אקדים, מחלת מנייר היא הפרעה במערכת שיווי המשקל הנגרמת ממחלת האוזן הפנימית. היא תוארה לראשונה על ידי הרופא הצרפתי ד"ר פרוספר מנייר בשנת 1861. החולים סובלים מהתקפים של סחרחורת סיבובית (ורטיגו), חוסר שווי משקל, ליקוי שמיעה מתקדם, טיניטוס, ותחושת לחץ באוזניים. הטיפול מכוון לתסמינים של המחלה: מאחר שמניחים שעודף נוזלים במערכת שווי המשקל גורם להתקפים, על החולים להקפיד על דיאטה דלת מלח, ולעתים הם מקבלים גם תרופות המפחיתות את כמות הנוזלים בגוף. לעניניינו, ניתן לאכול את הבשר ללא מליחה כלל וכמובן שעל ידי צליה, ומן הטעמים הבאים, הראשון, איתא בגמ’ (חולין קי”ג ע”א): “אמר שמואל, אין הבשר יוצא מידי דמו, אלא א”כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה”. וכ”פ הרמב”ם (שם ה”י).

עוד מצינו בתוס’ (שם י”ד ע”א): “כשנצלה הבשר יפה ונפלט כל הדם מן הבשר שרי… אלא אפילו לא נצלה כל כך מותר. ואע”פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה, אינו אסור עד שיפרוש לחוץ, כדאמרינן (כריתות כ”א) גבי ככר שחתך עליה בשר, דאפילו מאן דאסר הככר, שרי הבשר, אע”פ שלא יצא דמו עדיין… והא דאמרינן בפ”ק דביצה (י”א ע”א) – ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, לא משום דליתסר בלא מליחה, אלא מנהג הוא למלוח בשר לצלי”.

לא נרחיב בדיני המליחה, כיון שהפרטים מרובים מאד, ובימינו כמעט ולא נהוג למלוח בבית. דיני הכשרת הבשר ע”י צליה, יתבארו להלן בדין הכשרת כבד. נבאר בעיות העלולות להמצא בעוף לאחר שהוכשר ע”י מליחה.

כריתות כא – "דם האיברים אינו אלא בלא תעשה". והעמידה הגמ' בדפריש. ואם לא  פירש – נחלקו הראשונים אם מותר לגמרי, והמחלוקת זהה למח' בסעיף ב'. עיי"ש.

ופסק השו"ע (סעיף א), שכשלא פירש מותר לגמרי.

מה מוגדר כפירש?

א. פירש מהאיבר ויצא לחוץ.

ב. דם שנצרר בחתיכה (כגון בהמה שהוכתה והתקבץ הרבה דם במקום אחד). נלמד מדין אומצא דאסמיך – חולין צ"ג, ב ועיין בסעיף ד'.

ג. דם שפירש ממקומו ונתעורר לצאת, ונבלע במקום אחר (נלמד מדין שובר מפרקתה של בהמה, וכדברי הרשב"א והטור לקמן). אמנם דעת הרא"ש, התוס' והרא"ה כאמור,שדם הפורש ממקום למקום בתוך הבשר ולא יצא לחוץ אינו אסור, אלא דינו כדם האיברים שלא פירש. אך השו"ע פסק כרשב"א.

חולה שצריך לאכול בשר והמלח מזיקו ואסור לו לאכול בשר צלי

כנסת הגדולה: אע"פ שאין חליטה בזמן הזה ואפי' בדיעבד, מ"מ בשעת דחק גדול כמו חולה כזה – יש

להתיר ע"י חליטה בתנאי שיחתוך כל חתיכה לגודל קטן מאוד, כך שהמים יהיו פי 06 ממנה. ועל פי זה

התירו שבט הלוי )יו"ד סי' כ"ו( והמנחת יצחק )ח"ט סי' ע"ג(.

סעיף י"ב

בשר ששהה שלושה ימים

כתבו הגאונים: שבשר ששהה שלושה ימים מעל"ע בלא מליחה,מטרת המליחה היא לסלק את דם האיברים מן הבשר. דינא דגמרא הוא שאין הבשר יוצא מידי דמו אלא במליחה. לכן, כיון שבשר שהתבשל יחד עם הדם שבתוכו אסור (ונחלקו הראשונים אם דם מבושל אסור מדאורייתא או מדרבנן) – יש חובה למלוח את הבשר לפני בישולו, בתהליך מסויים ומוגדר.כדי להוציא את הדם שורים את הבשר במים ומולחים אותו במלח. רוב הדם יוצא מן הבשר, והדם הנשאר שוב לא יצא גם בבישול, ולכן הוא "דם האיברים שלא פירש", האוכל דם האיברים של בהמה חיה ועוף, דינו חלוק: (א) אם הדם פרש (=יצא), מן האיבר, איסורו איסור "לא תעשה". דם שפרש מן האיבר נאסר לעולם, וגם אם יחזור לבשר לא יחזור להיתרו. (ב) דם שלא פרש מן הבשר מותר לכתחילה. והוא מותר. דין דם שלא פירש אינו מפורש בגמרא, אבל רוב הראשונים סוברים, שדם שלא פירש מותר, ולכן מותר לאכול בשר חי ללא מליחה[2].

לאור ההבנות שנאמרו לעיל ביסוד איסור דם, עולות שתי הבנות בהיתר דם שלא פירש:

א. לפי ההבנה שהדין הבסיסי הוא דם הנפש, וחיוב המלקות הוא על דם "שלא נפק לגמרי מתורת דם הנפש", ניתן לומר שדם שלא פירש מותר, למרות שהוא דם, כיון דנפק לגמרי מתורת דם הנפש.

ב. לפי ההבנה שהדין הבסיסי הוא דם איברים, חייבים לומר שדם שלא פירש אינו מוגדר כדם כלל, אלא הוא כחלק מהבשר – "חמר בשר".

הכסף-משנה (פ"ו הי"ב) מדייק בדעת הרמב"ם, שדם שלא פירש מותר רק כשאינו יכול לפרוש. דעה זו מובנת לפי שתי ההבנות. ניתן לומר, שרק דם שאינו יכול לפרוש מוגדר כחלק מהבשר; וכמו כן ניתן לומר, שרק דם שאינו יכול לפרוש "נפק לגמרי מתורת דם הנפש".

נפקא-מינה בין שתי ההבנות קיימת לעניין דם שפירש ממקום למקום. הגמרא חולין (קיג.) אומרת:

אמר שמואל משום ר' חייא: השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה – הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. איבעיא להו: היכי קאמר? מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה שפיר דמי; או דילמא לדידיה נמי אסור (למיכל מיניה באומצא – גירסת הרי"ף)? תיקו.

משמע מהגמרא, שדם שפירש ממקום למקום אסור, דאי לאו הכי מדוע אסור לאכול מיניה באומצא, והרי דם שלא פירש מותר (כך מסבירים הרשב"א [סוד"ה השובר], והר"ן [מב: באלפס, ד"ה ואיבעיא] את הגמרא). ואכן הרשב"א (שם, ובתורת-הבית בית שלישי שער שלישי) ור"ת (ברא"ש, פ"ח סימן מט) פוסקים, שדם שפירש ממקום למקום – אסור.

התוס' (יד., ד"ה ונסבין), הרא"ש (פ"ק סימן יט) והרא"ה (בדק­הבית, בית שלישי שער שלישי) סוברים, שדם שפירש ממקום למקום – מותר. ניתן לדחות את הראיה מהגמרא במספר דרכים: הר"ן (ד: באלפס) כותב: "דווקא בההיא [-בסוגיה דהשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה] דבליעא טפי הוא דאיבעיא לן, דכמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה דמי". הש"ך (סימן עו סק"ב) מחלק בין דם שפירש ממקום למקום מחיים, שאסור, ובין דם שפירש ממקום למקום לאחר מיתה, שמותר. יש אחרונים, המחלקים בין דם שפירש ממקום למקום בתוך החתיכה, שמותר, לבין דם שפירש מחוץ לחתיכה לתוכה, כדין דם הבהמה ששבר מפרקתה קודם שתצא נפשה, שאסור.

המחלוקת בדין דם שפירש ממקום למקום מבוססת על ההבנות בדין איסור דם ובדין דם שלא פירש. לפי ההבנה שדם שלא פירש מותר, כיון "דנפק לגמרי מתורת דם הנפש", ודאי שאין חילוק בין דם שלא פירש לבין דם שפירש ממקום למקום. לפי ההבנה שדם שלא פירש אינו דם אלא חלק מהבשר, אין הכרח לכאן או לכאן: ניתן לומר, שכיון שהדם לא פירש מהבשר, מוגדר הוא כחלק מהבשר; ומאידך ניתן לומר, שהדם מוגדר כחלק מהבשר רק במקומו המקורי, אבל כשהוא פורש ממקום למקום, מהווה הדם יחידה עצמאית שאיננה חלק מהבשר.

הר"ן מסביר את ייחודה של סוגית השובר מפרקתה של בהמה: "דווקא בההיא דבליעא טפי הוא דאיבעיא לן, דכמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה דמי". לדעת הר"ן, דם שלא פירש אינו מוגדר דם כלל, אלא הוא מהווה חלק מהבשר, ולכן, לדעתו, כשנבלע הרבה דם, והוי "כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה", יש לדם זהות עצמאית שאינה קשורה לבשר, וחייבים עליו.

לפי זה, אפשר להסביר את דעת האחרונים, המחלקים בין דם שפירש ממקום למקום בתוך החתיכה לבין דם שפירש מחתיכה לחתיכה: דם שפירש ממקום למקום בתוך החתיכה מהווה חלק מהבשר, ולכן אינו מוגדר כדם, אבל דם שפירש מחוץ לחתיכה לתוכה אינו חלק מהבשר, והוי דם גמור.

את דעת הש"ך, המחלק בין דם שפירש ממקום למקום מחיים לבין דם שפירש ממקום למקום לאחר מיתה, לא ניתן להסביר כפי ההסבר הנ"ל, דאדרבה, איפכא מסתברא, דם שפירש לאחר מיתה לא הוי חלק מהבשר, ואילו דם שפירש מחיים הוי חלק מהבשר – שהרי רק לאחר מיתה מוגדר הבשר כבשר. אלא נראה להסביר את דעת הש"ך כשיטת הרא"ש, ודם שפירש ממקום למקום מחיים הוי "בתורת דם הנפש", ולכן חייבים עליו, ודם שפירש ממקום למקום לאחר מיתה "נפק לגמרי מתורת הנפש", ואין חייבים עליו. לפי הבנה זו, ניתן להעלות הסבר נוסף לדחיית הראיה מסוגיית שובר מפרקתה של בהמה לדין דם שפירש ממקום למקום: דם שפירש ממקום למקום מותר, "דנפק לגמרי מתורת דם הנפש", כדין דם שלא פירש; אבל בשובר מפרקתה של בהמה – דם הנפש של הבהמה פורש ממקומו ומתכנס בבשר, ודם הנפש, על אף שהוא כנוס בבשר, אינו יוצא לגמרי מתורת דם הנפש, ולוקין עליו.

להלכה

 

 

 

 

בנוסף עליהם להימנע כאמור מכל אותם חומרים שעלולים לגרום להתקף, כמו קפאין, אלכוהול ועישון. חולים רבים סובלים גם מאלרגיה, וחשוב לטפל באלרגיות במקביל, ואם ניתן על ידי חיסונים. הסחרחורת בלתי צפויה וההתקפים יכולים להיות קלים או חמורים, עלולים להמשך שעות עד ימים, ולעתים להעלם אפילו למשך שנים. בזמן הסחרחורת החולה עלול לחוש בחילה, להקיא ולהזיע, ולעתים אף ליפול בשל ההפרעה בשווי המשקל. ההפרעה בשיווי המשקל עלולה לגרום גם לחוסר יציבות ולהפרעה בהליכה, עקב אירוע מוחי המתלווה לפגיעה בשמיעה. ליקוי השמיעה לרוב בתדרים הנמוכים, בתחילת המחלה אופייני שהליקוי נעלם לאחר ההתקף, כלומר ליקוי שמיעה זמני, אולם במשך השנים השמיעה נפגעת באופן קבוע. לעתים סובלים החולים גם מהיפראקוזיס ותחושה של עוות הצלילים. רבים מהחולים סובלים מדיכאון תגובתי למחלה. מחלת מנייר יכולה לנבוע גם מההיבט הנוירולוגי, המתבטא בפגיעה בעצב השמיעה במוח, מלבד הפגיעה באוזניים. היא עלולה לגרום גם לחוסר יציבות, חולשה או שיתוק ברגליים ולשיבושים בהליכה. ואפילו לנפילות עקב חוסר יציבות וליקוי בשיווי המשקל, וכמובן, לשיבוש החיים בשיגרת היומיום – גם הפגיעה בהליכה וגם הפגיעה בשמיעה.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורם למחלה אינו ידוע, אך משערים שמדובר בעודף נוזלים במערכת שווי המשקל, באזור הנקרא שק אנדולימפתי (Endolymphatic sac). מאחר שהמחלה מאובחנת על דרך השלילה, כלומר שוללים מחלות אפשריות אחרות שיכולות לגרום לתופעות דומות, הרי שהאבחון נעשה על פי מהלך המחלה, בדיקת רופא אף אוזן וגרון (אא"ג), בדיקות שמיעה, בדיקות כלליות ובדיקות דם, והדמיה של המוח. כמו כן מתבצע רישום ניד העין ENG, ומבחן קלורי המדגים הפרעות בשיווי המשקל, וגם פוסטורוגרפיה (בדיקת יציבות ממוחשבת), וגם בדיקת כיסא מסתובב. חסר ויטמינים, הפרעה בתפקוד בלוטת המגן, אלכוהול, קפאין ותרופות שונות יכולים לגרום לתופעות דומות של סחרחורת, ולכן חשוב גם לבצע את הברור הרפואי הכללי הכולל בדיקות דם, וגם להימנע מאלכוהול, קפאין, עישון ואורח חיים שעלול לגרום להתקף או להחמירו. לרוב המחלה חד צדדית אך חולים לא מעטים עלולים להיפגע בשתי האוזניים.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

• טיפול תומך: הטיפול מכוון לתסמינים של המחלה: טיפול תרופתי בסחרחורות בהקאות ובבחילות, פיזיותרפיה של מערכת שווי המשקל, טיפול בטיניטוס ובהיפראקוזיס, התאמת מכשירי שמיעה וגם לסובלים מחוסר יציבות וקשיי הליכה – ניתן להיעזר בהליכון, רולטור או מקל הליכה בעל ארבע רגליים ובמקרים קשים יותר – ניתן להיעזר בכיסא גלגלים, וטיפול פסיכולוגי תומך לפי הצורך. מאחר שמניחים שעודף נוזלים במערכת שווי המשקל גורם להתקפים, על החולים להקפיד על דיאטה דלת מלח, ולעתים הם מקבלים גם תרופות המפחיתות את כמות הנוזלים בגוף (diuretics). בנוסף עליהם להימנע כאמור מכל אותם חומרים שעלולים לגרום להתקף, כמו קפאין, אלכוהול ועישון. חולים רבים סובלים גם מאלרגיה, וחשוב לטפל באלרגיות במקביל, ואם ניתן על ידי חיסונים
• שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן כו
• הנה נשאלתי ממשגיח על הכשרות בבי"ח גדול – אשר יש שם חולה גדול שאסרו לו הרופאים למלוח בשר כדרך מליחה לקדרה, וגם צלי ע"ד שנתבאר סוסי' ס"ט אסרו לו מטעמי רפואה, והחולה אף על פי שנקרא חולה שיש בו סכנה אינו רוצה לאכול בלי תיקון, איזה דרך ישכון אור. וכב' השואל רצה להתיר בשעת הדחק הזה מליחה בצוקר, ואני בעניי התרתי לו בשעת הדחק גדול חליטה במים רותחין ואפרש שיחתי בזה.
• דהנה בענין מליחת הסוכר אעפ"י שהגאון בעל הלכות קטנות רצה לסמוך בזה שכח הסוכר ככח המלח למשוך הדם אליו – ונגררו אחריו כמה ספרי הספרדים – אבל כבר הביא בד"ת סימן ס"ט אות שכ"ח שחלילה לסמוך על זה אפילו דיעבד וכזה אנו מורים והולכים תמיד דמליחת סוכר כמאן דלא מלח דמי – ובתשובת ד"ח יו"ד ח"א סי' כ"ה כתב דגם הלכות קטנות לא כתב כן רק לענין מליחת קרבן לא לענין מליחת בשר מדם, אמנם לפ"ז קשה ממנחות כ"א אלא טעמא דמעטי' קרא דם ממלח הא לאו הכי ה"א דם בעי מלח הא כיון דמלח יצא מתורת דם – ולפי דברי הלק"ט מה פריך הלא יכול לקיים מצות מליחה דברית מלח עולם דבקרבן בצוקר מבלי שיעשה רותח שיצא מתורת דם ובד"ח נדחק בזה, ובעניותי ל"ק דהא כבר כתב בעל הלק"ט בעצמו דלהלכה אי אפשר בסוכר כיון דאסור משום כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכל מיני מתיקה בכלל דבש הם כדהוכיח המל"מ בראיות, וא"כ א"א לקיים פסוק דפוטר דם ממליחה בסוכר, דבאיסורא לא קמשתעי קרא, ולא משכחת בהיתר רק היכא דליכא מלח ומדין עשה דוחה ל"ת ומזה לא דברה תורה, וגם אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, כמבואר זבחים צ"ז – עכ"פ פשוט דאין לצרף שיטה זו למלוח בסוכר אפילו בשעת הדחק גדול – וגם במקום חולה דילמא אתי למסרך במק"א.
• איברא בחליטה ברותחין בשעת הדחק גדול יש לצדד בו – דהנה בש"ך סי' ע"ג סק"י מתקשה בסתירת הרמ"א שדעתו בתו"ח דלענין כבד אין אנו בקיאין בחליטה אפילו דיעבד, ובסו"ס ס"ז לענין חליטת בשר דאעפ"י שאין אנו בקיאין מ"מ דיעבד ועשה מותר, בתי' קמא כ' דשאני כבד דנפיש דמי', ובתי' השני כ' דגם בסי' ס"ז לא התיר רמ"א דיועיל לדידן חליטה לענין שלא יהא צריך מליחה אחריה ודיעבד מותר היינו שלא נקרא מתבשל בדמי', משא"כ כבד כיון דהחליטה לא הועילה שוב אין תיקון כיון דאין מליחה לכבד – והגעק"א בחי' שם כ' דקושית הש"ך לק"מ עפ"י דברי הב"י דבבשר לא מצינו חליטת רותחים רק חליטת חומץ (כצ"ל) ובזה לא שייך בקיאות משא"כ כבד דשייך ג"כ חליטת רותחים ובזה שייך אין אנו בקיאים דלפעמים לא יהא רותח כ"כ ולא חלקו בין חליטה לחליטה ואסרו הכל דיעבד, אלא דרבינו ירוחם כתב ג"כ בבשר דאין אנו בקיאים וחוששים בזה לכתחלה, אבל דיעבד אנו סומכים על סתימת הפוסקים דבבשר אין אומרים דלא בקיאים אנו – א"ד הגרעק"א.
• נמצא דלפי מסקנת ההלכה דין חליטה בבשר אם מותר דיעבד בלי מליחה כלל הוא מחלוקת רבותינו הש"ך והגרעק"א דלהש"ך דוקא עם מליחה ודיעבד מותר היינו שלא נאסר הבשר עכ"פ, ולהגאון רעק"א מותר לגמרי בלי מליחה כדין חליטה, וכל זה בחליטת חומץ, אבל חליטת מים רותחים לא הותר כלל בחליטת בשר.
• ונראה בהסבר הדברים דנשתנה דין חליטה בבשר מכבד, דהנה במשנתינו פ"י דתרומות דכבד אוסרת ואינה נאסרת דמייתי לה הש"ס ק"י ע"ב – קשה האיך אינה נאסרת דהא פירש הדם ממקום למקום, ומזה כ' רבותינו הפלתי והחוו"ד והפמ"ג דבכבד אין כאן דין פירש ממקום למקום משום דבלא"ה כולה דם והתורה התירה או דבלא"ה דם כבד רק דרבנן כמבואר בראשונים ובפוסקים סימן ע"ג – משא"כ בשר דדם שפירש אסור בו וגם דמו מן התורה לולא הבשול ואף דחליטה מצמת צמית הדם לתוכה ואינו דומה לבשול בסימן ס"ט סי"א דאנו אוסרים מה"ט דפורש ממקום למקום – וכן שם סי"ח לענין מליחה בכלי שא"מ דאסור מה"ט גם מה שלמעלה מן הציר מטעם פירש, וכיו"ב ריש ס"ז לענין שובר מרפקתה של בהמה, מכ"מ י"ל נהי דצמית לה לתוכה מכ"מ עושה גם פעולה של הזזת דם ממקומה עד שיצמת הדם ואסור בבשר אבל לא בכבד, זה מה דאפשר לומר בדעת האוסרים חליטה ברותחין בבשר.
• ועוד מצאתי במאירי חולין דף קי"א שפעולת החליטה הוא ע"י הפלטת הדם בין בחומץ בין ברותחין – ועתו"ס פסחים ע"ד ע"ב לא כ"כ אלא הפעולה ע"י הצמתה וע"ע ברא"ש פ"ק דחולין י"ד ע"א ודברי המאירי צל"ע. איברא שיטת הגרעק"א שנמשך בזה אחרי פשטות דברי הב"י צ"ע רב דהרי בב"י עצמו סימן ס"ט בשם הא"ח על בשר שנתנוהו בקדרה בלי מליחה ע"ש הי' והתירוהו משום דוחק מתרי טעמי חדא שהיו המים רותחים וה"ל כחליטה ועוד שכתב הראב"ד דבשר שלא נמלח במאי דנפיק מיני' משערינן וכו' יע"ש – הרי דתלמוד שגור בפי הראשונים דמהני חליטה גם ברותחין, וכבר העיר בזה הגאון החיד"א במחזיק ברכה סימן ע"ג ולצדק כתב שם דהא דאינו מתיר הא"ח רק בשעת הדחק ורק בצירוף דברי הראב"ד היינו משום דלא כיוון לעשות חליטה ועוד שאין אנחנו בקיאים וכמש"כ גם במחזיק ברכה שם וע"ש בשם תשובת תורת חסד בזה.
• ועיין בריטב"א חולין קי"ג ע"א הביאו ג"כ במחזיק ברכה דמעיקר הדין די בחליטה ברותחין אלא שאין אנו בקיאים ומ"מ כתב שאם שגג וחלט מותר יע"ש – וכן מצאתי בעניי בתורת הבית בית ג' שער ג' שכ' וכן שדרו ממתיבתא וכו' דכי בעינן רותחין לחליטה ה"מ למשרי לי' בלא מליחה דחליט לי' עמודא דרותחין וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורא דחליטה תקינו הדחה ומליחה והדחה ע"כ – וכן מצאתי במאירי חולין קי"ג ע"א כתב כן בפשיטות דמעיקר הדין היה מהני חליטה גם ברותחין – והתימה על מש"כ רבינו רעק"א דרבינו ירוחם החמיר בבשר רק לכתחלה ור"ל דהוא חומרא בעלמא כיון דאין בבשר רק חליטה בחומץ ובזה אנו בקיאים דהרי רבינו ירוחם עצמו הביא דברי הא"ח (וע"ש במחזיק ברכה) דאיכא חליטה ברותחין גם בבשר א"כ כמו שעלינו להחמיר מעיקר הדין בכבד כן עלינו להחמיר מעיקר הדין בבשר.
• וע"כ עלינו לשוב לדרכו של הש"ך בסי' ע"ג דדוקא בכבד מחמת רבוי הדם אין אנו בקיאים גם דיעבד אבל בבשר דיעבד בקיאים גם בחליטה ברותחין אפילו בלי מליחה או כתי' הב"י דבסימן ס"ז לא התיר הרמ"א אלא ע"י מליחה כאשר רמז כ"ז בפמ"ג בש"ד סו"ס ס"ז יע"ש.
• וכיון דאיכא כל הני ראשונים הרשב"א והריטב"א ורבינו ירוחם ואורחות חיים והמאירי ודעימם דמהני מעיקר הדין חליטה ברותחין אלא דמכ"מ אין אנו בקיאים ואסור למעבד כן וכיון שכתב בכנה"ג סי' ס"ט אות ש"ד והובא שם במחזיק ברכה אות נ"א והביאו גם הדרכי תשובה שם, דבמקום שאין מלח מצוי אם יכול לאוכלו צלי מוטב, ואם לאו יחתכנה חתיכות וירתיח קדירה עד דסליק עמודא וישליך נתח אחד, ועוד ירתיח עד עמודא וישליך נתח אחר וכו' ודבר זה אסור למסור לנשים ועמי הארץ ע"כ – והוא ממש כנידון דידן דאסור לי' להאי חולה לאכול מלוח וגם צלי וע"כ בבחירת רע במיעוטו יעשה חליטה הנ"ל ואין לך שעת הדחק גדול מזה אבל חלילה לסמוך ע"ז במקום אחר – הנלע"ד כתבתי.
• וכעת בא לידי ס' יבין דעת להגר"י מקוטנא כתב סי' ע"ו כדברי הב"י דאין חליטת בשר במים רותחין ונדפס שם הג"ה בשם הגר"פ דיין דק"ק שם שהגאון המחבר יבין דעת בעצמו סמך על היתר חליטה בנתבשל בלי מליחה ואם כי עדות זה צריך לי עיון בנתבשל בלי מליחה, אבל במקום חולה פשוט דאיכא למסמך עלה. שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן עג
• בנדון מי שאסור לו לאכול בשר עם מלח וגם בשר צלי אם מותר בבישול בששים.
• בס"ד, ירושלים עה"ק ת"ו יום ג' כ"ח למנב"י תדש"ם לפ"ק. שוכט"ס א"כ הרה"ג חו"ב וכו' כ"ש מוה"ר יצחק זעקל הלוי פאללאק שליט"א, מגיד שיעור בישי"ק דחסידי באבוב באנטוורעפען יצ"ו. אחדש"ת, את מכתבו עם דבר השאלה נמסר לי מנכדי הרה"ג מוה"ר עקיבא סופר שליט"א בימי חה"פ בעת שהיינו מתארחים בביתו נאוה תהילה, ומחמת קדושת החג ל"ה לבוא בכתובים ושוב נתעלם מכתבו ולא מצאתיו עד לפני איזה ימים, והנני לתשובתו כעת בקיצור מחמת טרדות רבות העלות עלי.
• ע"ד חולים שאסור להם לאכול מלח, וגם לא בשר צלי, האם יש להתיר להם לבשל לכתחילה בשר בלי מלח בששים, עפי"ד המחבר בש"ע /יו"ד/ (סי' ס"ט סעי' י"א), והרמ"א מסכים עמו בלצורך כגון לכבוד שבת או לכבוד אורחים, ובש"ך בהפ"מ =בהפסד מרובה= בדיעבד, אבל לא לכתחילה, זולת מה שצדדו הפוסקים, בשומן ששהה ג' ימים בלא מליחה, דא"א בצלי, דאחר המליחה יבשלו במים שיש בהם ס', וישפכו המים שבלעו איסור, וכמבואר כ"ז בחוו"ד (סי' ס"ט בחי') והובא בפת"ש שם (סקכ"א), ובנד"ד דא"א במליחה, אפשר להתיר בלא מליחה כיון דא"א בענין אחר והוי כהפ"מ ובדיעבד עכת"ד.
• והנה כ"ת ציין לדברי ידי"נ הגאון מוהרש"ה הלוי ואזנר שליט"א אב"ד זכרון מאיר – ב"ב בספרו שבט הלוי (חיו"ד סי' כ"ו) דדן בזה בחולה גדול שהוא בביה"ח, שאסרו לו הרופאים למלוח בשר כדרך מליחה לקדירה וגם צלי מטעמי רפואה, שצדד שם להתיר ע"י חליטה, ואף שכפי הנראה מדברי הפוסקים (יו"ד סוס"י ס"ט), אין חליטה בזה"ז, אף בכל אופן המועיל מעיקרא דדינא, ואפילו בדיעבד, דאין אנו בקיאין בחליטה, (ועי' בספרי מנח"י (ח"ד סי' פ"ח אות ג') מזה), מ"מ בשעה"ד גדול כנ"ל, התיר בדרך שכתב בכנה"ג (סי' ס"ט אות ש"ד) והובא במחזיק ברכה (אות נ"א), וגם בדרכ"ת שם, ע"י שיחתיכנה לחתיכות, וירתיח קדירה עד דסליק עמודא וישליך נתח אחר, ועוד ירתיח עד דסליק עמודא וישליך נתח אחר, וכן יעשה לחזור ולהרתיח עד שישליך כל הנתחים עכ"ד, והנה מוכח ממש"כ הכנה"ג לחתוך הבשר לחתיכות קטנות, דלא התיר רק באופן שהוא יהא פחות מס' נגד כל חתיכה וחתיכה, ויצטרף בזה ב' היתרים, א' ס', ב' חליטה, והובא כ"ז גם בתשו' זקן אהרן (ח"א סי' מ"א) שהראיתי מקום לשם בספרי שם.
• והנה אף בכל זה סיים בכנה"ג שם, דדבר זה אסור למוסרו לנשים ולעמי הארץ שאינם יודעים להעמיד האיסור וההיתר על מקומן, והובא בדרכ"ת ושבט הלוי וזקן אהרן שם, וכתב שם בזק"א בנידונו, בימי המלחמה שאין מלח בנמצא, וכמה מן העם נכשלו לבשל בלי מליחה כלל, וחזר אחרי היתר עפי"ד הכנה"ג הנ"ל, וע"ז כתב בזה"ל יאמין לי ידידי כי ידי רועדות לכתוב היתר על אחד מעיקרי דת קדשינו עיין שם.
• ובזה הנלענ"ד שלא להתיר רק בחולה שהוא בבית החולים והרופאים אומרים שצריך לאכול בשר, ודוקא בלא מליחה, ויש שם במציאות משגיח חרדי ת"ח שלא ידמה מילתא למילתא, ועל ידי צירוף ב' היתרים ביטול בס', וגם חליטה באופן הנזכר לעיל, ובהסכמת רב העיר, שהוא מוכרח לזה וא"א בענין אחר. והנני בזה דושה"ט. יצחק יעקב ווייס.