לב האדם הוא איבר חלול ושרירי שמטרתו היא להזרים את הדם דרך כלי הדם וזאת תוך התכווצויות חוזרות ונשנות המכונות "פעימות לב". באדם וביונקים אחרים הלב מזרים דם דל בחמצן, ועשיר בפחמן דו-חמצני לריאות ודם עשיר בחמצן לגוף ועני בפחמן דו-חמצני דרך מערכת של מדורים ושסתומים המתכווצים בסדר מתואם. הפסקת פעולת הלב למספר דקות ומעלה תגרום בדרך כלל למוות, מכאן חשיבותו הרבה בפיזיולוגיה, ברפואה, במחקר ובתרבות. לאור זאת, האם ההלכה היהודית רואה רק בהפסקת פעילות הלב את סיום החיים?

פרשת השבוע פותחת ומתארת את המשך שליחותו של משה, המתבשר כי שליחותו הנתקלת באטימות לב מצד פרעה מכוונת מלמעלה "ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו"(שמות י' א'). אמירה זו היא המשך ישיר של מה שנאמר למשה בתחילת שליחותו  "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים" (שמות ז' ג'). קריאה של פרשת מכות מצרים מעוררת מחדש את שאלת חופש הבחירה של פרעה, בשל הפסוקים האומרים כי ד' הכביד את לבו. השאלה המתבקשת מדוע להתרות בפרעה כשהשליחות מראש נועדה לכישלון? במצב כזה לשם מה לבוא אל פרעה? והקושי הגדול הוא, הכבדת הלב עומדת בסתירה לעיקרון הבחירה החופשית שהוא הבסיס לשכר ועונש, הביטויים "אקשה", "הכבדתי", אינם עולים בקנה אחד עם עיקרון זה! היטיב לבטא קושי זה המדרש "…אמר ר' יוחנן, מכאן פתחון פה למינין לומר, לא הייתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר "הכבדתי את לבו" (שמות רבה פרשה י"ג פסקה ג'), כלומר, הכופרים יאמרו שאלוקים השולל בחירה חופשית מפרעה אינו נאמן בעצמו לעיקרון השכר והעונש אותו הטביע, ואם כך אין טעם לסור מהרע ולעשות את הטוב. אפשר שדברי אלוקים בפתיחת הפרשה הם עידוד וחיזוק למשה לבל יתייאש ולבל תיפול רוחו, ועל אף שבראשית השליחות, בסנה, כבר נאמרה לו הכבדה זו, אלא שמשה חשב שהמהלך יתקדם לפי התוכנית וגם אם יהיו קשיים בתהליך הגאולה, לא תתכן נסיגה בתהליך הזה, על כן מזכיר אותו ד' ואומר לו אני הכבדתי את לבו, הדבר ידוע ומתוכנן היטב מראש, גם הנסיגות הן חלק מאותו מהלך "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה" (שמות ג' י"ט) רעיון זה מובא בפירושו של רבי אברהם אבן עזרא "כי חשב משה כי מעת דברו אל פרעה בשליחות ד' יקל מעליהם ויחל האלוקים להצילם, והנה פרעה הכביד והרע"(שם)

לב האדם חרוטי מעט בצורתו וממוקם בצורה אלכסונית במרכז בית החזה. בסיס החרוט פונה לכיוון העליון של בית החזה ומעט אחורה, קודקוד החרוט נמצא בגובה המרווח הבין-צלעי החמישי ופונה קדימה, למטה ושמאלה. לב ממוצע של מבוגר קטן מעט משני אגרופים של אותו אדם. משקלו 300-350 גרם. גבולו העליון עובר בקו אופקי מאחורי עצם החזה (הסטרנום). ברמת צלע מספר 2 וגבולו התחתון – בין צלעות 5 ל-6.

שאלת "הכבדת הלב" העסיקה פרשנים והוגי דעות. יש מי שפירש שאין כל סתירה בין עקרון הבחירה החופשית לבין הכבדת הלב, אדרבא כדי לשמר את עיקרון הבחירה החופשית יש להראות כי אלוקים אינו מתערב ומונע את חופש הבחירה, הוא מעורר את האדם להמשיך לפעול ולחשוב כפי שפעל וחשב תמיד, מבלי להשפיע עליו, עידוד זה מכונה בפרשה "הכבדת לב", לרעיון זה ניתן למצוא סימוכין בדברי חז"ל "אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא … מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב "לא לך עמהם" (במדבר כ"ב י"ב) וכתיב "קום לך איתם" (שם כ')…"(מכות דף י' ע"ב), הדוגמא המובאת מן התורה היא ההסכמה הניתנת לבלעם שביקש לקלל את ישראל דבר המנוגד לרצון ד', וחופש פעולה זה הוא המכשילו פעם אחר פעם. גם אצל פרעה היה ניתן בנקל לשכנעו לשמוע בקול אלוקים אילו הראהו אלוקים מיד את ידו החזקה. מהלך זה מגובה ממקורות שונים ואציין לשניים מהם. האחד, פנייתו של משה אל פרעה ובקשת שחרור עם ישראל לחופשי נעשית בתחילה בדרך דיפלומטית, כזו המותירה את ההחלטה בידי פרעה אם לשחרר ואם לאו, גם הבקשה מתמצית בגיחה קצרה לצורך הקרבת קורבן במדבר"…ויאמרו אל פרעה כה אמר ד' אלקי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (שמות ה' ב'), ובמקום אחר "דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לד' אלקינו כאשר יאמר אלינו" (שם ח' כ"ג), כך ניתן להבין כיצד פרעה גם לאחר דבריהם המשכנעים של עבדיו המרגישים את אובדנם הקרב ובא "…עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ד' אלקיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים" (שם י' ז'), ממשיך ומתעקש ובלשונו של בעל האורח חיים הקדוש "…האם שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנת נפשות…" ?(אורח החיים, שם, י' ז'), כלומר, הייתה זו סיבה מאת המקום לאפשר לפרעה לטעות ולחשוב שאין בכוחו של אלוקים להוציאם). השני, העובדה שקיים סדר מובנה למכות כשבכל מכה שלישית במניין המכות לא קדמה התראה, דבר העשוי לגרום שפרעה יגיע למסקנה שמדובר בסוג של כוח טבעי ושאין המכות מגיעות בעקבות דבריו של משה (עיין אבן עזרא הארוך בפירושו לשמות ח' ט"ו "אצבע אלוקים היא") (עיין במאמרו של ד"ר יונה בר-מעוז, הכבדת לב פרעה, אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי מספר 477 שהביא מספר רב של ראיות לגישה פרשנית זו).

עורקי הלב הם העורקים המספקים דם לשריר הלב עצמו והם קרויים עורקים כליליים. הם יוצאים מאבי העורקים, המוביל את הדם המחומצן לכל הגוף, בסמוך למוצא שלו מהלב, ומתחלקים למערכת השמאלית והמערכת הימנית. אוטם שריר הלב, הוא מצב שבו נוצרת חסימה או היצרות באחד או ביותר מן העורקים הכליליים המזינים את שריר הלב. כתוצאה מכך נגרם מחסור בחמצן שתוצאותיו תלויות במשך החסימה. לפעמים נקרע ציפוי העורק ובמקום הקרוע נוצר קריש דם שיכול לגרום לסתימה מלאה ופתאומית של העורק.

בחירה חופשית, היא יסוד באמונת ישראל "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו… ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה… לפיכך דנים את האדם לפי מעשיו…" (רמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"א-ה"ד), הכבדת הלב מערערת יסוד חשוב זה, מה טעם להלקות שוב ושוב את מי שנמנע ממנו מלשוב מרשעו? מדוע נענש פרעה על סירובו ליציאת ישראל ממצרים, הרי התורה מעידה שעיקשותו לא הייתה תלויה בו? ובניסוחו הפשטני והקולע של ר' אברהם אבן עזרא "רבים תמהו ואמרו, אחר השם הקשה את לבו, ומה פשעו ומה חטאתו…"? (שמות ז' ג'), לשאלה מדוע נענש פרעה על אטימות לבו שלא הייתה אלא בגזרת עליון, קיימות שתי תשובות עיקריות, הפוכות זו מזו, האחת, רואה בהקשחת הלב חיזוק הבחירה החופשית, לאחר המכה מתחסד האדם ושב אל ד' מיראת העונש, מאונס ומפחד, לא מרצון ובחירה, הכבדת הלב משיבה את ה"בחירה החופשית" למקומה (ע"פ בעל ה"עקרים" מאמר ד' פכ"ה) השנייה, רואה בהכבדת הלב שלילת ה"בחירה החופשית" כעונש על חטאי העבר "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שייתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו – שמונעין ממנו את התשובה ואין מניחין לו לשוב מרשעו…לפיכך כתוב בתורה "וחזקתי את לב פרעה" לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה לו…" נתן הדין למנוע התשובה ממנו…"(רמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ג ובשמונה פרקים פ"ח), חטאיו של פרעה בניסיונותיו הבלתי פוסקים להשמיד את העם היהודי הביאו לכך שנשללה ממנו הבחירה. לשאלה מה טעם לבוא ולהתרות במי שנשללה ממנו הבחירה השיב הרמב"ם "… וזה גם כן היה לו חכמה מד' יתברך, שיודיעהו שד' יתברך יבטל בחירתו כשירצה לבטלה…" (שם) "בחירה חופשית" כאמור יש לה גבולות וסייגים, הגעתו של משה אל פרעה מטרתה לפרסם ולהודיע שרצף בחירות שליליות, עשוי לשלול מהאדם את האפשרות לשוב ולבחור מרצונו החופשי.

חוק "המוות המוחי-נשימתי", תשס"ח-2008 חוקק במקביל לאישורו של חוק השתלת איברים. קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות. הראשונה, היא הפסקה בלתי הפיכה של פעולת הלב והריאות. מוות מוחי נשימתי מוגדר כהפסקה מוחלטת ובלתי הפיכה של פעילות גזע המוח, האחראי על מצב ההכרה, יכולת הנשימה, לחץ הדם והדופק. במצב זה הטיפול הרפואי וההנשמה המלאכותית אינם מסוגלים לעצור את קריסת המערכות ודום לב בתוך פרק זמן של מספר שעות עד מספר ימים.

לשאלה מתי מסתיימים החיים במות הלב או המוח? השלכות הרות גורל בתחומים הלכתיים רבים, מעמדה של אישה – אלמנה, יבמה, או אשת איש. היתר עגונה. הפסקת הטיפול הרפואי בחולה. דיני טומאת מת וטומאת כוהנים. ההיתר לחלל שבת ולטפל בחולה כל עוד הוא חי, ועוד. אם התקדמות הטכנולוגיות הרפואיות המאפשרות השתלת איברים התגלעה מחלוקת בין הפוסקים בשאלת סיום החיים, בהקשר לקצירת איברים לצורך השתלתם בתמונה קלינית של מות המוח, כאשר ליבם וריאותיהם הופעלו באמצעים מלאכותיים. הרפואה מגדירה כבר שנים רבות את הפסקת פעילות המוח כמוות לכל דבר, גם כאשר הלב ומחזור הדם מתפקדים בתמיכת מכשור רפואי. קיימים כיום אמצעים מתוחכמים המאפשרים לקבוע בוודאות שהפסקת פעילות המוח, כולל גזע המוח, היא בלתי הפיכה באופן מוחלט. הפוסקים נחלקו האם הלב, המזרים דם וחמצן לאברי הגוף ובהם המוח, ובו תלויים חיים, הוא האיבר העיקרי לעניין קביעת מוות, או שמא המוח האחראי ושולט בין היתר על הפעלת מערכת הנשימה. אין במקורותינו התייחסות ישירה וברורה לשאלת קביעת המוות, המחלוקת יסודה בהבנת הסוגיה התלמודית המתירה לחלל שבת ולסלק גל אבנים בכדי להציל אנשים חיים הקבורים מתחתיו, כל עוד הם חיים. ממסקנת הסוגיה עולה כי החוטם, הנשימה, היא העיקר, קביעה זו נשענת על הפסוק "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (יומא דף פ"ה ע"א) "מת" הוא אדם שהפסיק לנשום, וכך גם נפסקה ההלכה (או"ח שכ"ט סעי' ד'). קביעה זו הביאה פוסקים חשובים כדוגמת הרב משה פיינשטיין, הרב שאול ישראלי, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה יוסף,  ויבדל"א הרב זלמן נחמיה גולדברג, והרב משה שטרנבוך לצדד בקביעת המוות המוחי- נשימתי כמוות לצורך השתלת איברים. לעומתם פוסקים חשובים אחרים תולים את קביעת המוות בהפסקת פעולת הלב, ומה שתלה התלמוד קביעת המוות בנשימה אינו אלא שוודאי כבר פסק גם הלב בשלב זה, כך דעתם של הרב אליעזר יהודה וולדינברג, והרב יוסף שלום אלישיב, ויבדל"א הרב שמואל וואזנר.

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב