פרשת בהעלוך – אפקט האינבו (פלצבו)

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | בהעלותך, עלון בית החולים, חומש במדבר

מקור המונח אינבו (פלצבו) בפסוק מספר תהילים, בתרגום הלטיני של התנ"ך לפסוק "אתהלך לפני ד' בארצות החיים", מילה זו עברה לשמש כתיאור של מתן מחמאה לשם ריצוי. כך רופאים החלו לקרוא לטיפול שניתן רק כדי לרצות את החולה בתור פלצבו. אפקט פלצבו מתרחש כאשר החולה מקבל טיפול דמה, או טיפול שאינו כולל את המרכיב "הפעיל" בתרופה, אך מצבו משתפר.

בפרשת בהעלותך אנו קוראים על המסע הראשון של בני ישראל ממדבר סיני בדרכם אל הארץ המובטחת. כבר בתיאור תחילת המסע בא המשבר הראשון "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ד'" (במדבר י"א א'). והתגובה ממהרת לבוא, אש מתלקחת בקצה המחנה "וישמע ד' ויחר אפו ותבער בם אש…ותאכל בקצה המחנה" (שם י"א א'). משה מתפלל בעקבות פניית העם והאש שוקעת "ויצעק העם אל משה ויתפלל משה…ותשקע האש" (שם, שם ב'). אלא שהתלונות אינן פוסקות והפעם הן מופיעות מצד האספסוף: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה…. ויאמרו מי יאכלנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים… ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו.." (שם, שם ד'-ה'). העם מאס במן כמאכלו הבלעדי ומייחל לבשר, תגובת ד' חרון אף, הוא מעניש את ישראל, אבל גם שולח להם את מושא תאוותם – הבשר, הסוף ידוע, הם מתו בתוך תאוותם בעוד הבשר בין שיניהם. מותם היה תוצאה של תאוותם, שלא ידעה גבול ושובע וכך נקרא מקום קבורתם "ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה…"(שם, שם ל"ד). משה מגיב לבקשתם בשני פנים, מחד, בקשה לסיים את תפקידו כמנהיג "ויאמר משה אל ד' למה הרעת לעבדך… לשום את משא כל העם הזה עלי" (שם י"א י"א), "לא אוכל… לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (שם י"ד), ומאידך, פנייה לד' במה שנראה כפקפוק ביכולת של הקב"ה לספק בשר ודגים, "הצאן ובקר ישחט… ומצא להם, אם את כל דגי הים יאסף… ומצא להם" (שם כ"ב). רש"י בפירושו מביא את דברי חז"ל בתוספתא (סוטה פ"ו, ו'-ח'), שנחלקו בטיב בקשתם של ישראל ובתגובתו של משה, ר' עקיבא רואה בדבר משה חטא בכך שפקפק ביכולתו של הקב"ה לספק את צרכיהם במדבר. הסיבה שעל חטא זה לא נענש משה, כיוון שהדברים היו רק בינו לבין ד' ולא בפרהסיא. לעומתו ר' שמעון בר יוחאי סובר, שמשה לא פקפק ביכולתו של ד', אלא רצה למנוע את הענשתם של ישראל על תלונתם. לעומת שני תנאים אלה סבור רבן גמליאל, כי משה חשב שיש כאן תלונה לשם תלונה, לא המזון הוא החשוב אלא עצם התלונה המעידה על חוסר אמונה, ובעצם משה מציע להתעלם מן התלונה. נטיית הפרשנים לפרש כדעת רבן גמליאל,  כי תואנה הם מבקשים, כך פירש למשל הספורנו (במדבר י"א כ"ב).

השימוש בפלצבו רווח כמעט אך ורק במחקרים ניסויים של תרופות חדשות, כשקבוצת המחקר נחלקת לשתיים: הראשונה מקבלת את התרופה הנבדקת, ואילו השנייה מקבלת פלצבו. בכל מחקר כזה גם הרופא לא יודע מי קיבל איזו תרופה.  ברוב המחקרים, לפחות שליש מהחולים שקיבלו תרופות דמה מדוחים על הקלה, מדדים פיזיולוגיים מעידים גם הם שחל שיפור במצבו של החולה.

"וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה…" (שם ד' ו'). חלפה שנה מאז יציאתם ממצרים ונראה שכבר שכחו מהשעבוד, מהעבודה המפרכת, מהתנאים המחפירים, ודגים ואבטיחים (גם אם אין אלו האבטיחים המוכרים לנו כיום) מהיכן אלו צצו בזיכרון הקולקטיבי אודות מצרים? ובחינם! במצרים קיבלו בחינם? רש"י בשם חז"ל כתב את הדברים הבאים "אשר נאכל במצרים חנם – אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר  ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות" (שם י"א פסוק ה'). במצרים המחיר ששילמו היה שונה, כעת צריך לשלם במצוות. במצרים לא היה צריך לשלם מס, עדיין לא ניתנה תורה ועדין לא ניתנו המצוות, כעת צריך לשלם במטבע חדשה. המדרש מוסיף ומדגיש כי לא מדובר באנשים רעבים "…ויאמרו מי יאכילנו בשר, וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמים והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד יכול שאכלום במדבר והלא בכניסתן לארץ הוא אומר ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד אלא שמבקשים עלילה…" (ספרי במדבר פיסקה פ"ו) לפי תיאור המדרש היו משופעים בבשר, עלילה חיפשו, החוסר אינו אובייקטיבי, לא בשר הם מבקשים. פנייתם אל משה בתארם את מצבם כמי ש"נפשם יבשה" מותירה את משה מותש וחסר כוחות להמשיך במשא שרק החל, כשהנפש יבשה המשא נראה בלתי אפשרי. תשובת אלוקים לא מאחרת לבוא "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (שם ט"ז, י"ז) התשובה לכאורה אינה ממין הטענה, בשר ביקשו או זקנים שאלו? כיצד ישבע העם כששבעים זקנים מאיישים את הסנהדרין?

את אפקט הפלצבו ניתן היום להבין בזכות הפסיכונירואימונולוגיה, שדה מחקר מדעי החוקר את הקשרים בין התודעה, מערכת העצבים, מערכת ההורמונים ומערכת החיסון והשפעתם על הבריאות. המילה מורכבת מפסיכו- הנפש, נאורו – מערכת העצבים, ואימונולוגיה –  מערכת החיסון. המערכת ההורמונאלית נוספה מאוחר יותר כך שבעצם השם המלא הוא פסיכונירואנדואימונולוגיה.

מילה מנחה בסיפור היא השרש א.ס.ף, פעם אחת כשם עצם "והאספסף אשר בקרבו…", ובשאר הפעמים כפעל, "אספה לי שבעים איש…", "אם את לכ דגי הים יאסף להם..", ויאסף שבעים איש מזקני העם", ויספו את השליו", הממעיט אסף עשרה חמרים". התלונות אינן מבטאות רק את כפיות הטובה על חסדי ד' איתם במדבר, תוך שהם מוציאים דיבת שקר על הנס המופלא של המן המכלכל אותם יום יום, אלא לא פחות מכך את נמיכות הרוח, רצונם לשוב לעבדות מצרים, היא ביטוי לנסיגה רוחנית עמוקה מכל הישגי השנה החולפת, יציאת מצרים, ומעמד הר-סיני ובניין המשכן. .המילים "מאין לי בשר", אינה שזירה של תלונות העם לתוך תלונתו האישית של משה, אלא הוא רכיב חיוני שבלעדיו יאבד הנאום את עיקר טיעונו ואת עיקר טעמו. מה שנרמז בדבר ד' למשה הוא שכנגד האספסוף המתאווה והמושך אחריו את העם יש להעמיד אספה של שבעים זקנים, אשר יהיו קוטב שכנגד, אספת שבעים הזקנים אינה המשך לעצת יתרו ולהקמת היררכיה שיפוטית שתקל על משה במשא העם. שהרי הבעיה היא לחלץ את העם ממצבו הרוחני השפל. אספת שבעים הזקנים היא מענה לבקשת העם ותשובה לחוסר האונים שמבטא משה, כנגד בקשת הבשר, זה הנטול חיים ניתנה הרוח, "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם…", יש להשתמש בתלונה כמנוף להרמת רוח העם באמצעות גיבוש הנהגה רחבה של שבעים זקנים, אל מול הייאוש ורפיון הידיים של משה מציב ד' חלופה, יש להגביר את "הרוח" על "הבשר", יש להעמיד "אספה" מול אספסוף". (עיין במאמרו  של הרב אלחנן סמט,  בית מדרש וירטואלי, ליד ישיבת הר עציון, "משה מול המתאווים – מנהיגות במשבר" המנתח את המילים המנחות את הסיפור המקראי של בקשת הבשר, תגובת משה ומינוי הזקנים ).

"תמיכה רוחנית", הופכת ליותר ויותר פופולארית, הליווי הרוחני בא לענות על הצורך של אותם אנשים להתמודד עם שאלות אקזיסטנציאליות של חיים ומוות, עם סוגיות של אמונה, של תקווה, של מחילה, של אהבה ועוד. הליווי הרוחני מאפשר לאדם למצוא את החיבור שלו אל החלק ה"לא חולה" שבתוכו, אל הנשמה.

בשולחן ערוך נפסק: "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה את השבת לכל מה שצריכה… ומדליקין לה נר אפילו היא סומא…" (או"ח סי' ש"ל סעי' א'). המשנה ברורה כתב: "ומדליקין לה נר אם הוא לילה, ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה, אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתה דיולדת כששרויה בחושך" (מקובל אצל חכמים שיולדת אין דעתה מתיישבת כששרויה בחושך) גם יולדת עיוורת שאינה רואה דעתה מתיישבת כשעושים רצונה, כשיודעת שחברותיה תדלקנה הנר ותראינה את צרכיה. הרי לפנינו הלכה, שגם כאשר אין כל צורך אובייקטיבי בהדלקת נר בשבת, הצורך הנפשי העלול לגרום לפגיעה בבריאותה הגופנית מהווה גורם הלכתי המתיר חילול שבת. הלכה דומה קיימת גם ביום הכיפורים. בשולחן ערוך נפסק: "עוברה שהריחה – ופניה משתנים, אע"פ שלא אמרה צריכה אני (רמ"א) – לוחשין לה באזנה שיום כיפורים הוא. אם נתקררה דעתה בזיכרון זה  מוטב, ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה". (או"ח סי' תרי"ז סעי' ב'). דין זה נאמר גם לחולה שהריח ונשתנו פניו, אלא שביחס לחולה הצריכו גם אמירה מפורשת. דין זה הוא משום השפעתה של הנפש על הגוף, אלא שבמעוברת בשל הרגישות המיוחדת של אישה בהריון הסתפקו בשינוי מראה הפנים. ועוד הלכה מעניין זה של יישוב הדעת לגבי איסור דרבנן, יש בשכיב מרע. במסכת גיטין נאמר, שהתירו לשכיב מרע להקנות לאשתו בשבת, את המקום שבו מונח הגט, בכדי להרגיעו שלא תזדקק אשתו ליבם, אם לא תקנה הגט (גיטין דף ע"ז ע"ב וברש"י ובתו"ס שם). היתר זה יסודו בטעם כדי שתתיישב דעתו. (עיין במאמרו של הרב שלמה דיכובסקי – הרגעת היולדת, אסיא חוברת ע"ו-ע"ז עמר 116-122, שהתיר למעוברת לעבור בדיקות רפואיות פולשניות כגון בדיקת מי שפיר מהטעם ההלכתי של הרגעת המעוברת, ובתגובת הרב אליהו סולוביצי'ק, אסיא ע"ט-פ', עמ' 201-203 מכתבים למערכת). כבר שלמה בחוכמתו ביטא רעיון זה באומרו "לב שמח ייטיב גהה, ורוח נכאה תייבש גרם" (משלי פרק י"ז כ"ב) ופירש המצודת דוד שם את המילה "גהה"  מלשון גוויה, השמחה תיטיב עם גופו של האדם, ואילו שברון הלב, הרוח הנכאה, תייבש את העצמות, "גרם" אלו עצמות האדם. ועוד מובא במשלי  "רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה" (שם י"ח י"ד) רוחו של האדם היא זו המכלכלת את המחלה, נותנת לה פרנסה וכוח כדי להתגבר, ואילו "רוח נכאה מי ישאנה", מצב נפשי ירוד מדרדר את המחלה עמה.

 

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד