אקדים, הרמב"ם בהלכות שבת אומר: "דליקה שנפלה בשבת, המכבה אותה מפני איבוד ממון – חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יֵצאו בני אדם כדי שלא ימותו, ויניחו האש תלהט ואפילו שורפת כל דירתו כולה" (הל" שבת פר' י"ב הל' ג'). הרמב"ם פוסק ברורות שכאשר אין סכנת נפשות, אין שום היתר לכבות את האש, והמכבה אותה  – חייב. לעניינינו, נראה להתיר ומן הטעמים הבאים. הראשון, ספק פיקוח נפש. ההלכה קובעת, לא רק וודאי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אלא גם ספק פיקוח נפש (יומא פ"ג ע"א-פ"ד ע"ב, רמב"ם שבת פ"ב הל' א', שבת פ"ב הל' א', טושו"ע או"ח שכ"ח סעי' ג'),  לפיכך אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב  (יומא פ"ד ע"ב-פ"ה ע"א), שהרי אמרה התורה "וחי בהם" שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל על ידי שמירת מצוות (תוס' יומא פ"ה א ד"ה "ולפקח"). ביחס לשיעור הספק קיימת מחלוקת, יש מי שכתב שספק של אחד מאלף כלומר ספק רחוק מאוד אינו בגדר ספק "פקוח נפש" (שו"ת רע"א מהדו"ק סי' ס') ביחס לדברים כתב הרב הרצוג "….והשאלה נשאלת הרי קיימלן שאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב וא"כ כמה אחוזי סכנה יהיו עד שינהוג בו פקוח נפש דוחה שבת?… ומ"מ הגדרה מדויקת אין לנו עדין, שהרי… אפילו אם על פי רוב אינה סכנה מ"מ מחללין עליה את השבת, ומעתה צא ותן לי את המדה והקצב, וצ"ע בזה. (הרב הרצוג, "שמירת הביטחון הפנימי במדינה בשבת וביו"ט", עמ' 13). השני, פיקוח נפש עתידי.  אם הסכנה איננה קיימת כרגע, אף שהיא יכולה להתפתח אחר כך ממצב העניינים, לפי דעה אחת אין זה בגדר פיקוח נפש, ולא התירו בו איסורי תורה, רק שבות דרבנן (רבנו ירוחם, הובאו דבריו בב"י סי' שכ"ח,  שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז). אך יש החולקים כאשר יש חשש שהמחלה הנוכחית שאיננה מסוכנת תביא לסכנה אחרת, אבל אם המחלה בעצמה היא מסוכנת, אף שכעת אין היא בדרגה של סכנה, הרי זה גדר פיקוח נפש, אם יש חשש שהיא עצמה תתגבר לדרגה של סכנה (שבט מיהודה ח"א בהע' נוספות לפרקים ח'-י'), אובדן התרופות עשוי לגרום לדחיית הטיפול הקרוב עד להשגתן המחודשת. השלישי, דוחק הציבור. כשיש חשש להתרוששות הקופה הציבורית הדבר עצמו הוא מצב של פיקוח נפש, בעוד שחשש דומה ביחס ליחיד, לא נחשב כפיקוח נפש (שו"ת חת"ס חחו"מ סוסי' קע"ז). ממון רבים נחשב כפיקוח נפש (שו"ת בן פורת ח"ב סי' י לעניין תביעת עניי כולל אחד. וראה רמ"א יו"ד ק"ס כ"ב, לעניין הלוואה ברבית לצורך קהל). עיין הרב ש.א. רפפורט, אסיא, מ"ט-נ', תש"ן, עמ' 5 ואילך).