אקדים, 'היתר המכירה' נוסד לפני כ-120 שנה עם התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל. באותה עת התעוררה השאלה כיצד להתמודד עם מצות שנת השמיטה, מאז ועד היום בכל ערב שמיטה מתעורר מחדש הפולמוס מסביב שאלה זו. לעניינינו, היתר זה נסמך על כמה יסודות הלכתיים, הראשון, שמיטה בזמן הזה דרבנן. קיימות מספר דעות לגבי תוקף מצוות השמיטה בזמנינו, הדעה הרווחות שמיטה בימינו אינה אלא מדרבנן שכן רוב עם ישראל אינו יושב עדין בארצו וכך רוב הראשונים סוברים ששביעית בזמן הזה דרבנן, וכך מכריעים גם הפוסקים [בית הלוי (ח"ג סי' א' סע' ה ד"ה והנה), הגרא"י קוק (שבת הארץ, סוף המבוא) והחזון איש. השני, אדמת א"י הנמצאת בבעלות גוי אין בה קדושה. בשאלה זו קיימת מחלוקת הבית יוסף עם המבי"ט והמהרי"ט המבי"ט לא השלים עם דעת ה"בית יוסף" וניסה כמה פעמים לשנות את המנהג, ולהנהיג קדושת שביעית בפירות נכרים, עד אשר הדבר הגיע לידי נידוי, ומאז מות מרן ועד היום, כארבע מאות ועשרים שנה לערך – עדיין המחלוקת בעינה עומדת. (כס"מ ורמב"ם שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט, שו"ת אבקת רוכל סי' כ"ד) בשביעית בזמן הזה שנוהגת רק מדרבנן לדברי הכול יש קניין (הגר"א שו"ע יו"ד סי' של"א ס"ק כ"ח). השלישי, מכירת קרקע לנכרי לזמן מוגבל אינה בכלל איסור "לא תחנם" (שמן המור יו"ד ס' ד' ע"פ רמב"ן מובא בחינוך מ' של"ט), הוסף לכך את העובדה כי מכירתה נעשית לגוי שאינו עובד ע"ז (מוסלמי) (המאירי ע"ז י"ט: סמ"ק מצווה מ"ח) ואת העובדה כי מוכרים לנכרי שהוא כבר בעל קרקע בארץ (ע"ס רמב"ם ע"ז פ"י ה"ד). על היתר זה חתמו וסמכו ידיהם מרבית גדולי ישראל במאה החולפת ביניהם הרב יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה שנחשב כראש כל בני הגולה, והרב אברהם יצחק הכהן קוק רבה של א"י. הרב שלמה זלמן אויערבך בספרו "מעדני ארץ" שיצא בתש"ד ביסס את ההיתר ובחלק א' של הספר הביא המחבר מאמר בשם אביו הרב חיים יהודה ליב אוירבך לקיים ולחזק את "היתר המכירה" של הרב קוק. בשו"ת מנחת שלמה לרב אויערבך זצ"ל לגבי קניית פירות וירקות מחנווני המסתמך על היתר המכירה כתב" "…בנידון דידן ששביעית בזמן הזה רק מדרבנן וגם רוב המחמירים אינם מחזיקים הדבר לודאי איסור, שהרי אינם נמנעים מלהשתמש בכלים של הנוהגים כהמתירים.. ולכן נראה כדאמרן דבכהאי גוונא שהפירות מותרים אין שום איסור לקנות מהם" (סימן מ"ד עמ' ר"ל-רל"א). מלבד כל זאת גם אלו המחמירים בכל שלושת הסעיפים דלעיל, בשעת הדחק נראה שגם בלי "היתר המכירה" קיים היתר, שהרי בשעת הכרח סומכים על דעת יחיד במקום רבים אף שהלכה פסוקה אינה כאותו יחיד, הכוונה לאלו הסבורים כי שמיטה בזמן הזה אינה נוהגת אלא ממידת חסידות (בעל התרומות שעה מ"ה בשם הרז"ה, והראב"ד בהשגות לרי"ף גיטין פ"ד)עיין במהר"י ענגל ("אוצרות יוסף" עמ' 92) על כן נראה כי המחמיר לאסור אכילה מ"היתר מכירה" ב'חולה שאין בו סכנה' וכ"ש ב'חולה שיש סכנה' אינו אלא מן המתמיהים.