אקדים, תחנון הוא אוסף קטעי תחינה בעיקר מן התנ"ך בהם מתוודה המתפלל על חטאיו ומבקש מחילה ורחמים עליו ועל כל עם ישראל, הנאמר לאחר תפילת שמונה עשרה של תפילות שחרית ומנחה ברוב ימות השנה. סדר תחנון פותח באמירת 'שלש עשרה מידות של רחמים' ולאחריו 'נפילת אפים'. בקהילות אשכנז נהגו מיד לומר סדר 'נפילת אפים' ללא אמירת שלש עשרה מידות של רחמים, ולהטות את הראש על יד שמאל, תוך כדי ישיבה. מנהגי עדות ספרד שאין נופלים אפים כלל, אלא אומרים את הקטע של נפילת אפים בישיבה. לעינינו,  נראה שאם נערכה כבר ברית המילה יש לומר 'תחנון'. ראשית, נפילת אפיים רשות היא. בתלמוד מובא מעשה באשתו של רבי אליעזר, שלא הניחה לו להתפלל בנפילת אפים לאחר שנידוהו חכמים, מחשש שיפגעו מתפילתו בשל צערו, כשם שאירע לרבן גמליאל (ע"פ בבא מציעא דף נ"ט ע"ב). יש מי שלמד ממעשה זה "…שאין לדבר בין תפילה לתחינה דכולה כעין תפילה אריכתא היא" (ב"י סי' קל"א בשם תלמידי הרשב"א), כיוון שאשתו גרמה לו להפסיק בין תפילת שמונה עשרה לנפילת אפיים, וכך נפסק להלכה "אין לדבר בין תפילה לנפילת אפים" (שו"ע או"ח סי' קל"א סעי' א'). ויש מי שהסיק מכך "שנפילת אפים בציבור אחרי התפילה, רשות היא" (רב נטרונאי גאון מובא בטור בסי' קל"א, וכן ריב"ש סי' תי"ב). ובספר פסקי תשובות כתב "והנה, על פי רוח דברים אלו נשתרשו מנהגים שונים להקל באמירת תחנון בזמני שמחה שונים" (שם ס"ק כ"ד). שנית, המילה יום שמחה היא שנאמר "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (אבודרהם הל' ברבות שער ט') ואין אומרים בו תחנון. אלא שנחלקו הפוסקים, יש הסוברים שגם לאחר ברית המילה אין לומר תפילת נפילת אפים "אבל ב"ח בשם הרש"ל כתב שא"א תחנון במנחה כשמתפללין אצל התינוק. וכן נוהגים בבריסק דליטא וכן נוהגים בקרקא וכן נראה להקל כיוון  דנפילת אפיים רשות" (באר היטב, סי' קל"א ס"ק י"ג, וכך הורה הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אמר, ח"ג סי' י"א). ויש שפסקו שדווקא בשחרית פטור זה קיים ואילו בתפילת מנחה "…אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול אומרים תחנון" (רמ"א סי' קל"א סעי' ד').  ולמעשה הורה המשנה ברורה לומר תחנון (שם ס"ק כ"ה), וכן מובא בפסקי תשובות שיש לומר תחנון בתפילת המנחה לאחר ברית המילה (פסקי תשובות סי' קל"א ס"ק י"ז הערה 103, וכן מובא באוצר הברית פרק ג' סי' י' סעי' ז' ע"פ הרמ"א).