הפנים הן החלק הקדמי של הראש. פני האדם משתרעות בין הנצח לסנטר. הפנים הן החלק כוללות עור, שיער, מצח, גבות, עיניים, אף לחיים, אוזניים, פה, שפתיים, שיניים וסנטר באמצעות הפנים, מובעות הבעות הפנים. הפנים מהוות מרכיב חשוב בהופעות האדם ובזהותו. המילה "פנים" נגזרת מן השורש פ-נ-י/ה משום שהן פונות קדימה.

בפרשת בהעלותך מסתיימות ההכנות של בני ישראל לקראת היציאה למסע במדבר אל עבר ארץ ישראל. באמצע הפרשה יש צמד פסוקים המוקף משני צדדיו באותיות נו"ן הפוכות, "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ד' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך. ובנחה יאמר, שובה ד' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י"א, ל"ה-ל"ו). ברוב עדות ישראל, כל אימת שמוציאים ספר-תורה, אומרים פסוק זה. עדות לאמירת פסוק זה נמצאת לראשונה בספרי מנהגים מתקופת הראשונים. פתיחת הארון והולכת ספר התורה אל הבימה מוקבלת לנסיעת הארון במחנה ישראל שבמדבר. הסימון החריג נועד לציין את חריגותם של שני הפסוקים הללו. כבר בדורות התנאים התגלעה מחלוקת על משמעותן המדויקת של נו"נין אלו. "תנו רבנן…פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה", זו היא דעתו של ר' שמעון בן גמליאל, שאמר בהמשך "עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתבה כאן? להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה". ר' שמעון בן גמליאל מפרש את הפסוק שלפני "ויהי בנסוע" כפורענות, וטוען שפרשת "ויהי בנסוע" הובאה לכאן כדי להפריד בין הפסוק שלפניה לבין הפסוק שאחריה, "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ד'", שהוא פתיחה לפרשת פורענות מפורשת. יתרה מזו, טוען ר' שמעון בן גמליאל, העברת הפסוקים היא זמנית בלבד. יום יבוא והפסוקים ישובו למקומם הטבעי, כשכל הפורעניות יהיו בטלות תחזור פרשה זו למקומה בפרשת הדגלים של פרשת במדבר. לעומתו, רבי יהודה הנשיא טוען שפסוקי "ויהי בנסוע הארון" הם יחידה סגורה הנחשבת לספר בפני עצמה, ומטרתן של הנו"נין ההפוכות לסמן את גבולות הספר. דעה זו גובתה בדרשה על הפסוק "חצבה עמודיה שבעה", ולפיה נמנים שבעה ספרי תורה, כלומר, החטיבה שמתחילת ספר במדבר ועד הנוני"ן ספר לעצמו, והחטיבה שמ"ויהי העם כמתאוננים" ועד לסופו של החומש כספר בפני עצמו. פרשת "ויהי בנסוע" המונה  85 אותיות נחשבות ספר (שבת קט"ו ע"ב).

זיהוי ביומטרי מתייחס למכלול השיטות המשמשות לזיהוי בני אדם אשר מבוססות על זיהוי תכונות או פיזיות או התנהגותיות. ניתן לחלק את המאפיינים הביומטריים לשתי קבוצות עיקריות, תכונות מורפולוגיות הקשורות לצורת גופו של האדם, טביעות אצבע, תווי פנים, ד.נ.א. כף יד, קשתית או רשתית העין. ותכונות ההתנהגות אשר קשורות להתנהגות של אדם.

מהי בעצם הפורענות הראשונה? הפורענויות הבאות אחר כך מפורשות – המתאוננים, המתאווים, המתלוננים על המן, המתאווים מבקשים בשר, אך בפורענות הראשונה רק נאמר "ויסעו מהר ד' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם" – היכן הפורענות? הגמרא פירשה את המילים "ויסעו מהר ד'" – שסרו מאחרי ד'. מהי בעצם הפורענות הראשונה? רק נאמר "ויסעו מהר ד' דרך שלושת ימים וארון ברית ד' נוסע לפניהם" – היכן הפורענות? תוספות על המדרש ביארו "…ואומר ר"י…פורענות ראשונה…וייסעו, שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני" (שם, ד"ה 'פורענות ראשונה'). נראה כי הדיוק בפסוק הוא בהדגשה שנסיעתם הייתה מהר ד' דווקא ולא ממדבר סיני, כלומר שהייתה בו נסיעה מד' ומתורתו. הרב יואל בן נון ביאר את קריאתם של חז"ל כתינוק הבורח מבית הספר, שבעוד בתיאור האידיאלי של נסיעת ישראל במדבר (בפרק י') מתואר כי בני ישראל נוסעים בעקבות הענן והארון נוסע במרכז המחנה. בניגוד בולט לכך, בתיאור המסע בפועל אנו למדים כי ארון ברית ד' נוסע לפני המחנה ואילו הענן פרוש מעליהם. כל התיאור החגיגי והיפה שליווה אותנו עד כה – מתהפך באחת! ניתן לשער שפורענות זו הייתה מלחמה בשבטי העמלקים, שפשטו שוב על המחנה ערב נסיעתם מהר סיני. כיוון שהתנפלו העמלקים על ישראל, התהפך סדר הנסיעה, במקום שהענן יוליך את המחנה לארץ כנען, הוא עבר להגן עליהם ממעל. כך הפך המסע החגיגי, הטקסי והמכובד מהר סיני למסע מלחמה, שאת הדיו אנו שומעים בפרשת "ויהי בנסוע הארון", "קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". לקח גדול אומר הרב יואל לדורנו ניתן ללמוד מפרשה זו. לעיתים האידיאלים הגדולים מתנפצים אל סלעי המציאות, ואף על פי כן – הם יישארו במקומם לנצח ויילמדו לדורות.

מערכת זיהוי תווי פנים היא אפליקציית מחשב אשר מסוגלת לזהות או לאמת את זהותו של אדם באופן אוטומטי, על בסיס תצלום דיגיטלי או מקור וידאו. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות השוואת תכונות תווי הפנים בתמונה לתמונות המצויות במאגר הנתונים. פעמים רבות הם משולבות עם מערכות זיהוי ביומטריות נוספות כגון טביעות אצבע וזיהוי קשתית העין.

המלבי"ם פירש מהי הפורענות הראשונה. לדבריו התעכבותם וחוסר רצונם לצאת לכיוונה של ארץ ישראל היא הפורענות "מה שנתעכבו במדבר ארבעים שנה … הם בחטאם גרמו כ"ז כי השי"ת רצה להביאם אל הארץ תיכף, עד שגם מה שנתעכבו בהר סיני קרוב לשנה היה רע בעיני ד', כי אלמלא חטאו בעגל היה מביאם אל הארץ תיכף אחר מתן תורה … רק ע"י שחטאו בעגל הוצרכו להתעכב עד שנתכפר להם חטא העגל ועד שעשו המשכן וחנכו אותו שכ"ז נסבב ע"י חטא העגל, עד שבעת גמרו חינוך המשכן וסדור המרגלים אמר ד' רב לכם שבת בהר הזה, ר"ל הנה ישבתם והתעכבתם פה זמן רב יותר מדאי כי אני רציתי שתסעו אל הארץ תיכף אחר מתן תורה. בעל הכלי יקר בפירושו לספר דברים הבחין כי בציווי לצאת לכיוונה של ארץ ישראל נ אמר, "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָֽאֱמֹרִי וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו …", ואילו הם נסעו "ויסעו מה' ד'", אך לא 'פנו' לדבריו "…זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות, ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי. וכל מר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם ...כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת הייתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר … אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע…"(דברים א' ו'), לפיכך הפורענות הינה עזיבתם את ההר כשפניהם אל הר-סיני, אל הארץ לא פנו, רק נסעו, בחוסר רצון, לאחר שילוח המרגלים התחרטו ושבו מדרכם הרעה, שם נאמר "ונפן ונסע", מעט מידי ומאוחר מידי.

מערכות זיהוי הפנים אינן מושלמות והן מתקשות להפיק תוצאות טובות תחת תנאים מסוימים. קיימת אפקטיביות רבה יותר כאשר הן מעבדות תמונות של אנשים אשר נלקחו מלפנים לעומת תמונות אשר נלקחו בפרופיל. תאורה גרועה וכן כאשר האדם חובש משקפי שמש, בעל שיער ארוך, או אובייקטים מכסים את חלקי פניו וכאשר התמונות ברזולוציה נמוכה.

ההלכה היהודית מקפידה בעניין הנישואין. לכן אישה שיש ספק אם בעלה חי או מת, אינה מותרת להינשא, משום שעדיין היא בחזקת אשת איש, והרי היא עגונה, עד שייוודע בוודאות שמת בעלה, אף שהעגונות נידונות "להיות כאלמנות חיות בקיפוח פרנסה ודוחק השעה מרעה אל רעה". הפוסקים אינם אדישים למצבה של העגונה. רצונם להתירה מכבלי עגינותה, אם הדבר אפשרי. ואסור להתיר אישה עגונה קודם שיתברר בוודאות שמת בעלה. הרמב"ם, היטיב לפרוש את כנפיו על הסוגיה, ואלה דבריו, "אל יקשה בעיניך שהתירו החכמים הערווה החמורה בעדות…שלא הקפידה תורה על הֶעדת שני עדים בשאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו… אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה… לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שהעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה… כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות" (נשים, פי"ג הכ"ט). פתרון בעיית העגונה אינו פשוט, במיוחד לאור העובדה שיש להגיע לחקר האמת על פי הכללים המוכרים של דיני ראיות. במסכת יבמות, ששני הפרקים האחרונים שבה עוסקים בדיני עגונות, מובאת מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר. חכמים התירו עגונה שבעלה נפל ל"מים שיש להם סוף", שניתן להגדיר את גבולותיהם (דוגמת אגם) בהנחה שאם "העומד ורואה מארבע רוחותיו" אינו רואה את הבעל יוצא מהמים, סימן הוא שמת. רבי מאיר מתנגד לדעת חכמים, משום שאינו מסתפק בראיה נסיבתית, שהרי ייתכן שהטובע נחלץ בלא שהבחין בו איש. אפשר שדעתו זו של רבי מאיר נתגבשה בעקבות חוויה שחווה על בשרו, כעולה מדברי רבי עקיבא, המספר, "פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמיטרפת [=טובעת] בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו [=ומי הוא]? רבי מאיר. כשעליתי למדינת חוף קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו, 'בני, מי העלך?'. אמר לי, 'גל טרדני לחברו, וחברו לחברו, עד שהגיעני ליבשה" (יבמות קכ"א ע"א). חכמינו חיפשו דרכים להתרת העגונות, וקבעו את הכלל, "משום עיגונא אקילו [=עיגון הקלו] בה רבנן (יבמות פ"ח ע"א). המשנה ביבמות קובעת, "אין מעידים [=שהאיש מת] אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו. אין מעידים אלא עד שתצא נפשו, ואפילו ראהו מגויד [=מנותח] וצלוב והחיה אוכלת בו. אין מעידים עליו אלא עד שלושה ימים. רבי יהודה בן בבא אומר, לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שווין" (יבמות פר' ט"ז מ"ג). ומה אם אין עד שראה את פני המת או שלא נמצאה גופה? הרב עובדיה בהתייחסו להיתר עגונות מגדלי התואמים כותב שאם היה נשאר הבעל בחיים לבטח היו יודעים על כך "וכל שכן בזמננו בהתפתחות העצומה של כלי התקשורת הטלפון והאלחוט והמברקה עיתונים רדיו וטלוויזיה, אשר בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, וכמו כן רבו המטוסים הטסים מסוף העולם ועד סופו יום יום חדשים לבקרים" (שו"ת יביע אומר, אהע"ז ח"ט סי' ג' ס"ק ט').