אדם עם מוגבלות" מתייחס לקושי מהותי ביכולתו של אדם לתפקד בחיי היומיום ולהשתתף בפעילויות. יכולתו של אדם לתפקד מושפעת מיכולותיו הפיזיות, החושיות, השכליות והנפשיות. לקויות מולדות או לקויות שנרכשו במהלך החיים עלולות לצמצם את היכולות התפקודיות של האדם, אך לא פחות מכך גורמים סביבתיים יכולים גם הם להוות חסם לתפקודו שלו.

פרשת 'אמר' מצווה על קדושת "הכוהנים בני אהרן" ומצַווה על היבדלותם במעשים, במנהגים, בנישואין ובאבלות. לאחר שבפרשיות הקודמות ניתנו דיני קדושה וטהרה הנוגעים לכל בני ישראל, נותנים בפרשה זו הדינים הנוגעים לכוהנים החייבים בדרגה גבהה יותר של קדושה. הכוהנים משרתי ד' בבית המקדש היו צריכים להיות שלמים בגופם, שנאמר "איש מזרע אהרן אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוהיו". (ויקרא כ"א י"ז-כ"א). המומים הפוסלים הם ברובם מומים חיצוניים הנראים לכל עין. התורה פוסלת במפורש את עבודתו "אך אל הפרֹכת לא יבֹא ואל המזבח לא יגש". מדוע פסלו את עבודתו? כיצד ניישב את הפסוקים עם דברי חז"ל במדרש "כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכה, אמר רבי אלכסנדרי, ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר 'קרוב ד' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל  רוח, זבחי א-לוקים רוח נשבה, נשבר" (ויקרא רבה פר' ז')?! אך האם דחתה התורה את בעל המום מכל וכל?! מעיון בפסוקים נראה שלא, התורה מסייגת את האיסור וקובעת שבעל מום אינו מאבד את כל הזכויות הנובעות מכהונתו "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל", הוא זכאי לקבל את מתנות הכהונה כיתר אחיו הכוהנים המשרתים בקדש. אם כך רק מתעצמת השאלה מדוע נדחה מעבודת המקדש?! יחסה של התורה הביטוי "מום בו" או "אשר בו מום" חוזר ארבע פעמים, כאשר הכתוב מפרט שורה שלמה של נכויות גופניות– עיוורון, שבר ביד או ברגל, תבלול בעין ועוד, שהנושאים אותן נמצאו בלתי ראויים לגשת אל המזבח. ההסבר הניתן לכך בגוף הפרשה הוא, "כִּי אֲנִי ד' מְקַדְּשָׁם" (שם, כ"ג). פרשני המקרא מחפשים הצדקה לחזרה המרובה על הביטוי "מום", ומסבירים את החשיבות הרבה במעמד הייצוגי של הכהן המשרת בבית המקדש.

המושג "נגישות" מתייחס ליצירת סביבה המאפשרת השתתפות ותפקוד מיטביים. מושג זה הוא תוצר של תפיסת עולם הרואה את מצבו של אדם כתולדה של יחסי גומלין בין מצבו הגופני, השכלי או הנפשי לבין הפעילויות שהוא מבצע בחיי היומיום והגורמים הסביבתיים המאפשרים או המעכבים השתתפות של האדם בחיי המשפחה, הקהילה והחברה.

מרבית הפרשנים ביארו כי בהיותו בעל מום ומשמש בקדש עשויים הרואים אותו בעבודתו לזלזל בעבודת המשכן, כך למשל טוען אברבאנל "… כי הוא חלול כבוד השכינה, יען כי כל הרואים את הכהן בעבודתו והוא בעל מום, יתפעלו בדמיונם ויתעבו העבודה ההיא, וזהו גנאי מפורסם אפילו ל(מלך) בשר ודם, כל שכן לד' יתברך" לפי אברבאנל, אם כן, אסור להפקיד את עבודת הקודש בידיו של מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור בעבודה זו, ובעקיפין, לזילות במעמדו של ד'. רבי אברהם אבן עזרא הפליא בפירושו "וטעם מום בו – כמו אביו ואמו קילל", האב"ע התקשה איך יתכן שהתורה פסלה רק כוהנים בעלי מומים פיזיים, וכי כוהנים פגומים באורחותיהם ובמידותיהם ישרתו במקדש?! על כן פירש בהתרחקו מפשט התורה את האפשרות שהקריטריון היחיד ל"כשרות" הכהן היא שלמותו הפיסית, לא פחות מכך חשובה שלמותו הרוחנית. הרמב"ם בחיבורו 'מורה נבוכים' כתב "ואמנם היות השמירה והסיבוב סביב למקדש תמיד הוא לכבד אותו ולפארו, ושלא יהרסו הסכלים…ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבוא אליו לא שיכור ולא טמא…ושלא ישמש בעבודה בעל מום…ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון – שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל (ח"ג פר' מ"ה). הרמב"ם מתאר היטב את הצדדים השונים, מחד, 'צורתו האמתית' של האדם אינה נמדדת על פי מראהו החיצוני ושלמות איבריו, מתן כבוד הינה לכל אדם ללא כל התחשבות בשלמותו גופו ובמראהו החיצוני, מאידך, יש להגדיל את תפארתו וכבודו של בית המקדש "אצל הכל" – לרבות ההמון, שמבטו מכוון לחיצוניות ההופעה זהו כבוד הציבור. הרש"ר הירש מביא הסבר דומה, ומדגיש את ההקבלה שצריכה להתקיים על פי הפרשה בין הקרבן לבין המקריב, קורבנות בעל מום פסולים להקרבה (ויקרא כ"ב, י"ח-כ"ד).

תפיסת ה"נגישות", מתייחסת לכל אדם כאל אדם שלם בעל יכולות מסוימות ומטילה על החברה להתאים את הסביבה בה הוא מתפקד למגוון רחב ככל האפשר של יכולות אנושיות, כך שהסביבה תאפשר לכל האנשים מכל קשת היכולות לתפקד בה בצורה מיטבית, בטוחה ומכובדת.

בתלמוד מובאת רשימת מומים הפוסלת את הכהן מ'לישא כפיו' ולברך את ברכת כוהנים, "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר, אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא יישא כוהן את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו" (מגילה כ"ד ע"ב). הנימוק לפסול מובא במשנה עצמה 'מפני שהעם מסתכלין בו'. כלומר, לא המומים הם שפוסלים אלא שהמומים מסיחים את דעת הציבור. הסוגיה התלמודית מביא עוד רשימה של מומים, אך בד בבד מביאה שורה של אמוראים שבקהילותיהם נשאו כפיים בעלי מומים. ההיתר נשען על ההרגל בלשון הגמרא "דש בעירו", כלומר, כלומר מורגל על ידי בני עירו. כשהמוגבלות שאינה מהותית אינה גורמת עוד להסחת הדעת, אין שום סיבה למנוע מהכוהן מלהשתתף בברכה. הרמב"ם בבארו את דין המשנה הפוסל מלשאת כפיים 'סטיס' מוסיף וכותב "וכן כל דבר שצובע את הידים, ואם היו רוב אנשי אותו המקום צבועי ידים מחמת שמתעסקים באותו הצבע מותר לו לישא את כפיו, שהרי בטל טעם מפני שהעם מסתכלין בו" (מגילה, שם). דהיינו, הרגילות מסלקת את הסחת הדעת. השולחן ערוך הביא דין זה להלכה "ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפילו הוא סומא בשתי עיניו" (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל'). כשציבור מורגל אין בכך הסחת הדעת, על פסק זה הקשה הט"ז מדוע באמת לא יהיה הכוהן בעל המום פסול, אף אם דש שם? תשובתו של הט"ז היא שיש להבחין בין שני סוגי פסולים האחד מצד שינוי הבריאה שהוא בעל מום ופסול שני מחמת מעשה האדם. הט"ז דורש את הפסוק "דבר אל אהרן ואל בניו" כמדבר אל שני חלקי הכהונה, אל הכוהן — מצד עצמו, ואל בניו — מצד הגנטיקה שבהם. כאן מגיע החידוש הגדול של הט"ז. לדעתו השוואת ברכת הכוהנים לעבודת הכוהן במקדש אינה אלא דבר שתלוי בהתנהגותו של האדם. אם הוא שיכור — לא יוכל לברך ברכת כוהנים, כמו במקדש, אם הוא יושב בזמן שיכול לעמוד — לא יוכל לברך כמו במקדש. אך בכל מום שאינו תלוי באדם ואין בידו לתקן, אנו מתמקדים במעמדו כ"בני אהרן" ולא פוסלים את ברכתו, מאחר שהיא אינה דומה לעבודת המקדש (שם, ס"ק ט"ז).

המודעות המתגברת לקשייהם של בעלי צרכים מיוחדים והרצון המתעצם לשילובם בכל תחומי החיים מבטא את השינוי שהתרחש בחברה – הרבים מצטמצמים, כובשים את נטייתם הטבעית להלך כדרכם, ומפנים בתחומם מקום מיוחד ליחיד ולצרכיו. תקציבים, תשומת לב, חינוך וחקיקה מבקשים לשנות את פני התמונה, ונוחלים בכך הצלחה רבה.

הרב יעקב ריישר (1661-1733), נולד בפראג, אך בהמשך כיהן שנים ארוכות כרב במערב אירופה,  דן בשאלת כוהן עם מוגבלות שאינו יכול לעמוד ומבקש לברך ברכת כוהנים בישיבה. הרב ריישר מגיע למסקנה שיש להתיר לכוהן לברך בישיבה, מאחר שזו אינה דרך ביזוי. דבריו מתבססים בעיקר על דברי הט"ז הרב דוד סגל (1586-1667, פולין, מכונה הט"ז, על שם חיבורו על השולחן ערוך 'טורי זהב'). לפיו רק כהן כזה היושב בזדון בברכת כוהנים פסול מברכה ולא כוהן המוגבל בגופו, לדעתו של הט"ז השוואת ברכת הכוהנים לעבודת הכוהן במקדש אינה אלא דבר שתלוי בהתנהגותו של האדם. אם הוא שיכור — לא יוכל לברך ברכת כוהנים, כמו במקדש, אם הוא יושב בזמן שיכול לעמוד — לא יוכל לברך כמו במקדש. אך בכל מום שאינו תלוי באדם ואין בידו לתקן, אנו מתמקדים במעמדו כ"בני אהרן" ולא פוסלים את ברכתו, מאחר שהיא אינה דומה לעבודת המקדש. פוסקים אחרים שעסקו בשאלה זו לא קיבלו את ההבחנה שבין עבודת כהונה במקדש, ועבודת כהונה שהיא מחוץ למקדש ועל כן דחו את דברי הרב ריישר (שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קפ"ו, נו"ב מהדו"ק, או"ח סי' ה'). המשנה ברורה, רבי ישראל מאיר הכוהן מראדין, הכריע בניגוד לרב ריישר (או"ח סימן קכ"ח ס"ק נ"ג). אלא שעמדתו המחמירה של המשנה ברורה לא התקבלה על ידי פוסקים חשובים בעניין דומה לענייננו. באותו סעיף שבו מופיעה חובת העמידה של הכוהן בברכת כוהנים השולחן ערוך מציין גם את חובת הקריאה בקול ובלשון הקודש "אין מברכין אלא בלשון הקודש, ובעמידה, ובנשיאת כפים, ובקול רם (שם, או"ח, סעי' י"ד). על הלכה זו קובע גם המשנה ברורה, "והנה מי שקולו צרוד לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה" (שם, ס"ק נ"ג). המשנה ברורה ראה במומים הללו כפוסלים לגמרי. הרב אליעזר וולדינברג בהתייחסו לדברי המשנה ברורה מעיר "והמשנה ברורה כותב דמי שקולו צרוד אין יכול לישא כפיו, ואם כך מצריך עיון על מנהג העולם בזה, כי מן המצוי ביותר בבתי כנסיות הגדולים דמברכים כוהנים רבים והאחד מגביה קולו והשני אינו נשמע כלל, ולפי הנ"ל הרי אין לו לברך, ואולי אף ברכה לבטלה הוי" (שו"ת ציץ אליעזר חט"ו, סימן כ"א). הרב וולדינברג מציין שמנהג העולם באופן רגיל שרבים הם הכוהנים שקולם אינו נשמע כלל. הוא מוסיף וכותב "מקרה של סיבה כגון בכוהן צרוד או שאינו יכול להגיבה קולו ככוהן השני שפיר דמי.." (שם), נראה שפסק הלכה זה עשוי להשליך גם על "מקרה של סיבה", כלשונו, נשיאת כפים בישיבה של כוהן שאינו יכול לעמוד על רגליו.