תשובתי ההלכתית המנומקת הינה שאין לחשוש לכלי המרכז הרפואי.
ההלכה קובעת אין חוששים לאיסור, בדבר שאיננו רואים בו כעת גריעות (טור תנ"ח-תנ"ט). דין זה נלמד מכמה מקורות, בתלמוד מובא שישראל ונכרי מושיבים שתי קדרות על גבי כירה אחת, ואין לחשוש שמא ישים הנכרי בשר נבלה לתוך קדירת ישראל (ע"ז י"א ע"ב), בכוונה (תו"ס שם), או בטעות (הר"ן שם), ואף לחשש שמא יבשל הנכרי את הקדרה וייאסר משום בישולי נכרים לא חששו "שאחזוקי איסורא לא מחזיקינן".
בהקשר לפסח מובא, חטים שבאו בספינה והן יבשות שלא נשתנה מראיהן, אין חוששים שמא נפלו עליהן מים ובאו לידי חימוץ ויאסרו בפסח, (טוש"ע אורח חיים תס"ז ג', בשם בה"ג ורב צמח). וכמו כן, בשעת הדחק מותר לקחת קמח מן השוק למצות לפסח, ויוצא בהם ידי חובת מצה, שאחזוקי איסורא לא מחזקינן (טוש"ע או"ח תנ"ג ד', בשם גאון).
לר' שלמה זלמן אויערבאך יש חידוש ממש מדהים. בסימן ל"ה בספרו "מנחת שלמה" הוא עוסק שם במקרה שאדם רוצה לכבד את חברו באוכל אבל הוא יודע שאותו אדם לא יברך. הבעיה היא שאם הוא לא יכבד אותו זה יגרום ליותר שנאה וליותר הרחקה של האדם השני מהדת. במקרה כזה פוסק הגרשז"א שמותר לתת לו את האוכל כדי למנוע השלכות חמורות יותר בעתיד. התפישה הזו בנויה על הערכה מסויימת של סבירות של דברים שייקרו אם הוא לא ייתן לו לאכול.
ה"חזון איש" בהתייחסו למשנה בשביעית בפרק ה' משנה ו'"אלו כלים, שאין האומן רשאי למכרם בשביעית: מחרשה וכל כליה, העל והמזרה והדקר. אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה. זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעברה – אסור. לאיסור ולהיתר – מותר". המשנה מתירה למכור כלי עבודת הקרקע בשביעית לעם הארץ, למרות החשש שייעשה בהם מלאכה האסורה בשנת השמיטה, זאת בתנאי שאין הכרח בדבר כיוון שבכלי מעין זה עושים גם מלאכות מותרות.
ה"חזון איש" מקשה מדוע זה מותר והרי זה ספק "לפני עור", ועונה שאם לא נתיר למכור את זה משום הספק – נגרום לשנאה בין האנשים.
שיקול נוסף שעת הדחק, פוסקי דורנו נדרשים מידי פעם לחרוג מהלכות שנקבעו בדורות קודמים בנמקם "שעת הדחק", "הפסד מרובה", "צורך רבים".
ר' משה פינשטיין התייחס בתשובתו לבחור הבא ממשפחה שאינה שומרת תורה ומצות, ורוצה להצטרף למשפחתו היוצאת לאכול במסעדה שאינה כשרה, האם מותר לו להצטרף עמם ולאכול רק מה