פרשת אחרי מות – הפנדמיה – הפקת לקחים

י״ד באייר ה׳תש״פ (מאי 8, 2020) | קורונה, עלון בית החולים, חומש ויקרא

התפרצות נגיף הקורונה החדש, אשר החלה בווהאן שבמחוז הוביי התפשטה במהירות ברחבי המדינה ופרצה את גבולותיה לכל חלקי תבל. ייתכן ומוקדם מדי להגדיר את ההשפעות המדויקות שיהיו למגיפת הקורונה על העולם. באופן כללי מגיפות עבר מסייעות לפתח הערכה מבוססת תרחישים של התנאים הבריאותיים והכלכליים בטווח הקצר והבינוני, אשר עשוי להעריך את רמת הסיכון.

פרשת אחרי מות מתייחסת לאירועים שקרו בפרשת הקודמת "וַיְדַבֵּר אֶל-משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ד' וַיָּמֻתוּ". המפרשים נחלקו בקשר למיקומה של פרשה זו: האם נאמרה ביום מותם את נדב ואביהוא, או שמא נאמרה בזמן מאוחר יותר. כך או כך, ברור שהפסוקים מתייחסים למות נדב ואביהוא. התורה מדגישה בפתח הפרשה "וַיֹּאמֶר ד' אֶל-משֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת…ולא ימות…" בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל-הַקֹּדֶש" (ויק' ט"ז). "…ולא ימות". לא ימות – בניגוד לנדב ואביהוא בני אהרון התקרבו מדי ולכן מתו. בכדי שלא ימות, מורה לו התורה כיצד לבוא את הקודש: "בזאת יבוא אהרן אל הקדש". כך, תיאור התהליך המופיע בפתח פרשתנו, מהווה בפשטות תיקון לחטא נדב ואביהוא. הטעם המפורש בפרשת שמיני שונה שם נאמר כי הקריבו אש זרה (פרק י' א'). רבי אברהם אבן עזרא מאחד את שני הטעמים ואומר: "אחרי שהזהיר את ישראל שלא ימותו, אמר השם למשה שיזהיר גם לאהרן שלא ימות כאשר מתו בניו וזאת הפרשה לאות. האזהרה לאהרון הכהן המזכירה לו את מות בניו אינה לצורך קישור בין כניסה לקודש הקודשים למעשי בניו אלא על מנת להזכיר לו שהסכנה רצינית ומוחשית כפי שמביא רש"י את המדרש "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' מה תלמוד לומר? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון" (רש"י שם). בתחילת הפרשה אנו מבינים מהמילים "בכל עת" שהאיסור לבוא אל הקודש הוא מוחלט, אולם מיד לאחר מכן התורה מבהירה לנו שיש אפשרות לבוא אל הקודש אך היא בעלת דרישות מיוחדות: "בזאת יבוא אל הקודש…" גם סיום פסוק ב': "…כי בענן אראה על הכפורת".

היכולת והמוכנות להתמודדות עם אירוע חריג, ובעיקר בכל הנוגע למחולל מגפתי, מחייבות היערכות ברמה הלאומית, אירוע מסוג זה יחייב מעורבות מהירה של מקבלי ההחלטות ברמות הגבוהות ביותר הן בשל מורכבות הבעיות הבריאותיות ברמה הלאומית והן בשל המשמעויות הבין – לאומיות שלו (אבדן הכנסה עד כדי פשיטת רגל) והן לגבי הנזק הכלכלי האדיר.

הפרשה ממשיכה בתיאור כל הפעולות הנדרשות על מנת להיכנס לקודש, עדיין אנו יכולים לחשוב שאהרן רשאי להיכנס לקודש בכל עת שיחפוץ ובלבד שיקיים את כל ההוראות הכתובות בפרשה זו, והנה בא סוף העניין ומבהיר לנו שני דברים "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת- נַפְשֹׁתֵיכֶם…"(ויק' שם, כ"ט), "וְהָֽיְתָה ־זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל־חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת־מֹשֶֽׁה" (ויקר', שם, ל"ד). כלומר רק ביום הכיפורים אחת בשנה עתיד להיכנס אהרן לקדש הקודשים. אם כן מדוע כתבה התורה כאן את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, והלא חטאם של נדב ואביהוא היה ביום השמיני להקמת המשכן, בחודש ניסן? רש"י בא לגשר על פער זה, ומסביר "ויעש כאשר צוה ד' וגו'. כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדלתו, אלא כמקיים גזרת המלך". לדעת רש"י הפסוק המתאר את ביצוע המצווה שהתרחש בתאריך מאוחר הרבה יותר למות בני אהרן. לעומתו הרמב"ן מפרש את הפסוק כמתייחס דווקא לצד האיסורי של הפרשה, "וטעם ויעש כאשר צוה ד' את משה, שקיים אהרן כל מה שניצטווה ונזהר כל ימיו שלא יבא אל מבית לפרכת זולתי ביום הכיפורים…",לדעת הרמב"ן, עשייתו של אהרן היא ההימנעות מלהיכנס אל מבית לפרוכת כל עוד לא הגיעו התנאים הדרושים – הזמן והעבודה הנדרשת, המתלוות לכניסה זו. אם כן, לפי רש"י– ביצוע הציווי הוא הכניסה אל הקודש ביום הכיפורים, ואילו לפי הרמב"ן – הפסוק מתייחס לאי-הכניסה מחוץ ליום הכיפורים. הרב ברוך גיגי רואה בפרשתנו, שתי מגמות שונות. תחילת הפרשה מדברת בכניסתו של אהרן אל הקודש. אהרן יכנס בציווי ד' אל אותו מקום בו נהרגו בניו, הדבר יהווה תיקון לחטא של בניו, לפיכך, מובנת הדגשת התורה: אל יבוא בכל עת הקודש, אלא עליו לבוא "בזאת", בתנאים מסוימים, בכדי ש"לא ימות". צו זה מקבל פן ציבורי במהלך הפרשה: אם אהרן לא נכנס לקודש בתור נציג עם ישראל, הוא אינו רשאי להיכנס. עליו לכפר על כלל העם, ורק אז יוכל להיכנס ללא זאת, אשרת הכניסה שלו אינה קבילה. שינוי סביבת העבודה יצירת סביבות עבודה בטוחות/חלופיות. הצטיידות באמצעי מיגון והיקף ופוטנציאל ההדבקה מציבים לארגון אתגרים לטווח קצר ובינוני גם יחד. לאור זאת יש לפעול ליצירת סביבות עבודה המאפשרות פעילות בטוחה בתחומי החברה ומתקניה, כמו גם לוודא כי מופעלים כלים ושיטות דיגיטליות המאפשרים עבודה מרחוק.

אדם הרוצה להתהלך בעולם בתבונה, צריך לדעת להפיק לקחים מהצלחות ומכישלונות. החכמה היא לא להיתקע בעבר, אלא לנסות ולפרוץ את מחסום אי הידיעה המפריד ביננו ובין העתיד. במקום האפשרות לביאה ספונטאנית – בְכָל עֵת – אל הקודש, במקומה – ביאה קבועה בכל יום הכיפורים. ביטול המרחב החופשי של הפעולות בקודש, זה שהביא להבאת אש זרה. מעתה יש פרוצדורה קבועה – בְּזֹאת. יש מחיר להפקת הלקחים הזאת, ביטול הספונטאניות הוא המחיר. אך התמורה היא שהכל שמור יותר, קבוע ועל כן צפוי מראש. מה יש לעשות כדי שתקלה כזאת לא תתרחש בשנית. 'הפקת לקחים' היא פעולה מורכבת, יש לעשותה בחכמה. היא אינה יכולה למנוע את כל מה שהעתיד צופן בחובו, אך היא חייבת להיות למנוע הכשל שאירע בעבר, כדי שאירוע שאירע בעבר לא יישנה, הכניסה אל הקדש מחייבת זהירות ואחריות. דומני שלא ניתן לנתק את מצוות פיקוח נפש המובאת מעט מאוחר יותר בפרשה "ושְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם…" (ויקרא י"ח, ה'). כאן מקומה של דרשת חז"ל המפורסמת: "וחי בהם, ולא שימות בהם". הרמב"ן על אתר מרחיב בנושא: "|ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו וכן יחזקאל הזכיר פעמים רבות במשפטים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ובשבתות אומר להיות לאות ביני וביניהם וכן בנחמיה "ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם…" (שם, ד'). המצוות שבפרשתנו מביאות לא רק לכדי חיים גשמיים, אלא אף לישוב מדינות. יש כאן מילוי של צורך בסדרי חברה, בשלום בין איש לרעהו. השילוב הנכון של שבט הכהונה ועם ישראל, מאפשר חיים, במובנם הבסיסי ביותר. ברמה השנייה, הדבר מאפשר חיי חברה מתוקנים.

אירוע טראומטי, דוגמת: פנדמיה, יש בו כדי לשבש ולהשפיע משמעותית על השגרה ולהשפיע על יכולת ורמת הרציפות התפקודית בקרב עובדי והנהלת הארגון. מעבר ללחץ הקיים במקום העבודה חווים העובדים והמנהלים לחץ רב גם בסביבתם האישית/משפחתית. הצורך בהסברה, מודעות, מעורבות ותמיכה של גורמי משאבי אנוש יש בהם כדי לפנות אותו לעסוק בתחומי עבודתו.

מגפות תוקפות את חולשות המבנים החברתיים שלנו. חכמינו היו קובעים "תעניות ציבור", כשמטרת התענית היא כפולה: תפילה לעצירת המפגע וגם הזדמנות לעצור ממרוץ החיים ולהטות את האוזן ואת הלב כדי להקשיב למסר שמועבר אלינו משמיים באמצעות המאורע: משהו בהתנהגות שלנו טעון שיפור (רמב"ם הל' תעניות פ"א ה"א). חכמינו עימתו בין שני פסוקים סותרים, מחד, "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כ"ח י"ד), מאידך, "פחדו בציון חטאים" (ישעיה י"ג י"ד), משמע הפחד קשור בחטא. נראה כי את הפחד הסביר יש למקם במסגרת התבונה, תוך נקיטת אמצעי הזהירות המרביים, אך מתוך תחושה עמוקה שישנה השגחה מיוחדת על העם היושב בציון, ופחד מוגזם הינו בגדר חטא. חז"ל דרשו בגמרא את הפסוק "כל ימי עני רעים", – זה שדעתו קצרה, ופירש רש"י: "משים לליבו ודואג על מה שעתיד לבוא עליו", "וטוב לב משתה תמיד"- זה שדעתו רחבה" ופירש רש"י: "ואינו משים לליבו דאגה כל כך" (סנהדרין ק' ע "א). הרי דווקא מי שאינו משים לליבו דאגה מופרזת מתקיים בו "וטוב לב משתה תמיד". המהר"ל מפראג בהתייחסו לפסוק "כי פחד פחדתי ויאתני, ואשר יגורתי יבוא לי" (איוב ג', כ"ה), כותב, "כי האדם בקל פועל בעצמו יותר ממה שיפעל בזולתו, כי כאשר הוא פועל בעצמו אין דבר מתנגד לו, לא כאשר יפעול בזולתו וכו'" (ח"א, ב"מ ל"ג ע"א), דהיינו, האדם מסוגל להחליש עצמו יותר ממה שיכול הזולת להחלישו. כעין זה כותב ר' יונתן אייבשיץ בחיבורו, "כי ברית כרותה ליראה ששואבת וממשכת הדבר ההוא אליו, כי אבן שואב היא, והירא מאת ד' ממשיך כביכול את ד' אליו, והיינו ואשר יגורתי יבוא לי, כי הוא יגור מפני ד', והרי כביכול ד' משרה שכינתו עליו" (ערבי נחל פרשת ויצא דרוש ב'), היראה הטבועה באדם מושכת ושואבת אליה את החרדה כמגנט, להיות ירא מד' פירושו להפעיל את המגנט בכיוון המשיכה הנכון, המחזק ואינו מחליש. הרב סולוביצי'ק מספר, "אמר לי פעם אחת פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת 'ובכן תן פחדך' שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן הפחד הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן", ,עניתי לו לאותו פסיכיאטר: "רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים….יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות, אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את 'המחלה ההיא'….אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. ומכאן התפילה: "ובכן תן פחדך, ד' אלוקינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו" (על התשובה עמ' 140-141).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד