים בעיר דבר המלמד על דעתו החיובית ביחס למקצוע הרפואי. ולכן היה הרמב"ם בעצמו רופא, והקדיש חלק חשוב מזמנו לטפל בחולים במצרים. מברייתא זו משתמע, לכאורה, שהמוסדות הנזכרים הכרחיים רק בשביל תלמידי חכמים, אולם ממקור אחר מתברר כי המוסדות הנזכרים נצרכים לכל אדם מישראל  "רבי חזקיה רבי כהן בשם רב, אסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא בית דין…" (ירושלמי קידושין ד' י"ב). הרכב רשימת השירותים העירוניים האלמנטאריים המובאים כאן מראה שחכמים התעניינו לא רק בעניינים דתיים ותורניים, אלא בכל שטחי החיים, ובכללם בעיות משפט, צדקה, חינוך ובריאות. מעמדו של הרופא בחברה בכלל ובחברה היהודית בפרט, מורם מעם. היו קהילות שכשהעלו את הרופא לתורה ביום הכיפורים כינוהו בתואר "מורנו ורבנו", את תוארו זה ההלכה העניקה לו "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי…שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו…אפי' אם החולה אומר אין צריך שומעים לרופא…"(או"ח תרי"ח סעי' א'). את השאלה האם לצום או להימנע מלצום ביום הכיפורים מפנים לרופא, הוא "המרא דאתרא" ביום זה, על פיו יורה הרב לשואלים האם לצום ביום הכיפורים, לדבריו תוקף הלכתי.

הבידוד הוא השיטה היעילה ביותר למניעת הפצת זיהומים בין החולים, וביניהם לבין עובדי הבריאות. על פי הממצאים, יש לנקוט אמצעים לבידוד 7-12% מן החולים המתאשפזים בבתי החולים. מלבד זאת יש כמובן לעטות כפפות ולהחליפם בין חולה למשנהו. יש לרחוץ ידיים היטב, לחבוש מסכה בכל מקרה של מגע עם נוזלי גוף.

קיים ויכוח בין הפוסקים עד כמה חייב אדם להקריב ולהתאמץ עבור חברו, ומסקנת רוב הפוסקים היא שאין חובה להיכנס לספק סכנה לצורך הצלת הזולת. הנימוק העיקרי הוא הכלל של "חייך קודמים", ואדם קרוב אצל עצמו בראש וראשונה. יש פוסקים שאפילו הגדירו "כחסיד שוטה" אדם המסכן את עצמו עבור הצלת חברו. ביחס לרופא, הלכה רווחת היא כי לרופא מותר להסתכן, ובוודאי שלא ייחשב כחסיד שוטה אם יגיש עזרה רפואית, לפיכך, מותר לרופא לטפל בחולה במחלה מדבקת עם הזהירות המתחייבת מפעולה כזו. הרב אליעזר וולדינברג בהתייחסו לשאלה זו פוסק שהיות ובדרך כלל המחלות המדבקות אינן מסכנות את המטפל בצורה וודאית, התורה נתנה רשות לרופא לרפא, וכיוון שממנהגו של עולם שהרופא מטפל במחלות ובנגעי בני האדם, אם לא יטפל בהם, תבוא אנדרלמוסיה גדולה בקרב החולים והבריאים גם יחד ומוסיף ומסכם "…למצווה רבה תחשב לו הדבר….ויקוים בו מקרא כתוב: ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום" (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' י"ז פ"ה). דומני שבמציאות הנוכחית ניתן לצרף דברים מתוך מאמר שכותרתו, 'שיקולים של פיקוח נפש בעת טיפול בנפגעים תחת אש – לבטים הלכתיים של רופא קרב, המאמר עוסק במערך הרפואה הצה"לי בנוי כך שהרופא וצוות החובשים הינו חלק אינטגרלי ממערך הלחימה. זאת כדי להגיש את הטיפול המיטבי לחייל הפצוע בשטח עצמו. הרופא הקרבי הישראלי עובר הכשרה קרבית בסיסית המאפשרת לשלבו במערך הלוחם. הדגש העליון בצה"ל הצלת חיי אדם, הדבר מחייב טיפול גם תחת אש. מלחמה מטבעה דורשת מחיר דמים כבד כך כותב הרמב"ן "כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים (המנצחים)…" (דברים כ' ד'). מסקנתו, מצב "המלחמה", הינו פיקוח  נפש כללי לעם ישראל כולו, מכיוון שניצחון או כשלון של הקרב יקבע את בטחונו והמשך קיומו של העם. אי לכך כללים שקיימים בחיי היום יום אינם בעלי משקל בזמן מלחמה. הכלל של "חייך קודמים" מתבטל, (ד"ר שלמה סטיב ג'קסון, אסיא, כרך י' עמ' 22-24). בעל המשך חוכמה כותב על הפסוק "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (ויקרא י"ג ב'), עניין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן, הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלויים בכהן… אמנם יש לומר, שהנה הנגעים הם מחלה המדבקת, עד שאמרו במדרש (ויקרא רבה פרשה ט"ז): רבי יוחנן אומר אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות, ורבי שמעון בן לקיש אומר אפילו מאה אמה…נמצא שההתעסקות במצורע היא עניין מסוכן, וצריך לזה השגחה פרטית נפלאה, אשר העוסק ינוצל מזה ויהיה נבדל אשר אליו לא ידבק הנגע. לכן בחרה התורה בבני אהרן, אשר המה נבדלים משאר ישראל, ומושגחים בפרטיות יותר, וכמו דכתיב (דברי הימים א', כ"ג, י"ג) וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים…", יש להניח כי גם  צוותי רפואה שהובדלו למלאכת קדש ובוודאי בעת הזו, שעת מגיפה, שלבטח יזכו להשגחה מיוחדת.