פרשת אמור – רפואה וכהונה

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | עלון בית החולים, חומש ויקרא, אמור

רפואה היא מדע העוסק בחקר אבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. במרוצת התפתחותה התפצלה הרפואה לענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת עיניים, אף אוזן גרון וכו', ולפי התחומים החברתיים – רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'. קל להתרשם מהישגיה של הרפואה, בפרט על פי הגידול הדרמטי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע  מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, וגם משיפור הסניטציה והתזונה, .

הפרשה פותחת בקדושת הכוהנים ובמצוות הקשורות לכוהנים כדי לשמר את קדושתם וטהרתם "קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו את שם אלוקיהם כי את אשי ד'…הם מקריבים והיו קדש" (ויקרא כ"א פס' ו'). הכוהנים שמרו את משמרת ד', בידי הכוהנים הופקדו מכלול גדול של תפקידים, הקרבת הקורבנות, הוראת העם, שפיטה ושמירת התורה. הכוהנים בגלל קרבתם אל ד' והיותם מצויים עמו תמיד מצווים להוסיף בקדושה על כל אדם אחר מישראל, כדברי האבן עזרא "אחר שהזהיר ישראל ובני אהרון בכללם להיותם קדושים, הזהיר בני אהרון, שהם חייבים להישמר מדברים אחרים, בעבור שהם משרתי ד'" ( אב"ע שם כ"א א'). בשני תחומים הגבילה התורה את הכוהנים בתחום המשפחה ובתחום הטהרה. שמירת הקדושה בעם ישראל בכלל ואצל הכוהנים בפרט היא אתגר מוסרי בדרגה גבוהה. אמנם מעמדם הרם של הכוהנים נובע מתוקף ייחוסם המשפחתי מבלי שיצטרכו לעמול כדי לקבל תפקיד זה, אלא שעליהם לפעול כל העת ולטפח מעלה זו. הרמב"ן ביאר שהאזהרה המיוחדת לכוהנים באה לומר שעליהם לשמור על קדושתם גם כאשר אינם בתפקיד. עבודת המקדש נעשתה בתורנות, בשל היות תפקיד הכהונה תפקיד ייצוגי, כיוון שהם מייצגים את ד' ואת תורתו, גם כאשר הם פושטים מדים הם אינם חופשיים לנהוג כרצונם, אסור עליהם לחלל מעמד זה גם כשאינם עובדים במקדש ואסורים הם להיטמא למתים, "בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבוא במקדש והוא מעלה להם בעצמם, ולכך הזהיר הכתוב "הכוהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ד' ומשרתי אלקינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם" (שם כ"א א'). המדרש היטיב לבאר את הציוויים המיוחדים לכהנים "אמר אל הכוהנים ואמרת אליהם, הרי אמירה שתי פעמים, למה הדבר דומה לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך גוזרני עליך שלא תראה מת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ורואה את פני, שלא תטמא פלטירין שלי, כך הקב"ה גזר על הכוהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת" (מדרש תנחומא פרשת אמור סי' א'), הקפדה יתירה מוטלת על כל מי שמקורב למלך, נכנס לארמונו ועוסק במזונו של מלך שעליו להתרחק מכל פגם.

ראשית של הרפואה עוד בתקופה פרה-היסטורית. האדם למד מניסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגולת. הניסיון הועבר מדור לדור, הורחב ושוכלל. מכיוון שהידע התבסס על ניסיון ואמונה ולא על שיטות מדעיות, ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות ראציונליים ובלתי ראציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו. בימי קדם ראה האדם במחלות ובמוות פרי התערבות של כוחות עליוניים- רוחות, אלים, ומכשפים. "הרופאים" הראשונים היו שאמנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות כוחות אלו.

מצווה לכבד את הכוהן "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך…" (שם פס' ח'). מכאן למדו חכמים שיש לכבד ולהקדים את הכוהן לכל דבר שבקדושה "תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו לכל דבר שבמקדוש, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה" (גיטין דף נ"ט ע"ב). חז"ל קבעו שיש לכבד את הכוהן בעלייה ראשונה לקריאת התורה, נתנו לו קדימות בהובלת אמירת ברכת המזון, חייבו לתת לו לבחור ראשון מנה יפה, וקבעו שאל לאדם לבקש מכוהן לשרת אותו. כוהנים קודמים אף לזקנים, כפי שנאמר "ויתנה אל הכוהנים בני לוי (ורק לאחר מכן) ואל כל זקני ישראל" (דברים פר' ל"א פס' ט'). העניין בבחירת הכוהנים, שרצתה התורה לייחד משפחה שלימה לעניינים שבקדושה. חובת הכיבוד מבוססת אך ורק על היותו ממשפחת כוהנים, ולא על בסיס חוכמתו והישגיו האישיים. לפי דעות אחדות מעלת הכהונה מאפילה על כל הישג אישי, כמו שמפרש הספורנו על הפסוק: "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (דברים כ"ו ג') "אף על פי שלא יהיה גדול בחכמה…ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד" (ספורנו שם).  לעומת גישה זו ישנן דעות לפיהן על הכהן להיות "יודע דת וספר": "כהן וישראל שווין בחכמה אז חל החיוב ד"וקדשתו", דהיינו בכל דבר שיראה גדול הוא מקודש", ובמקום אחר: "חכם ישראל קודם לכהן" (שולחן ערוך הרב, סי' ר"א, ב'-ג'). למרות שהכוהנים ככלל נבחרו להיות אנשי החוכמה ומורי ההוראה בעם ישראל, מכל מקום אין זה שולל מכל בן ישראל אחר להיות תלמיד חכם ואיש רוח. וכן כתב הרמב"ם "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו לדעה את ד', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים…" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פר' י"ג הל' י"ג). אמרו חכמים במשנה שאפילו מממזר, שייחוסו פגום, אם הוא תלמיד- חכם, הרי שיש לכבדו יותר מכהן גדול שהוא עם הארץ (הוריות פר' ג' משנה ח').

מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע הרפואה רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקראטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות. הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים.

כוהנים מצווים להתרחקות ממתים "ויאמר ד' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן…לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כ"א א'). אסור לכוהן להיטמא למת, כלומר אסור להם לגעת במת או אפילו לשהות עמו בחדר אחד או אפילו תחת קורת גג אחת. ורק אם אחד מקרוביו מדרגה ראשונה נפטר, מותר לכהן להיטמא לו, ולשהות עמו תחת קורת גג אחת, ובשעת הצורך אף לגעת במת (ע"פ רמב"ם הל' אבל פ"ג ה"א וה"ג) וכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (יו"ד סי' שס"ט סעי' א', וכן בסי' שע"א סעי' א'). הרב קוק הסביר שעל פי מושגי הנצח המוחלטים, המוות הוא חיזיון שווא. למעשה הנשמה עוברת מעולם לעולם, מעולם נמוך לעולם גבוה יותר, ורק בעולם הזה המוות נראה כדבר נורא ומזעזע. ומאחר שתפקיד הכוהנים לבטא דווקא את רעיונות הנצח, המדגישים את החיים ואת החסד, הרחיקה אותם התורה מן המוות, כדי שמבחינה רגשית לא יושפעו כל כך מהצער והייאוש המלווים אותו (ע"פ אורות הקדש עמ' ש"פ).

עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13, המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התיאוריות הישנות. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ובמאה ה-15 תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. ליאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעותינו אודות גוף האדם. במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה.

מאחר ולימוד והשתלמות במקצועות הרפואה כרוכים בהכרח בלימוד אנטומיה ופתולוגיה על גוויות, דבר זה נוגע לאיסור על הכוהנים להיטמא למתים, שהוא איסור עשה ולא תעשה מן התורה, ואשר כל הטומאות הפורשות מן המת, כגון איבר מן המת, דם מן המת, כזית בשר מן המת, עצם כשעורה, הן על ידי מגע ומשא, והן על ידי שהייה באוהל מת. צדדיה השונים של שאלה זו תלויים בדין טומאת כוהנים בזמן הזה כשאין מקדש, שיש הסבורים, שאין על הכוהנים בזמן הזה איסור להיטמא למת אף מדרבנן (לשיטת הראב"ד בהשגות על הרמב"ם הל' נזירות  פר' ה' הל' ט"ו), כיוון שהם טמאי מת, ואין הזאת מי חטאת נוהגת בזמן הזה (משנה למלך הל' אבל פ"ג ה"א, ובשו"ת רע"א תניינא סי' י"ח), ואחרים סבורים שגם לשיטתו קיים איסור מדרבנן להיטמא (תורת האדם עמ' קל"ו). אכן רוב הראשונים והאחרונים חולקים על שיטת הראב"ד מכל וכל, וסבורים שכהן שנטמא ופירש מן הטומאה, וחזר ונטמא, חייב מן התורה (רמב"ם הל' אבל פ"ג). הרב משה פיינשטיין פסק שאסור לכהן לעבוד בבית חולים, וכן אסור לכהן ללמוד רפואה, משום שגם בעת הלימודים וגם בעת עבודתו בבית חולים יאלץ להיטמא פעמים רבות למתים. ואף שיש מצווה להציל חיי אדם, מכל מקום ישנם אחרים שאינם כוהנים שיכולים ללמוד ואף במקרה שאין מי שילמד כתב הרב פינשטיין "…שאף אם לא היה שום רופא בעולם ליכא חיוב מצד פקוח נפשות ללמוד חכמת הרפואה דהחיוב דפקוח נפש איכא לכל אדם במה שיכול שאם הוא רופא מחויב להציל החולה מחליו אבל ליכא חיוב שילמוד חכמת הרפואה כדי להציל חולה מחליו…" (אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קנ"ה).גישה זו משקפת את מרבית דעות הפוסקים. אך יש פוסקים שמקלים לעבוד בבית חולים, משום שניתן לומר, בכל פעם שנכנסים לבית החולים, אולי אין שם מת באותה שעה, או שישנן מחיצות שלמות בין האגף של המת לבין מקום עבודת הכהן, אך אין היתר ללמוד את מקצוע הרפואה (שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ל"ג אות ד'). הרב שלמה גורן התיר לכהן אף ללמוד רפואה, ולהיכנס לבית החולים על ידי העצה שיענוד על צווארו שרשת של מתכת שנגע במת או באוהל מת, מכיוון שחרב הרי הוא כחלל, היינו שכלי שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו, וכל עוד הוא נושא את התכשיט הטמא על גופו, הרי הוא כמי שנוגע במת, ועל כן אין הוא מוסיף טומאה כשהוא חוזר ונוגע במת אחר. גישה זו מבוססת על ההלכה, שכהן המחובר לטומאה, והוא מחולל ועומד, אינו חייב על טומאה נוספת, הואיל ולא נסתלק מן הטומאה הראשונה, ואינו נחשב כמוסיף טומאה על טומאתו ובכל אופן הוסיף הרב וכתב שיראי ד' לא ישתמשו בפתרון זה, כל עוד הם יכולים להימנע מלהזדקק לו (ספר היובל לרב מ. קיר שנבלום עמ' כ"ט ואילך, תורת הרפואה עמ' 242-262).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד