אקדים, אדם מישראל שמת גופו קדוש גם לאחר מותו בתלמוד דימו את גוף האדם לספר תורה, על כן יש לקרוע בשעת יציאת הנשמה כמו על ספר תורה שנשרף ( ברכות דף י"ח.) דין זה נפסק בשולחן ערוך, "העומד בשעת יציאת נשמה של איש, או אישה מישראל, חייב לקרוע ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון, או שמניח לעשות מצווה בשביל טורח"(יו"ד סי' ש"מ סעי' ה') על כן יש איסור לנוול את המת, איסור זה מקובל לראותו כאיסור תורה שמקורו או באיסור "הלנת המת", או מדין "ואהבת לרעך כמוך" (אנציקלופדיה רפואית, ערך 'נתוח מתים' עמ' 551-553 ובהערות שם) לעניינינו, נראה שיש להתיר לקיחת דמים מן הסיבות הבאות ראשית, אין איסור ניוול המת כשיש צורך בדבר. ניוול המת לרוב הפוסקים אסור מן התורה (מובא בבית יוסף חיו"ד סי' שס"ה), כל זה  כשאיסור הניוול נעשה לשם ביזיון, או שלא לשם תועלת, אבל אם נעשה לצורך מניעת הפסד ממוני ובוודאי אם מדובר בפיקוח נפש אין איסור בדבר "דבאמת ניוול המת לא שייך רק אם עושים בחינם שלא לצורך, ומכוון לנוולו" (שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא, סי' רל"א, דבר שאול לבעל השו"מ יו"ד שע"ג ז') שנית, דברים המקובלים לעשות בחיים אינם אסורים לעשות למת. הרב יעקב עטלינגר כתב בהקשר לנתיחת מתים כתב, כי דברים שמקובל לעשות לאנשים בעודם בחייהם, אם ייעשו למת לא יחשבו כניוול, על כן מותר לדעתו לעשות ניתוח 'קיסרי' להוצאת הוולד מרחם המת גם לאחר מותה "ניוול המת לא יקרא אלא מה שמשקץ ומתעב המת בעיני רואיו ובפרט מה שנקרא ניוול גם לגבי החי…" (בנין ציון ח"א סי' קע"א, וכיוון שלקיחת דמים הינה פעולה שגרתית המקובלת לחי יש להתיר, על יסודות אלו התיר הרב משה פיינטשיין לקיחת דמים שאחרי המות "דאם לא יחתכו האברים ולא יפתחו צווארו ובטנו, רק רוצים לתחוב מחט להוציא ממנו איזה לחלוחית להודע מזה איזו דברים הנוגעים להמחלה שזה אין להחשיב לניוול שהרי דבר כזה מצוי טובא בזמננו שעושים כן גם לחיים ויש להתיר בפשיטות, וכן להוציא מעט דם לבדוק ממנו וכדומה על ידי מחט אינו ניוול ויש להתיר…ולכן מה ששמעת שאפשר לראות על ידי מחט באלקעטרעי כשיתחבו בגופו של המת כל חולי שבו מה שצריך לרופאים לידע אם אמת הדבר נראה שאין לאסור זה משום שאין בזה ניוול" (אגרות משה יו"ד חלק ב' סימן קנ"א), וכן מובא בספר נשמת אברהם, ואוסיף בשם הרב שלמה זלמן אויערבך לעניין ביופסיה "מותר לבצע ביופסיה מהמת או להוציא דם או נוזל אחר ממנו כדי ללמוד מזה דברים הנוגעים למחלתו" (חלק יו"ד סימן שמ"ט עמ' רנ"ח סעי 6 ובהערה 121).