פרשת בא – מכת הבכורות

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש שמות, בא, עלון בית החולים

סדר הלידה במשפחה הוא אחד הנושאים המעניינים ביותר במדעי החברה בשנים האחרונות. נראה שאלפרד אדלר היה מהראשונים שעמדו על ההבדלים הללו. הרעיון הכללי מאוד פשוט. אחים שגדלים ביחד חולקים סביבה משותפת, פחות או יותר, וגם מחצית הגנים. ההיגיון אומר שניתן לצפות שהם יהיו דומים זה לזה בתחומים רבים. אבל פעמים רבות אחים שונים זה מזה בצורה די קיצונית, ונדרש לכך הסבר.

בפרשת בא מגיעה סיפור עשר המכות אל שיאו ואל תכליתו  – אל תיאור מכת בכורות,  החמורה והאחרונה שמכות, הכולל בתוכו גם את תיאור גירוש בני ישראל ממצרים "ויאמר ד' אל משה, עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן, ישלח אתכם מזה…גרש, יגרש אתכם מזה" (שמות י"א א')."…כה אמר ד', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו…וכל בכור בהמה" (שמות י"א ד' – ה'). במכה זו הוכרע פרעה. הקורא את תיאור המכות מתקשה מפני מה היה צורך בתהליך ארוך כל כך? מכות אלו לפי מסורת חז"ל נמשכו שנה "אף הוא אמר חמישה דברים של שנים עשר חודש… משפט המצריים שנים עשר חודש" (עדויות פ"ב מ"י). האם לא ניתן היה להכות את המצרים מכה אחת ניצחת שתביא ליציאת מצרים? מדוע היה צורך בתהליך איטי והדרגתי? בשאלה זו עסקו פרשנים והוגים שונים, כך דנו הרבה מפרשי המקרא בעניין הדרגתן, סדרן וחלוקתן של עשר המכות. המקור העתיק ביותר לכך הוא מאמרו של ר' יהודה בספרי לפרשת ביכורים, המוכר לכל מתוך ההגדה של ליל הסדר: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים, דצ"ך עד"ש באחא"ב". מהתבוננות בפסוקים ניתן לראות עד כמה צדקו דברי רבי יהודה בחלוקה זו, במכות דם, ערוב, וברד, שהן המכות הראשונות של כל אחת משלש החטיבות האמורות, מוצאים אנו שד' אמר למשה להתייצב לפני פרעה השכם בבקר, בשעה שהוא יוצא המימה, בכל פעם שקבוצה חדשה של מכות עומדת לבוא, מקבל פרעה את אזהרתו דווקא על היאור מקום גאוותו ואלילותו. על המיוחד שבכל מכה אחרונה בכל אחת משלש החטיבות האמורות, מעיר הרשב"ם "שתי פעמים היה משה מתרה את פרעה בשתי מכות, ובשלישית לא היה מתרה. בדם ובצפרדעים התרה, בכנים לא התרה. בערוב ובדבר התרה, בשחין לא התרה, בברד ובארבה התרה, בחשך לא התרה". (רשב"ם, פר' ז' פס' כ"ו). המתבונן יראה כי מכות אלו שבאו ללא התראה מוקדמת המחישו את החמרת והחרפת העונש שבמכות אלו, בנוסף על כך המכות האחרונות שכל אחת משלש הקבוצות, כינים, שחין וחושך, פגעו בגוף ולא רק ברכוש.

אדלר קבע כי כל עוד הבכור הוא הבן היחיד במשפחה הוא נהנה מתשומת לב ודאגה מתמדת מצד הוריו. עם לידת הילד השני הוא עובר טלטלה דרמטית. אדלר כינה את תחושת הבכור בשם "המלך המודח", לטענתו, לידת אח עשויה להיות חוויה טראומטית, כיוון שלא ניתן להשיב את הגלגל אחורה, הבכור יסגל לעצמו דפוסי התנהגות שאינם נסמכים על האחר. אדלר שיער כי הבכור יותר מכוון להגשים את ציפיות האחרים ממנו, ופחות פנוי להעדפותיו ונטיות ליבו.

מכת בכורות מוזכרת כבר בתחילת שליחותו של משה האומר לפרעה בשם ד': "כה אמר ד', בני בכורי ישראל…שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו, הנני הרג את בנך בכרך" (שמות ד' כ"ב-כ"ג). הקב"ה חושף בפני משה את סופו של המאבק, כלומר, שיאו של המאבק יתמקד ב"בני בכרי ישראל", לעומת "בנך בכרך". ייחודה של מכה זו אינו רק בעובדה שלאחריה יצאו ישראל ממצרים, אלא גם בשל היותה מערבת את ישראל כך נפתחת מכת בכורות "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה…דבר נא באזני העם וישאלו…כלי כסף וכלי זהב" (שם י"א א'-ב'), פנית עבדים אל אדוניהם המצרים בבקשה מעין זו עשויה לסכן את חייהם, על בני ישראל להאמין ש"יתן ד' את חן העם בעיני מצרים". בני ישראל מתבקשים לפעול לא רק במישור הנזכר, אלא גם במישור ההלכתי דתי, קורבן פסח. מעשיהם של ישראל בתחום הדתי, קורבן הפסח, הם שהביאו לקיום האירוע ההיסטורי! ימים רבים לפני שהגיע מכת בכורות נצטוו בני ישראל להתכונן לקראתה – כבר בראש חודש ניסן, וביתר שאת בעשור לחודש עת החלו בהכנות לקראת הקרבת קורבן הפסח. בחצי הלילה עת עבר המשחית בארץ מצרים והכה כל בכור, ברור היה שבני ישראל אינם חלק מהעם המצרי, למחרת נשארת רק היציאה מארץ מצרים. יוזמתם של בני ישראל ששחטו את קורבן פסח וציינו בדמו את בתיהם כבתי ישראל ואת אלו שבתוכם כבני ישראל, ההבחנה בין בתי המצריים ובתי בני ישראל לא נעשתה על ידי ד', אלא על ידי בני ישראל עצמם, הציווי למרוח את המזוזות ואת המשקוף בדם לא היה כדי שידע אלוקים להבחין בין בתי ישראל לבתי המצרים, הסימן ניתן בחלקו הפנימי של הבית ולא בחלק הפונה לחוץ,  הדם לא היה נחוץ כדי לתת סימן לקב"ה, וודאי לא לספק הגנה מפני המשחית. ראיית הדם אינה ראייה של הדם הממשי אלא של שחיטת הפסח ובאופן כללי יותר התעסקות במצוות. (ילקוט שמעוני, ר')

הפנטזיות שקיימות כלפי הילדים שלנו, מועצמות במיוחד בהקשר של הבכור. מעמדו של הבכור בעבר הרחוק, הקנה לו זכויות רבות מתוקף הירושה. לבכור היה מעמד מיוחד, הוא היה מעין הסגן של האב. בתקופה ההיא חיו משפחות גדולות במבנה שבטי שכלל בית אב על בניו ועל משפחות ילדיו. הבכור מילא את מקום האב וכשהאב מת, הוא נטל את מקומו.

אחד הנושאים המרכזיים של ספר בראשית הוא נושא הבחירה האלוקית – לכל אורך הספר מתמודדים עם השאלה מיהו הנבחר ובמי בחר ד' להיות מייצג דרכו בעולם. החל מסיפור חטאו של אדם הראשון, בכור היצירה, וממשיך במאבק בין קין והבל, דווקא הבל, אחיו הצעיר, זכה שקרבנו יהיה רצוי בעיני ד' "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית, ד' – ה'). מהם נמשיך לישמעאל מול יצחק, ישמעאל אמנם הוא איננו בנה של שרה, אך הוא הבכור של אברהם. ישמעאל מגורש מבית אברהם (בראשית כ"א, ט' – י"ד) בעקבות דרישתה של שרה, ד' מסכים עם דבריה של שרה, ואומר לאברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע". ממשיך בעשיו מול יעקב, אמנם הם תאומים ובניו של יצחק, אך עוד בהיותם בבטן ברור שיש הבדל ביניהם ושרק אחד מהם יבחר, והנבחר יהיה דווקא הצעיר, ואכן, בהמשך קונה יעקב את הבכורה מעשיו, ולבסוף גם מקבל את ברכת יצחק. מאבק זה לא תם וממשיך גם בתוך משפחת יעקב, בין הבכורים הפוטנציאליים- ראובן ויהודה, וכנראה גם יוסף כבכור לאמו רחל. במשפחת יוסף עצמה, שוב נבחר הבן הצעיר,  יעקב משכל את ידיו ובכך ממחיש בצורה ברורה שהברכה המשמעותית איננה ניתנת לבכור, אלא דווקא לאפרים, הצעיר (שם, מ"ח, י"ג – כ'). ספר בראשית מלמדנו שהבכורה איננה מקנה אוטומטית את זכות הברכה, אלא בוחר באדם הראוי לקבל את הברכה – ברכת ד' ניתנת על פי בחירה ולא על פי בכורה. אמנם התורה עצמה מכירה במעמדו של הבכור ובזכויותיו, העובדה כי התורה עצמה יצרה מצב בו מקומו של הבכור מועדף על פני אחיו כפי שראינו בספר דברים  "כי את הבכר…יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכורה" (דברים כ"א י"ז), היא רק במובן האישי המצומצם. כאשר עוסקים בבחירה המהותית והמשמעותית של ייצוג דרך ד' בעולם, אין עדיפות לבכור הביולוגי, אלא יש בחירה של ד' באדם הראוי לכך, ורק בחירה כזו מקנה את הברכה המיוחדת, ברכת הקרבה לד' וירושת הארץ.

מחקרים מראים שהאחים הבכורים ייטו להיות ממושמעים יותר, אחראיים יותר, וייטו לקריירות שמרניות יותר וכאלו שיציבות יותר מבחינה כלכלית. אחים בכורים ייטו להיות בעלי השכלה גבוהה יותר וירוויחו יותר כסף בממוצע בהשוואה לאחרים צעירים יותר. אחים בכורים מיוצגים בצורה לא פרופורציונאלית באוניברסיטאות בהשוואה לאחים אחרים. אחים בכורים מיוצגים בצורה לא פרופורציונאלית במחלקות למנהל עסקים כמו גם בין רופאים מנתחים.

פדיון הבן היא מצות עשה מן התורה, ואחת מכ"ד מתנות כהונה שבה זכו אהרן ובניו הכוהנים. לפיה חייב האב לפדות את בנו הבכור בחמישה סלעים מאת הכהן. החיוב לפדות חל מגיל 30 יום של תינוק זכר. בכור החייב בפדיון, הוא בן זכר שהינו פטר רחם לאמו, כלומר הוולד הראשון שנולד בלידה טבעית ולא בניתוח קיסרי. התינוק הוא בן קיימא, התינוק אינו בן כהן או לוי, והוא בכור לאמו הישראלית שאיננה כוהנת או לוויה, ואע"פ שאינו בכור לאביו. ההלכה קובעת, תינוק שהוא טריפה, בעל מום קשה שאינו יכול במצבו לחיות יותר מי"ב חודש, אם נעשה טרפה לאחר שלושים יום, הרי הוא חייב בפדיון ואם נעשה טריפה בתוך שלושים יום, הרי הוא פטור מפדיון הבן "ואמר רבי אלעזר: בכור שנטרף בתוך ל' יום – אין פודין אותו. וכן תני רמי בר חמא, מתוך שנאמר: פדה תפדה, יכול אפי' נטרף בתוך ל' יום? ת"ל: אך – חלק". (בבא קמא דף י"א ע"ב). הרבנים אלישיב ואויערבך התייחסו למקרה בו נולד התינוק עם מום קשה, שבדרך הטבע היה מת בתוך שלושים יום, אבל בגלל טיפול רפואי חדיש ומתוחכם נשאר התינוק בחיים יותר משלושים יום, ומת לאחר שלושים יום, שלדעת הרבנים הנ"ל פטורים מלפדות תינוק זה (נשמת אברהם חיו"ד סי' ש"ה סעי' י"ב, ס"ק ב', הערה 2). יש מי שכתב, שתינוק שנולד טריפה, וניתחוהו הרופאים ורפאוהו בתוך שלושים יום, כך שבהגיעו ליום הפדיון הוא יצא מגדר טריפה, שיש לפדותו בברכה (שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תקע"ה). ואם ביום שלושים הוא עדיין טריפה, אלא שהרופאים אומרים שכעבור כמה חודשים ניתן לתקן את המום, והוא יירפא –  עדיף לחכות עד אחרי הניתוח, ואז לפדותו בברכה (שו"ת תשובות והנהגות ח"ג גי' ש"ל). עניין נוסף שדנו בו הפוסקים מתייחס לתינוק שנולד פג ומוחזק באינקובאטור הרב וולדינברג כתב שיש לפדותו בזמנו ובברכה (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כ"ח סוסק"ח), לדעת הרב אויערבך יש לחלק בין מקרה בו כלו חודשיו של התינוק ומוחזק באינקובאטור, לבין מקרה בו התינוק נולד בן ח' ובוודאי בן ז' חודשים שאז יש להמתין 30 יום אחרי שיצא מן האינקובאטור, שרק  כעת הוא גמר עיבורו (נשמת אברהם חיו"ד סי' ש"ה סעי' י"א ס"ק ב' הערה 1).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד