אקדים, ניתוח קיסרי, שנחשב לניתוח בלית ברירה להצלת חיים, מבוקש כיום על ידי היולדת כתחליף ללידה טבעית, גם ללא התוויה מילדותית ורפואית, (נקב"א- ניתוח קיסרי על פי בחירת האישה). יש אי בהירות ביחס לשכיחות הסיבוכים המלווים נקב"א, לעומת לידה טבעית, לפיכך מעורר הנושא שאלות אתיות ומשפטיות. לעניינינו, נראה להתיר ומן הטעמים הבאים: הראשון, איסור חבלה לצורך מותר. התורה אסרה לאדם לחבול בעצמו "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל…דרך ניציון (גרסה אחרת דרך ביזיון) עובר בלא תעשה שנאמר "לא יוסיף להכותו…" (רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ה ה"א), ממשמע שחבלה שאינה דרך ביזיון או ניציון (מלשון ניצים) מותרת. על כן למשל, מותר לאדם לחבול בעצמו לשם פרנסה "…אם התנה מתחילה כששכרו שיהיה רשאי להכותו כשלא ישמע בקולו, מועלת נתינת הרשות הואיל והיא לטובתו כדי שישכרהו…" (שו"ע הרב חחו"מ הל' נזקי גוף ונפש סעי' ה', ובשו"ת מנחת יצחק ח"א א' סי' ל"ו אות ד',  וח"ו סי' ק"ה אות ב'), וכן התירו ניתוחים פלסטיים על אף החבלה שבדבר(אגרות משה חו"מ כ"ב סי' ס"ו). הרב יצחק זילברשטיין בספרו הביא בשם חמיו הרב אלישיב זצ"ל שאם היולדת פוחדת מהכאבים העזים של הלידה כמו שכתוב "רעדה אחזתם חיל כיולדה" (תהילים מ"ח ז'), ועל כן מבקשת ללדת בניתוח קיסרי אינה עוברת משום איסור חבלה (שיעורי תורה לרופאים, כרך ד' סי' רל"ז עמ' 189-191), השני, כניסה לסכנה מועטה מותרת. קיימת מחלוקת התלמודים האם רשאי אדם לסכן עצמו לצורך הצלת חברו, לדעת התלמוד הירושלמי, חייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה (כס"מ הל' רוצח פ"א הי"ד, וב"י בסוף טור חו"מ). לדעת התלמוד הבבלי, אין אדם רשאי להכניס עצמו אפילו לספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה ודאית, מרבית הראשונים סברו כדעת הבבלי, וכך מקובל לפסוק שאסור לאדם להכניס עצמו לספק סכנה לצורך הצלת חברו, אך לסכנה מועטה מותר (רדב"ז ח"ג אלף תרכ"ז). במקום אחר פסק הרדב"ז כדעת הירושלמי שבקצת סכנה חייב להציל, כלומר, כשהספק אינו שקול אלא נוטה לצד ההצלה, ואז כשלא הסתכן, ולא הציל, עבר על "לא תעמוד על דם רעך" (סי' אלף תקפ"ב (רי"ח) ). וכיוון שניתוח קיסרי סכנתו מועטה נראה שאין איסור להיכנס לסכנה זו שלישית, לצורך "ייתובי דעתא", (הרגעת היולדת) מותר לעבור איסור. ההלכה מתירה להדליק נר בשבת לצורך יולדת, מעשה שכרוך כמובן בחילול שבת ואפילו ליולדת עיוורת שאינה נהנית מהאור (או"ח סי' ש"ל סעי' א'). בהקשר להלכה זו כתב המשנה ברורה "ומדליקין לה נר אם הוא לילה,  ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה, אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מייתבא דעתה דיולדת כששרויה בחושך. וכתבו התוספות ישנים שלהי יומא, דמשום הכי אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום, נמי מדליקין" (שם ס"ק ג'), הרי לפנינו הלכה שגם כאשר אין כל צורך אובייקטיבי בהדלקת הנר בשבת, די בתועלת הנפשית המהוה גורם הלכתי המתיר חילול שבת. ממקור נוסף נודעת חשיבות הרגעת היולדת "וקורין לה חכמה ממקום למקום" (שבת פר' י"ז מ"ג), מדובר באישה הכורעת ללדת, שניתן לקרוא למיילדת שהיא חפצה בה בשבת. "התפארת ישראל" בפרושו למשנה כותב: "ונראה לי, דנקט חכמה, לאשמו עינן דאפילו יש מיילדת כאן, ורק דזו חכמה ביותר, אפילו הכי שרי" (שם), כלומר, מותר להביא מיילדת חכמה בשבת גם כשנמצאת מילדת כזו שכישוריה מספיקים ללידה.