אקדים, מבחינת השיטה המדעית, ניסוי בבני אדם הוא מחקר מדעי שהמושא שלו הוא בני אדם ושבו המדען משווה שני מצבים, שבאחד מהם הוא מחולל שינוי משמעותי בסביבה המיידית או בחייהם של בני האדם המשתתפים במחקר. שינוי זה מאפשר לבדוק קשר סיבה ומסובב בין הגורם שהמדען חולל בו שינוי, לבין גורמים אחרים במערכת המחקר. שינוי זה הכרחי כדי להגדיר את המחקר כניסוי. אדם המשתתף במחקר מדעי עשוי לקחת עליו מספר סיכונים, סיכון לפגיעה בריאותית, פסיכולוגית, חברתית, כלכלית ופלילית לעניינינו, ניתן להשתתף בניסוי ומן הטעמים הבאים. הראשון, חובל בעצמו. נחלקו ראשונים במקורו של איסור החבלה, על דברי התלמוד "נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו…" (ב"ק צ"א ע"ב, ושבועות כ"ז ע"א), כלומר, מי שנשבע שיחבול בעצמו שבועתו חלה, על אף שאינו רשאי לחבול בעצמו, משמע, שאיסור חובל בעצמו אינו מן התורה, שהרי הכלל הוא שאין שבועה חלה על דבר שהוא מפורש בתורה לאיסור, "מושבע ועומד מהר סיני", (ע"פ רמב"ם הל' שבועות פ"ה הי"ז). יש מי שפירש שעל אף שאיסור חבלה מקורו מהתורה השבועה חלה, כיוון שאין איסור זה מפורש בתורה אלא נלמד מדרשה (ר"ן שבועות שם). ויש מי שהסיקו מסוגיה זו שמותר לאדם לחבול בעצמו "…כתב הרמ"ה שאינה הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו" (טור חו"מ הל' חובל בחבירו סי' ת"כ) השני, חובל ברשות. על אף איסור חבלה בעצמו, נחלקו ראשונים ואחרונים האם נתינת רשות לחבול בעצמו מועילה, יש מהפוסקים שסברו שרשות זו אינה מועילה (שו"ת ריב"ש תפ"ד, חזו"א חו"מ סי' י"ט), ולהלכה "אסור להכות חבירו, אפילו נותן לו רשות להכות כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לבישו ולא לצערו בשום צער" (שו"ע הרב, הל' נזקי גוף ונפש ב'). אחרים סברו שכל מה שאין מועלת רשות אינו אלא ביחס לחבלה באביו, אך לחבול באחר, נתינת רשות מועילה (משך חוכמה פר' כי תבוא, עה"פ "ארור מקלה אביו ואמו", וכן בטורי אבן מגילה כ"ז). יש שסברו שרשות לחבול מועלת תמיד (מנחת חינוך מצוה מ"ח) השלישי, חובל לצורך. איסור חבלה מנוסח בהלכה כך, "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל…דרך ניציון (גרסה אחרת דרך ביזיון) עובר בלא תעשה שנאמר "לא יוסיף להכותו…" (רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ה ה"א), משמע, שחבלה שאינה בדרך ביזיון או ניציון מותרת, למשל מותר להתענות לשם תשובה, וכן מותרת נתינת רשות לחבול לצורך פרנסה "…אם התנה מתחילה כששכרו שיהיה רשאי להכותו כשלא ישמע בקולו, מועלת נתינת הרשות הואיל והיא לטובתו כדי שישכרהו…" (שו"ע הרב חחו"מ הל' נזקי גוף ונפש סעי' ה', ובשו"ת מנחת יצחק ח"א א' סי' ל"ו אות ד',  וח"ו סי' ק"ה אות ב'). הרביעי, כניסה לסכנה. קיימת מחלוקת התלמודים, האם רשאי לאדם לסכן עצמו לצורך הצלת חברו, לדעת הירושלמי חייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מוודאי סכנה (כס"מ הל' רוצח פ"א הי"ד, וב"י בסוף טור חו"מ), ולדעת הבבלי אין אדם רשאי להכניס עצמו אפילו לספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה ודאית, ונראה שמרבית הראשונים פסקו כך שהרי השמיטו את דעת הירושלמי, ועל אף שכך בסכנה מועטה משמע שמותר (רדב"ז ח"ג אלף תרכ"ז). במקום אחר פסק הרדב"ז כדעת הירושלמי שאם יש קצת סכנה חייב להציל, ואם הספק אינו שקול אלא נוטה לצד ההצלה ולא הסתכן, ולא הציל, עבר על "לא תעמוד על דם רעך" (סי' אלף תקפ"ב (רי"ח).