אקדים, על פי ההלכה חמץ אסור באכילה ובהנאה החל מבוקר ערב פסח ועד צאת שביעי של פסח, וישנו אף איסור על הימצאותו ברשותו של יהודי. איסור חמץ בפסח חל גם על רכושו של היהודי ולא רק על מזונו. הבהמות הם חלק מהרכוש ולכן אסור על פי ההלכה, שיהיה חמץ בסביבתו. לעניינינו, ניתן לסמוך על כתב ההרשאה של מכירת החמץ הכללית המוכרת לגוי, הן את החמץ והן את בעל החיים, ולהאכילם על ידי גוי בפסח, ומן הטעמים הבאים, הראשון, מכירת חמץ. נחלקו קדמונים האם מותרת מכירת חמץ אף באיסורים דאורייתא, שאלה זו נשאלו פוסקים ביחס למפטמי בהמות, שרצו למכרן לגוי קודם הפסח כדי שיוכלו להאכילן חמץ של נכרי בימי הפסח. יש שאסרו למכור את הבהמות לנכרי כדי להאכילן חמץ. כי מלכתחילה לא תיקנו שהמכירה תועיל להפקיע איסורי דאורייתא אלא רק איסורי דרבנן. וזאת משום שהמכירה כולה נחשבת להערמה, וכלל הוא שהערמה לא הותרה באיסורי דאורייתא אלא באיסורי דרבנן בלבד, ובוודאי במקום שאינו מתכוון לבטלו, שהרי מאכיל בחמץ את בעלי החיים בפסח (בכור שור לפסחים כ"א ע"א). ויש שהתירו הערמה אף באיסורי דאורייתא, והתירו את מכירת החמץ לנכרי אפילו במקום שאינו מבטלו (חת"ס או"ח סי' ס"ב, מקור חיים סי' תמ"ח ס"ק י"א). השני, צער בעלי חיים. קיימת מחלוקת באיסור צעב"ח שהגמרא הסתפקה בו (בבא מציעא ל"ב ע"ב). דעת רוב הפוסקים שמדובר באיסור  דאורייתא (כסף משנה, פי"ג מהל' רוצח ה"ט וה"ד, עיין טושו"ע חו"מ סי' רעב, סעי' ח'-ט'), ומיעוט סברו שמדובר באיסור דרבנן (מרדכי היראים מצוה קמ"ב סי' שנ"ב). השלישי. מצוות לאו ליהנות ניתנו. נחלקו קדמונים, האם אומרים "מצוות לאו ליהנות ניתנו" אף באיסורי דרבנן, ואם צער בעלי חיים דרבנן הרי שאסור ליהנות מן החמץ ולהאכיל בו בעלי חיים, (הרז"ה ראש השנה ז' ע"א בדפי הרי"ף), יתרה מזו, גם אם נניח שצעב"ח אסור מהתורה, כדעת רוב הפוסקים, מסופקני האם יש לו גדר של מצות עשה שחל עליו הכלל "מצוות לאו ליהנות נתנו". שהרי באופן פשוט אין מצוה חיובית מהתורה לטפל בבעלי חיים, אלא לכל היותר יש רק איסור שלא לצערם, ולא מצינו במניעת איסור גדר "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (שו"ת הרדב"ז, אלף תקמ"ב, ח"ה סי' קס"ח) הרביעי. בהמות שאינן שלך. נחלקו הפוסקים האם חל חיוב לזון בעלי חיים שאינם שלך, שהרי מצינו שאסרו לטרוח בשבת בהאכלת בע"ח, ולא התירו לטרוח בעבורם אלא במקום שהמאכיל אחראי להאכילם ומזונותיהם עליו, ולא התירו להאכילם משום צער בעלי חיים. וכן פסק הרמב"ם "אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון… לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים" (שבת פכ"ד, ה"ו) וכן הוא בשו"ע (סי' שכ"ד סע' י"א), אולם הר"ן (שבת ס"ז, ע"א ד"ה מדאמרינן) תמה על הרמב"ם, וחילק בדין זה בין בעלי חיים שמזונותיהם מצויים בלעדיו ובין בעלי חיים שאין להם מה לאכול. ומוכח מדבריו שהתירו לאדם לטרוח באכילתם של בעלי חיים שאינם שלו, במקום שאין להם אוכל והם עלולים לבוא לידי צער בע"ח. (משנה ברורה סי' שכ"ד ס"ק כ"ט)