פרשת בא – חמץ – רק מילה בעברית חודרת

ח׳ בשבט ה׳תשפ״א (ינו 21, 2021) | חומש שמות, בא, עלון בית החולים

חמץ הוא קמח מאחד מחמשת מיני דגן, חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון, שבא במגע עם מים, וכתוצאה מכך תפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים, הם חמץ, כמו גם משקאות שמקורם בחמשת מיני הדגן, כדוגמת בירה, וכן עמילן שמקורו בחמשת מיני הדגן. בפסח הא אסור באכילה ובהנאה, ויש להרחיקו מהבית.

השבת נקרא את פרשת בא. בפרשה שלנו מתרחש הפלא של הפיכת ישראל לעם. לשם הדגשת המשמעות העצומה של האירוע, מצווה התורה למנות את החודשים על פיו, ולהציב את ראשית השנה בחודש שחלה בו יציאת מצרים, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב א'). באותה פרשת החודש נצטוו משה ואהרן על מצוות הפסח, הקרבת הקרבן ודיני חמץ ומצה, דברים שנוהגים "לשעה" ודברים שנוהגים "לדורות". 'פסח מצרים' ו'פסח דורות', הינם מושגים המוכרים לנו כבר מהמשנה (פסחים פ"ט, מ"ה), כאשר 'פסח מצרים' מתייחס לפסח אשר נחגג על ידי בני ישראל בהיותם במצרים, ואילו 'פסח דורות' לזה הנחגג במהלך הדורות שנה בשנה. פסח מצרים הוא הפסח הראשון שהוקרב, הפסח אשר הוקרב ע"י בני ישראל לפני צאתם מארץ מצרים. מקור המצווה הוא בציווי ד' לבני ישראל, לקחת שה ולשחטו כעבור ארבע ימים, בי"ד ניסן (שם, פס' ג'-ו'), בפסח זה, נהגו דינים מיוחדים, אכילה עם מצה ומרור, לצלותו באש, איסור לשבור עצם, ולסיימו עד הבוקר. דיני קרבן זה באים להמחיש את התהליך הייחודי שעוברים בני ישראל, הנהפכים לעם. לא עוד עבדים, בהקרבת השה ישנו אקט של העזה נגד המצריים, להקריב את השה, אלוהיהם של המצרים, ולא זאת אלא עשות זאת בגאון, בגאווה, בידיעה וכי הגיעה העת לשאת את ראשם. עם ישראל מצהיר על חירותו, מצהיר על אמונתו בא-לוקיו, צובע את משקוף דלתו בדם השה כדי להבהיר זאת לכל עובר- עובד ד' אני! וכך, באותו הליל, ליל מכת בכורות, יודע המלאך (הקב"ה). כי לא יהרוג את בכור מי אשר מצהיר על יהדותו בגאון! בהמשך אותה הפרשה, מצטווים אנו ב'פסח דורות'. חז"ל מפרשים לנו כי חלק מהציוויים שניתנו שם- האכילה בחיפזון, מריחת הדם- נועדו אך לאותו הדור. אך ציווים אחרים נוגעים גם לדורות.                        בג"ץ קבע כי אין לבתי החולים בישראל סמכות לאסור על הכנסת חמץ בפסח, לבצע חיפוש במזון ובכלים של באי בתי החולים. השופטים קבעו כי האיסור הגורף על הכנסת חמץ "פוגע בזכויות יסוד לאוטונומיה של הפרט ולחופש מדת". לפי ההחלטה, על בתי החולים, משרד הבריאות והרבנות הראשית למצוא פתרון שיהלום את פסק הדין בתוך עשרה חודשים.                     לאחר מכן מסופר שמשה קורא לכל זקני ישראל ומעביר להם את הציוויים הנ"ל (שם, כ"א). אלא שמשה מעביר תקציר מתוך הדברים ולא את כל הציוויים כולם, ומעניין, שמתוך כל ריבוי הפרטים של הקורבן, זמן וצורת אכילתו, ודיני חמץ ומצה, מפרט משה רק את עניין נתינת הדם על הפתח, ופסיחת ד' על בתי בני ישראל בזמן מכת בכורות (שם, י"ב א'-י"ג). בפסוקים אלו אנו מוצאים את הציווי על 'פסח מצרים', דהיינו הציווי על קרבן הפסח, אשר ניתן לראותו כקרבן הצלה מפני מכת בכורות. אמנם, מהפסוק הבא שם מיד בהמשך, משתמע שאף לדורות יש לנהוג מעין זה, "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לד' לדרתיכם חקת עולם תחגהו" (שם י"ד), 'פסח דורות'. אם כן תכליתו של הקרבן במצרים הייתה חד משמעית – קרבן הצלה, ולא בא קרבן זה אלא כדי להציל את ישראל מהנגף. תפקידו של הקרבן לדורות, הוא אפוא לזיכרון המאורע, להכרת תודה לד' על אשר הצילנו מהנגף. מכאן ברור מדוע צריך הקרבן להיעשות דווקא בבתים, שהרי אופייה של ההצלה היה דילוג על הבתים שסומנו בדם הקורבן. אף זמנו של הקרבן, בין הערביים, מובן, שכן את ההכנה להצלה יש לעשות בטרם מתחיל הנגף, והלילה כולו הוא זמן מגפה – "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". אלא שאיסור אכילת חמץ הנעדר מ'פסח מצרים', מקבל מקום נרחב ב'פסח דורות' מדוע? האיסור לאכול חמץ מצריך גם להשבית את השאור מהבתים, ושהוא לא יראה ולא ימצא. לכאורה הציווי הזה דורש ביאור, שהרי כל העבודה לקראת הפסח היא סביב העניין הזה – ולא ברור מה החומרה הגדולה של חמץ?! חמץ הוא ההפך של 'לחם עוני', חימוצו של לחם דורש חומרים, זמן וחומרי בעירה, הנמנעים מעבד אשר גורלו הוא עבודה המפריכה את הגוף, המעסיקה אותו יומם ולילה ומרוקנת אותו מכל משאביו. לחם חמץ, שאנו מקבלים אותו כדבר מובן מאליו, הוא חלום חייו של עבד עשוק ורצוץ. בני ישראל עבדו את פרעה בפרך, בסבלות ובעבודה קשה. לחם חוקם היה "לחם עוני" במשך למעלה ממאתיים שנה. לזיכרון השעבוד לא די בלילה אחד של זיכרון, כאן מתאימה יותר תקופה ממושכת של התנהגות מוגדרת, אכילת מצה ואיסור החמץ "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ… כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי" (שם, ט"ו- ט"ז)                                                                   ב-19 באפריל 1903 החלו פרעות קישינב, קהל משולהב יצא מהכנסיות והחל לבצע פוגרום ביהודי העיר בטענה שהם רצחו נער ונערה כדי להשתמש בדמם למצות הפסח. בלחץ הגדול למצוא פתרון למצוקת היהודים במזרח אירופה, הועלו בפני הקונגרס הציוני באותה השנה שתי הצעות להקמת מושבה יהודית ייעודית.                                                                                                     שמונים שנה לאחר מכן, כאשר מדינת ישראל הפכה מרעיון הזוי למציאות ממשית, כתב אהוד מנור את השיר 'אין לי ארץ אחרת' לזכר אחיו יהודה וינר שנהרג במלחמת ההתשה. 'אין לי ארץ אחרת' מוצג כשיח המפרט את ה'אני מאמין' של דובר השיר. זהו שיר הצהרתי הנוגע בשורשי הקיום הישראלי ומנסה לענות על השאלה הקצת משונה – למה לחיות במקום הזה? כהמשך לפרשה המתארת את 'פסח מצרים' ו'פסח דורות', מובאים הפסוקים הבאים "והיה כי תבֹאו אל הארץ אשר יתן ד' לכם כאשר דִּבֵּר, ושמרתם את העבֹדה הזאת. והיה כי יאמרו עליכם בניכם מה העבֹדה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ויקוד העם וישתחוו" (שם, כ"ה-כ"ו). מה מקומם של פסוקים אלו, מדוע ערב היציאה ממצרים מסביר משה את הקורות אותם בהגעתם אל הארץ, ומה עליהם להשיב לבניהם? רש"י מביא את דברי המכילתא האומרת "תלה הכתוב עבודה זו בביאה לארץ" כלומר, פסוקים אלו הינם המשך לדיני הפסח, וקיומה של מצווה זו בארץ – הינו זכר למעשהו של פסח מצרים אשר מקיימים ישראל כעת. מכל "פרשת החודש", עליה נצטווה משה רק על זה משה "מדווח" לזקני ישראל ואומר להם, "ושמרתם את הדבר הזה – הזהות היהודית – לחוק לך ולבניך עד עולם" כלומר, את היסוד הזה של פסח, גם אם לא את ביטויו המעשי, תשמרו עד עולם, לכל חיי עם ישראל לנצח. ואומרת התורה, "והיה כי תבואו אל הארץ… ושמרתם את העבודה הזאת". כלומר, כשתבואו אל הארץ ותבנו את חייכם הלאומיים, וכבר תהיו "עם נורמלי", תשמרו את העבודה הזאת, את הזהות הזאת. כי אולי דווקא אז יתעוררו הקושיות של הבנים כפי שמתאר הפסוק שאחר כך. שאלת הבנים המוכרת לנו מההגדה של פסח הינה חלק מיציאת מצרים וממעשה המצווה של 'פסח דורות'.                                                                                     בכל שנה מתמלאים המרכולים באנשים שמחפשים תוויות "כשר לפסח", בלי כל קשר להיותם "דתיים" או "חילוניים", ומעמיסים את עגלת הקניות שלהם בחבילות מצות ובבקבוקי יין. רוב הישראלים חוגגים את ליל הסדר, מתכנסים משפחות-משפחות, אוכלים מצה ומרור, ומציינים את יציאת ישראל ממצרים ואת היותנו לעם.                                                           בפסח מצרים נצטווינו לאוכלו כאשר מותננו חגורים, נעלינו ברגלינו ומקלנו בידינו, דמות היהודי הנודד, ב'פסח דורות' אנו מצווים לאוכלו מסובין כבני מלכים. ב'פסח מצרים'- מוכנים לתזוזה מידית, בפסח דורות- משתקעים על מנת להישאר. המסר החינוכי ברור, עם ישראל יוצא לחירות. הוא צריך להגדיר לעצמו מה הוא עושה עם החירות הזו. לאן הוא לוקח ומקדם את עצמו. באם ישאף כדרך העבדים ישר למנוחה, להנאה, לממש חוזים לעשות "אקזיט" – הוא ירוויח מעט מאוד לדורות מוגבלים. דווקא הנכונות של הדורות הראשונים לעמול, להשקיע, לצאת לדרך מאפשרת הרווחה והצלחה לדורות. פרופ' ישראל אלדד (שייב) במאמר שנכתב בימיו של סטלין. בשנים בהם נלחם השלטון בכל גילוי דת או תרבות יהודית- למשל, באכילת מצות בפסח- כש'העקשנים' שבין היהודים נאחזו בכל כוחם במצווה זו, ואפו את מצותיהם במסתרים. וכך הוא כותב, עומדת כל ההיסטוריה שלנו בסימן לידתנו, פריצת גדר הטבע, בקיעת הים ההיסטורי שרבים העמים שטבעו בו. שום הסבר רציונלי לא הצליח עד כה לבאר את התופעה של קיום עם ישראל, את אי מותו של עם זה. לכן, "ֵזֶכר ליציאת מצַרים" הוא העמוק מכל הזיכרונות מכיוון שהכוח האי-רציונאלי שפעל אז – ממשיך ופועל.  כך הפך 'פסח מצרים' להיות 'פסח לדורות'. החד- פעמי עשה לו לחוק. לנו ולא לעמים אחרים. נכון שזוהי הפליה, אבל לא אנו המפלים, זה כוח עליו המפלה, משאיר אותנו בתחום ההיסטוריה והטבע – אבל נותן בנו כוח שלא כל חוקי הטבע וההיסטוריה חלים בנו. ההגדה של פסח עוצבה לאחר חורבן בית שני כתחליף לטקס קרבן הפסח שהתקיים בתקופת בית המקדש. על רקע השעבוד למלכות הרומית הדגישו מחברי ההגדה את התקווה לגאולת העם, המכונה בימינו גאולה לאומית. מימושה של תקווה זו התגשם עם הקמת מדינת ישראל. היום יותר מתמיד חשוב לא לשכוח את התפקיד המחנך של ליל הסדר. בצד ההודיה על היציאה מן המצר הלאומי, בוודאי בהשוואה למצוקה היהודית הנוראה שקדמה להקמת מדינת ישראל, יש חשיבות גדולה למשמעויות הקיומיות והמוסריות שהוענקו ליציאת מצרים במהלך הדורות. החמץ מקורו בשאור שבעיסה המתסיס ומחמיץ אותה, וזו נמשלה כבר בימי החכמים ליצר הרע. משמעות זו הועצמה בכתבים הקבליים-חסידיים. ביעור החמץ הפך למעשה סמלי המבטא התנקות פנימית מן הרוע שבאדם, מהלב שהחמיץ. אכילת המצה בפסח מבטאת את הכמיהה להתחלה חדשה המאפיינת את תקופת האביב. לעבדות יש כאמור שני מובנים, לאומי מדיני ואישי מוסרי. עבדות זו עבדות להרגלים, לתכונות קשות, לזיכרונות פרטיים משעבדים, עבדות לדחפים ויצרים מוגזמים. הכמיהה לגאולה היא כמיהה לגאולת הכלל אך זו לא תתממש ללא גאולתם של היחידים משעבודיהם האישיים.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד