פרשת אמור ל"ג בעומר – המגפה ההיא

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | עלון בית החולים, חומש ויקרא, אמור

אפידמיולוגיה ול"ג בעומר

אפידמיולוגיה היא ענף ברפואה ובביולוגיה העוסק בחקר המחלות ברמת האוכלוסייה. מקור השם ביוונית: אפידמיה פירושה "מגפה", ולוגיה פירושו "ידע", המילה אפידמיה מורכבת מאפי ("בתוך") ודמוס ("עם"). הענף חוקר את תפוצתן, דרכי הפצתן, והסיכון היחסי שלהן ומנסה לפתח שיטות למניעתן ברמת האוכלוסייה.

פרק כ"ג בספר ויקרא מכונה בפי חכמינו "פרשת המועדות" (משנה מגילה פ"ג מ"ה). מנויים בו כל ימי הקודש שבלוח העברי, אלה המכונים "מקראי קדש" "וידבר ה' אל משה…דבר אל בני ישראל…מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי" (ויקרא פרק כ"ג פס' א' וב'). ל"ג בעומר הוא ממועדי השנה היהודיים אשר מקורו במנהג שהתפתח החל מהמאה ה-12. זהו היום השלושים ושלושה לספירת העומר שסופרים מפסח לשבועות, וחל בי"ח באייר. מנהג בולט בל"ג בעומר הוא הדלקת המדורות. על המניעים למנהג זה קיימות מסורות לא מבוססות, המייחסות אירועים שונים ליום זה. נפסק מותם במגפה של תלמידי רבי עקיבא. נפטר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), ובשעת פטירתו נתגלו לו סודות תורה נשגבים. חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון. מות תלמידי רבי עקיבא מופיע במקורות חז"ל, (יבמות דף ס"ב עמוד ב'), מוסיף התלמוד ומתאר את גבורתו של רבי עקיבא לאחר האובדן הנוראי "…והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה (שם).  במדרש יש תוספת לסיפור: "אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עינם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה! (בראשית רבה פרשה ס"א). התלמוד מציין את אופן מותם "…אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה" (שם). "אסכרה" פירש רש"י, "חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון הנקרא בונמלא"ן" (שבת דף ל' ע"א), הכוונה כנראה לדיפתריה, או קרֶמֶת, מחלה התוקפת בדרך כלל את דרכי הנשימה העליונות, מחלה שהייתה נפוצה וקטלנית ביותר. מנהגי האבלות הנהוגים בימי הספירה, החלו רק בימי הגאונים "וקבלה ביד הגאונים ז"ל שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ומתוך כך נוהגין שלא להתענות בו וכן נוהגין מתוך כך שלא לישא אישה מפסח עד אותו זמן" (אוצר הגאונים לוין כרך שביעי, עמ' (140-141).

מגפה או פנדמיה (מילה שמקורה ביוונית ומשמעותה כל- עם, כלומר, מגפה הפוגעת בכל העם) היא התפרצות פתאומית של מחלה מדבקת המתפשטת במהירות בקרב אוכלוסיה ופוגעת בחלק ניכר ממנה. על פי רוב, זו התפרצות פתאומית של מחלה זיהומית. המגפות השכיחות ביותר בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת הם מגיפות שפעת. מגפה בולטת אחרת בתקופתנו, שמתפשטת לאט בהרבה מן השפעת, היא מגפת האיידס.

האפידמיולוגיה התלמודית מחפשת גם מניעים מוסריים ורוחניים למגפה, לסיבת התפרצות המגיפה אצל תלמידי רבי עקיבא נותן התלמוד צידוק ערכי ומוסרי "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (שם). בגרסת המדרש הארץ ישראלי "על שהייתה עיניהם צרה אלו באלו" (קהלת רבה פרשה י"א), המגיפה הפיסית מעידה על יחסים בין אישיים פגומים. בהקשר אחר כורך התלמוד התפרצות מגיפה דומה בסימפטומים רוחניים לוקים "סימן ללשון הרע, אסכרה" (שבת דף ל"ג עמ' א') כלומר, סוג מיתה כזה המסתיים בחנק, אותם סימפטומים קשים בדרכי הנשימה העליונות, מעידים על הקושי בשיחה ראויה ואינטראקציה בין בני אדם, יחסי חברות קלוקלים, לשון הרע, עשויים להתבטא גם בצד הפיסי. בתהליך עצירת המגיפה היהדות תבקש לבחון גם את הפן הסוציאלי או ליתר דיוק האנטי-סוציאלי. בתלמוד מתוארת מגיפה שמקורה בחזירים "אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי (מגפה בחזירים) התגובה גזר תעניתא (צום ותפילה), נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין? (משמע חשש רב יהודה שמגפה במין אחד מתפשטת גם למינים אחרים) – לא, שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי (שונה מגפת החזירים משאר מגיפות, כיוון שמערכת העיכול של החזיר דומה לזו של האדם קיים חשש יתר להדבקות) (מסכת תענית פ"ג ופ"ד). מרתקת העובדה שלמרות התקופה הקדומה יחסית בה פעלו חז"ל אובחנה מקורה של המגיפה, ואף ניתן הסבר מדעי כיצד הועבר הנגיף מחזירים לבני אדם נושא מרכזי בתהליך מניעת והפצת מחלות. התלמוד גם מתאר את השלכותיה האפשריות של מגיפה הנמצאת במקום מרוחק אמרו ליה לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי. גזר תעניתא. אמר ליה: והא מרחק! – אמר: ליכא מעברא הכא דפסיק ליה" (שמואל גוזר תענית על מגיפה הנמצאת במקום מרוחק בנימוק שעשויה לעבור ממקום למקום) (תענית דף כ"א עמוד ב'), מלבד זאת הציבור נקרא לחשבון נפש ערכי, הכולל צום, תפילה וחשבון נפש אישי וחברתי, שמא ההדבקות בנגיף, שמקורו בחזיר כשעובר מוטציה ומדביק גם בין בני אדם, נוגע גם למוטציה חברתית המאופיינת בחוסר פרגון  הדדי ובצרות עין.

מגפות נודעות. מגפת דבר שהביאה למות רבע מן הלוחמים האתונאים ורבע מן האוכלוסייה האזרחית. המגיפה של יוסטיניאנוס, החל בשנת 541, החלה במצרים בשיאה גרמה למות עשרות אלפים מידי יום. המוות השחור במאה ה-14, מגפת דבר שהחלה באסיה, והגיע לים התיכון ולמערב אירופה, הכולרה, מגפת השפעת הספרדית, בשנים 1918-19 קטלה כ- 50 מיליון בני אדם, ומגפת האיידס.

קיים הסבר נוסף למות תלמידי רבי עקיבא, הסבר זה מובא בספרות הגאונים "והעמיד תלמידים הרבה, והיה שמד של התלמידים של רבי עקיבא" (אגרת רב שרירא גאון פסקה י"א), לפי אותה מסורת מות התלמידים היה במלחמה, שמד דתי וגזרות של השלטון הרומי הם שהביאו להתפרצות מרד בר- כוכבא, המלחמה שהתרגשה הביאה למותם של התלמידים. העובדה שרבי עקיבא היה מתומכיו של בר כוכבא מאששת הנחה זו "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח…"(רמב"ם הלכות מלכים י"א ג'), (שמו המקורי של בר כוכבא, שמעון בר כוסיבא, כשדרך כוכבו כונה בשם בר-כוכבא, וכשאכזב וכשל המרד קיבל את שמו בר כוזיבא), הרמב"ם מתאר את תמיכתו הבלתי מסויגת של רבי עקיבא בבר כוכבא בשל תפיסתו הערכית כי גאולה נמדדת במדדים טבעיים. מסורת זו אודות מות תלמידיו ניתנת לגיבוי ממקורות תלמודיים שונים מהם משתמע כי מתו במלחמה. גם הנימוק הערכי המובא במדרש ובתלמוד על יחס קלוקל בין התלמידים אינו מהווה סתירה לאיגרת רב שרירא גאון. העדר כבוד הדדי, עשוי לגרום לכישלון צבאי, יש להניח, שהוויכוח בשאלת נטילת חלק במרד בר- כוכבא חצה את החברה לשתיים, גם על שאלת ההתייחסות לשלטון הרומי ניטש ויכוח נוקב. יציאה לקרב מתוך ויכוח פוליטי וחברתי, מרידה בקיסרות הרומית כאשר מפקדי הגדודים צריכים להשיב אש ולא רק אל מול פני האויב, כשחסרה לכידות חברתית, הדבר פוגע ברוח הלחימה, התלמוד הסווה את מותם במערכה, אך תיאר באופן נוקב את המצב החברתי ששרר "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה".

ההידבקות הינה שאלת מפתח בתהליך מניעת התפשטות המחלה, לא כולן מועברות באופן דומה, כולנו יודעים כיצד להיזהר משימוש חוזר במחטים, או מפני יתושים מעבירי מלריה, אך קשה להיערך מבחינה חברתית לעצירת מגיפה המועברת על ידי חבר לעבודה או שכן בבניין בו אנו מתגוררים. למדינה יש מנגנונים לרפואה מונעת (חיסונים), לזיהוי המגפות בשלבי התפרצותן הראשונים ולהעלאת מודעות הציבור.

רופאים מטפלים במחלות מדבקות כבר מאות בשנים. כתוצאה מכך, מחיר הדמים במקצוע הרפואה, היה תמיד גבוה בעת מגיפה. מה מלמדת התורה, על חובת הרופא לטפל בחולה כאשר היא נשקלת כנגד האיסור לסכן את חיי עצמו? האם על רופאים בתוקף תפקידם בחברה, מוטלת אחריות מיוחדת ושונה לסכן את חייהם כדי להציל אחרים? הרב אליעזר יהודה וולדינברג כותב "באופן עקרוני, לא צריך אדם להעמיד עצמו בסכנת חיים אפשרית, כדי להציל את חיי רעהו. מכל מקום, כאשר מדובר ברופאים, ההלכה שונה במקצת. מותר לרופא ליטול את הסיכון של טיפול בחולים בעלי כל סוגי המחלות המדבקות. למעשה, הוא זוכה בכך לקיים חובה דתית חשובה. לפני שהוא עומד לטפל בחולה במחלה מדבקת, צריך הרופא להתפלל לד' לעצה וסיוע מיוחדים מאחר והוא מסכן את חייו. לרופא צבאי מותר להגיש סיוע רפואי לחייל פצוע בזירת הקרב למרות שהוא מסכן את חיי עצמו. הדבר תקף אפילו כאשר ספק אם החייל יחיה, ימות או ייהרג. בדומה, מותר לחייל אחר להעמיד את חייו בסכנה כדי להציל חבר פצוע מזירת הקרב" (הלכה יהודית בענייני רפואה, תשובה תמציתית, לוקט ונערך על ידי הרב פרופ' אברהם שטיינברג, הו"ל בית שמאי, 1986 חלק י' פרק י"א). הרב יצחק זילברשטיין, נשאל לגבי רופאה בתחילת הריונה, שנדרשה לטפל בחולה עם אבעבועות גרמניות. כאשר מגע עם החולה העמיד אותה בפני סכנה של 50% הדבקה, עם סיכון גבוה למום בעובר, הפלה, או לידת עובר מת. הרב זילברשטיין פסק, שבגלל הסכנות הפוטנציאליות לרופאה אין היא חייבת לטפל בחולה (רפואה והלכה, ערוך בידי פרד רוזנר, כרך ו' פרק 4). שונה הוא יחס ההלכה כאשר מדובר בהצלת הכלל, רשות נתנה התורה לכניסה לסכנה למען הכלל. התלמוד אומר "דבר בעיר – כנס רגליך" (בבא קמא דף  ס' ע"ב). רבי שלמה לוריא, מציין: "מכאן למדים שבזמן מגיפה אסור לברוח מן העיר…מכל מקום, מצאתי כתוב בשם גדולים (תשובות מהרי"ל סי' נ') שמותר לעזוב…אבל בכל אופן, אם אפשר לו להציל אחרים, בגופו או בממונו, אסור לו חס ושלום להימנע מלעשות כן ולסלק את עצמו מסבלות בני האדם. אבל אם ח"ו לא ישנה הדבר (כלומר, אין באפשרותו להציל אחרים), אז אנחנו פועלים בהתאם לכתוב (שבת דף נ"ה ע"א) שאסור לאדם להישאר במקום סכנה. ואנחנו רואים אנשים גדולים שהלכו וברחו למקום אחר (בזמן מגפה)…. (ים של שלמה ו' כ"ו). (עיין הרב יצחק זילברשטיין, שיעורי תורה לרופאים, עד כמה חייב אדם להסתכן כדי להציל אחרים בעת מלחמה, עמ' 321 ואילך).

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד