אחד מארבעת האנשים שצריכים להודות לה' בברכת 'הגומל', הוא חולה שנתרפא, ושני מנהגים בדבר. לדעת בעל השולחן ערוך, כל מי שהיה חולה והיה צריך לשכב על מיטתו, אזי כשיבריא וירד ממיטתו, יברך בפני עשרה אנשים את ברכת 'הגומל', ואפילו על מחלה קלה כשפעת, מאחר שהחולה נאלץ לשכב במיטתו, כשיקום – יודה לה' ויברך 'הגומל', וכן הוא מנהג הספרדים. אלא שכתב בספר בן-איש-חי (ש"ר עקב ז'), שרק אם החולה שכב על מיטתו שלושה ימים, כשיבריא יברך 'הגומל'. אבל אם המחלה היתה כל כך קלה עד שלא הוצרך לשכב על מיטתו אפילו שלושה ימים, גם לפי מנהג הספרדים שנוהגים כדעת השולחן ערוך, אין לברך הגומל.
לעומתו, הרמ"א כתב שמברכים 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנה. כמובן, שאין הכוונה למחלה מאוד מסוכנת שחמישים אחוז מן החולים בה מתים, אלא הכוונה היא שכל שהיה במחלה חשש רחוק של פיקוח-נפש, לאחר שמתרפאים צריכים לברך 'הגומל'. הכלל בזה הוא: כל מחלה שמחללים עליה את השבת – המתרפאים ממנה צריכים לברך 'הגומל'. וכידוע, על כל מחלה שיש בה אפילו חשש קטן של סכנת-נפשות, מחללים את השבת (שו"ע ריט, ח).
לסיכום, אדם שחלה בשפעת או אנגינה או במחלות אחרות שאין בהן סכנה, ושכב במשך שלושה ימים, לדעת השולחן ערוך לאחר שיבריא לגמרי, יברך 'הגומל', ולדעת הרמ"א לא יברך. אולם אדם שחלה בצהבת או בדלקת ריאות לכל הדעות כשיבריא לגמרי יברך 'הגומל'. ולמעשה, יוצאי ספרד ומקצת מיוצאי אשכנז נוהגים כדעת השולחן ערוך (מ"ב ריט, כח). ורוב יוצאי אשכנז נוהגים כרמ"א.
מי שעבר ניתוח, אפילו אם היה ניתוח קל כניתוח עיניים, שבר או טחורים, פסק הרב אליעזר ולדינברג שליט"א (ציץ אליעזר יב, יח), שלאחר שיתרפא מהניתוח יברך 'הגומל'. ואף שכיום פחתה מאוד הסכנה שבניתוחים, מכל מקום עדיין ישנם מקרים של סיבוכים וסכנות, ולכן יש לברך אחר ניתוח עם הרדמה 'הגומל'.
מי שניסה להתאבד ולבסוף נשאר בחיים, כמובן שראשית כל עליו לחזור בתשובה, שכן חטא חטא נורא. אולם לגבי ברכת 'הגומל' ישנו ספק, יש אומרים שלא יברך, שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם עצמו גרמם, ועוד שאיך יעז להופיע בציבור ולהודות לה' לאחר שחטא, ואין זה מברך אלא מנאץ (מנחת אלעזר ד, מז; ציץ אליעזר י, כה, כג). ויש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר, היה בסכנה וניצל (כה"ח ריט, מח). ולמעשה, ראוי שישמע את הברכה מאחר ויבקש ממנו לכוון להוציאו.