אקדים, מצוות שמירת המת היא מצווה לשמור על המת ולשהות לידו מרגע המיתה ועד הקבורה. שמירת המת היא מכמה טעמימ: הטעם האחד, משום כבודו, שאם יניחוהו לבד הרי זה כאילו עזבוהו ככלי אין חפץ בו, ומוטל בביזיון (ירושלמי ברכות פ"ג וברמ"א יו"ד שע"ג סעי' ה'). הטעם השני, שהגוף נרתיק קדוש שהורקה הנשמה ממנו. כל שכן שצריך לשמור את המת מביזיון והשחתה, ואם מונח במקום שמצויים עכברים או חולדות וכלבים "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי, אין צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים. אבל עוג מלך הבשן מת, צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים" (שבת דף קנ"א ע"ב).  (עיין גשר החיים ח"א פ"ה אות ד'). לעניינינו, כיוון שהנפטרים מועברים ישירות ממחלקת האשפוז לחדר המתים השמור נעול ומואר, מעיקר הדין אין חיוב על שמירת הנפטר, שמירתו ואמירת תהילים לידו הם מעלה בלבד, הראשון, חשש עכברים. חז"ל פטרו את העוסק בשמירת המת מקריאת שמע ותפילה על סמך העיקרון "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ונחלקו התנאים האם כשאין לחשוש מפני עכברים חל פטור זה "… היו שנים – זה משמר וזה קורא, וזה משמר וזה קורא. בן עזאי אומר: היו באים בספינה – מניחו בזווית זו ומתפללין שניהם בזווית אחרת. מאי בינייהו? אמר רבינא: חוששין לעכברים איכא בינייהו. מר סבר: חיישינן, ומר סבר: לא חיישינן. כלומר, לדעת בן עזאי כיוון שאין בספינה חשש מעכברים,  הפטור מקריאת שמע ותפילה אינו חל, ולדעת חכמים גם בספינה יש לחשוש לעכברים ועל כן יש לשמר את הנפטר ומכאן ששמירה הכרחית במקום ששכיחים עכברים. הרב משה פינשטיין הוכיח מגמרא זו שכשאין לחשוש מעכברים לדעת הכול די כשהשומר נכנס ויוצא "…אבל לשמירה זו סגי אף בשמירה דיוצא ונכנס דרק משום עכברים אסור להניחו אף לרגע אבל משום חששות אחרות או משום כבוד בעלמא יכולין להניחו לשעה קלה כיון שדעתו עליה ויוצא ונכנס. ומבן עזאי נשמע גם לחכמים שבמקום שאין לחוש גם לדידהו לעכברים יש ג"כ חיוב שמירה אבל סגי ביוצא ונכנס" (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' רכ"ה). השני. חדר נעול. בתלמוד הירושלמי מובא טעם נוסף לחיוב השמירה "א"ר בון כתיב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ימים שאת עוסק בהן בחיים ולא ימים שאת עוסק בהן במתים. תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו למה מפני כבודו של או משום שאין לו מי שישא משואו" (ירושלמי (וילנא) ברכות פ"ג ה"א, וכן מובא בתו"ס ברכות דף י"ז ע"ב בד"ה "ואינו מברך"), כלומר, כבודו ומשאו של מת מחייבים שמירה, מטעם זה התיר בעל תרומת הדשן לכהן לשהות באוהל המת למרות האיסור לכהן להיטמא למת, וזאת כדי לשמרו (תרומת הדשן סימן רפ"ג), להלכה נפסק שאין די בטעם כבוד המת כדי להתיר לכהן להיטמא "כל אלו שמיטמא להם, אפילו שלא לצורך. וי"א דדוקא לצורך. הגה: ולסברא הראשונה, אפילו מת לו מת בשבת, שאי אפשר לקוברו בו ביום, שרי לטמאות לו ולשמרו, כדי שלא יהא מוטל בבזיון ונכון להחמיר כסברא האחרונה, שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין" (שו"ע יו"ד הלכ' אבילות סי' שע"ג סעי' ה'). השלישי, פוקדים את המקום. התלמוד מתאר מזיק ששהה בבית מדרשו של החכם אביי, מזיק זה הזיק גם ביום על אף שמזיקים אינם פועלים אלא בלילה ובחשיכה (ע"פ קידושין דף כ"ט ע"ב), מכאן, הטעם הקבלי רוחני לא שייך במקום מואר הנפקד מזמן לזמן.