אקדים, כוהנים מצווים להתרחק ממת "ויאמר ד' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן…לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כ"א א'), כלומר, אסור להם מגע עם המת ואף לשהות עמו בחדר אחד או תחת קורת גג אחת  נאסר (רמב"ם הל' אבל פ"ג ה"א וה". שו"ע יו"ד סי' שס"ט סעי' א', וכן בסי' שע"א סעי' א'). כיוון שבמרכז רפואי אי אפשר שלא ימצאו מתים, איברים ונפלים, המטמאים באוהל עלול הכהן להיטמא בכניסתו לשם. לעניינינו, נראה להתיר ומן הטעמים הבאים, הראשון, איסור טומאת כוהן בזמן הזה. קיימת מחלוקת האם כוהנים מוזהרים על טומאה בזמן הזה כשאין מקדש, שיש מי שסברו שאין איסור ואף לא מדרבנן (הראב"ד השגות על הרמב"ם הל' נזירות  פר' ה' הל' ט"ו), והטעם, כיוון שהם טמאי מת ואין הזאת מי חטאת נוהגת (משנה למלך הל' אבל פ"ג ה"א, ובשו"ת רע"א תניינא סי' י"ח). אחרים סברו שאף לשיטת הראב"ד יש איסור דרבנן (רמב"ן תורת האדם עמ' קל"ו). הדעה הרווחת היא שקיים איסור להיטמא לכהן שנטמא ופירש מן הטומאה, וחזר ונטמא (רמב"ם הל' אבל פ"ג). השני, "סוף טומאה לצאת" בפתחים נוספים. ההלכה קובעת, "המת בבית ובו פתחין הרבה כלן טמאין…"(משנה אהלות ז' ג'), משמעות הדבר שהפתח דרכו יוציאו את המת נטמא, ואף כשהפתח סגור משום שסופו להיפתח והמת יצא דרכו "חצר מוקפת זיזין ואכסדראות וטומאה באחד הבתים אם כל פתחי הבתים והחלונות נעולים טומאה יוצאת לזיזין ולאכסדראות והטעם משום דהואיל וסוף טומאה לצאת דרך שם רואין כאילו יצאה…"(יו"ד שע"א ד' וברמ"א שם),  "סוף טומאה לצאת" הוא איסור מדרבנן (רש"י ביצה דף י' א' וכן פירש בחולין דף קכ"ה ב'. אומנם במקום אחר כתב רש"י שמקור האיסור מ'הלכה למשה מסיני', במובן של דין תורה (ביצה דף ל"ח א', וכן משמע מפירושו לעירובין ס"ח). להלכה פסקו רוב הפוסקים שזהו איסור דרבנן (ש"ך יו"ד שע"א ח', ושע"ב ב'), וכך פסק המשנה ברורה "מיהו האם הטומאה בבית הסמוך לבית הכנסת, ואפשר לסתום הפתחים והחלונות של בית הכנסת או של הבית שהמת שם, אפילו נודע לו אין צריך לצאת עד שיגמור הנשיאת כפים, דנשיאת כפים דבר תורה, וטומאה כזו אינה אלא מדרבנן" (מ"ב או"ח קכ"ח סק"ח). אף שיש מי שפסק שזהו איסור דאורייתא (חוכמת אדם קנ"ט סק"ח, 'אגרות משה' יו"ד ח"א ר"ל ענף ה'). בכל מקרה על הפתחים הנוספים מלבד פתח החדר בו מצוי המת ודאי שאין האיסור אלא מדרבנן (תרומת הדשן סי' כ"ד, שבט הלוי יו"ד חלק ה', סי' קפ"ד)  השלישי, מצווה לבקר חולים. מקור מצוות ביקור חולים מקורה בפסוק "…והודעת…אשר ילכו זה ביקור חולים…" (נדרים מ' ע"א), על אף הפסוק הרמב"ם פסק שמצווה זו מדרבנן (הל' אבל פר' י"ד ה"א), אחרים סברו שמצווה זו מהתורה (רבינו יונה והריטב"א, עיין אנציקלופדיה תלמודית, ערך ביקור חולים). החשש מפני הימצאות מת הינה ספק וכלל נקוט בידינו: "אין ספק מוציא מידי ודאי". הרביעי, לחולים חזקת חיים. הדיון ההלכתי הוכרע רוב חולים לחיים ואין להסיק ממותו של חולה פלוני על גורלו של חולה אחר, ועל כן אין לחשוש שכעת מצוי מת בבית החולים "…אלא כל מי שמת שם מעלמא הוא וחוליו ועתו גורם לו לבדו, ולאו ראיה מזה דבכל שעתא יתרחיש מיתה ח"ו, וליכא להחזיק מאדם לאדם" (שו"ת תשורת ש"י סי' תקנ"ט). החמישי. מעבר הטומאה מחדר לחדר מדרבנן (ש"ך יו"ד סי' שע"ב ס"ק ב'). השישי, כוהנים בזמן הזה אינם מיוחסים אלא מוחזקים בכהונה, 'כוהני חזקה' (שו"ת דברי יציב יו"ד סי' רכ"ח). על יסודות הלכתיים אלו הורה הרב שלמה זלמן אויערבך לכהן לבקר חולה המאושפז בבית החולים ולקיים בו מצות ביקור חולים (מנחת שלמה ח"ב סי' צ"ז).