אקדים, המשנה קובעת, שלמרות חשיבות המצווה, קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא" (שבת פי"ט, מ"ה). זוהי חומרה שהחמירו חז"ל בהלכות פיקוח נפש, שאין להוסיף אפילו סיכון קטן על הסיכון הקיים תמיד בעצם ביצוע המילה. למעשה, לפי משנה זו, כאשר התינוק חולה יש לדחות את קיום המצווה עד שיבריא. לעניינינו, כיוון שהתינוק עבר פרוצדורה רפואית מסכנת חיים, יש להמתין שבעה ימים לאחר הניתוח, ובתנאי שהרופא יאשר את הברית. ומן הטעמים הבאים, הראשון, תינוק חולה, בהיות ברית המילה פעולה כירורגית לתינוק רך בימים, סכנות כרוכות בה, ועל אף דרשת חז"ל את הפסוק 'כי עליך הורגנו כל היום' (תהלים מ"ד כ"ג), שהכוונה לסכנת המילה (גיטין נ"ז ע"ב, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' רמ"ה). כדי להמעיט את הסיכון נקטו חז"ל מקדמי זהירות אחדים. הגמרא מביאה בשם האמורא שמואל, "חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו" (שבת קל"ז ע"א). רש"י מסביר, ש"חלצתו חמה" הכוונה ש"נשלף ממנו החולי ויצא מגופו" (שם ד"ה חלצתו חמה), כלומר, ירד חומו, מקובל מעל 38.0 מעלות צלזיוס נחשב כחולי של כל הגוף. דעתו של שמואל התקבלה על רוב הראשונים ונפסקה להלכה בשולחן ערוך "וצריך להיזהר מאד באלו הדברים, שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, דסכנת חולי דוחה את הכל. שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל" (יו"ד סי' רס"ג). לאחר דיון נפסק בגמרא שהכוונה לשבעה ימים "מעת לעת", דהיינו שאין למול לפני שעברו שבע יממות תמימות, הנמנות מאותו רגע שנקבע שהוא כבר אינו חולה, "חולה אין מלין אותו עד שיבריא וממתינים לו מעת שנתרפא מחוליו שבעה ימים מעת לעת ואז מלין אותו". השני, באיזה חולי. ההלכה הבחינה "במה דברים אמורים שחלצתו חמה וכיוצא בו שהוא חולי שבכל הגוף אבל אם חלה באחד מאיבריו כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה ממתינים לו עד שיבריא ולאחר שיבריא מלין אותו מיד. הוסיף הרמ"א, הגה: אבל כאבו לו עיניו כאב גדול הוי כחולי שבכל הגוף (נ"י פ' הערל). ((רמב"ם הל' מילה א' ט"ז, יו"ד רס"ב, סעי' ב'), כלומר, ההלכה קבעה שאפילו במצב של חשש סכנה אין למול את התינוק. כלומר, ישנו חולי של 'כל הגוף' וישנו חולי 'באחד מאיבריו', וקיים הבדל מהותי ביניהם למעשה. רבי יוסף קולון קבע שמחלה בכל גופו נחשבת ככזו, ודוחים בגללה את המילה שבעה ימים אחרי ההבראה, רק אם היה בה צד של סכנה, אבל אם לא היה בה שום סכנה היא אינה כלולה בתקנת שמואל. בעל ערוך השולחן כותב,  "ויראה לי דעל כל מה שנתבאר דמחללין עליו שבת, כמו מכה בגב היד וגב הרגל וכיוצא בהם, צריך להמתין שבעה ימים מעת לעת אחר שיבריא" (יו"ד רס"ב אות י"א), דהיינו, כל מחלה פנימית מחייבת המתנה שבעה ימים. השלישי, דעת הרופא. במקרה שהתינוק חולה בחולי שבכל הגוף יש להמתין 7 ימים מעת לעת ואז למול אותו, ואילו כאשר מדובר בחולי 'באחד מאיבריו', ניתן למול כבר משעה שיבריא. על כך יש להוסיף כלל חשוב שומעים לרופאים להחמיר ולא להקל, הוסיף בעל ערוך השולחן "ודע שראיתי בספרים שנתחברו על דיני מילה שנסתפקו באיזה פרטי מחלות אם דינם כחול המתפשט בכל הגוף…ואני תמה על כל הספקות, דזהו פשוט שכל שיש איזה שינוי בהתינוק באיזה אבר שהוא מעכבין המילה, וכשיש ספק אם חולי זה מתפשט בכל הגוף- ישאלו לרופא, שהרי אנו סומכים על הרופאים בחילול שבת ולאכול ביום הכיפורים (שם, סוף סי' רס"ב). בשמו של הרב ווואזנר מובא, תינוק חולה שמלו אותו ולא קרה לו כל נזק הנראה לעין (כנ"ל לגבי אדם שאמרו לו לא לצום והוא צם בכל זאת ולא נפגעה בריאותו עקב כך), שמי אומר שאין נזק? אולי יש נזק ואחרי 60 שנה תהיה לו פגיעה?