פרשת בהר – המאזן האקולוגי

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | עלון בית החולים, חומש ויקרא, בהר

אקולוגיה (מיוונית) היא ענף בביולוגיה החוקר את יחסי הגומלין בין האורגניזמים השונים כמו גם בין כל אחד מהם לסביבה הדוממת. המונח הוצע על ידי ארנסט הקל בשנת 1866. האקולוגים חוקרים את בית הגידול על כל היבטיו: מצד אחד את התכונות הפיזיות של בית הגידול: מצד שני עוסקים האקולוגים בגורמים הביוטיים שהם כלל האורגניזמים החיים בבית הגידול, כיצד מתייחסת ההלכה לשמירת הסביבה?

פרשת בהר היא הפרשה המרכזית שעוסקת בשנת השמיטה, ובמסגרתה מפורטים האיסורים השונים שנהוגים בשנה זו: "ובשנה השבִעית – שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לד', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצֹר, שנת שבתון יהיה לארץ". (ויקרא כ"ה, ד'-ה'). הכתוב מדגיש, כי יבול הארץ בשנת השמיטה מותר בשימוש עצמי" וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". (ויקרא כ"ה, ו'), הכתוב ממשיך ומפרט מי זכאי לאכול מהיבול: "לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" (שם) מהדגשת המילה "לאכלה" אנו למדים, כי יבול הארץ בשנת השמיטה מותר בשימוש עצמי, אך אסור בשימוש מסחרי "לאכלה ולא לסחורה". (פסיקתא זוטרתא, ויקרא, בהר, וכן עבודה זרה ס"ב ע"א). איננו הבעלים על הארץ, הארץ שייכת לבורא והוא, בחסדו, מתיר לנו להשתמש בה. מסר אמוני זה הינו אף מסר חברתי ממדרגה ראשונה. איננו בעלים על הקרקע, דבר אינו מבדיל בינינו לבין האחר, כפי שמבאר רש"י (שם): "אף על פי שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא שהכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך". הנצי"ב בפירושו דייק מכפל הלשון "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ". על פניו, המילה "לכם" מיותרת. די היה לצוות עלינו "והיתה שבת הארץ לאכלה לך ולעבדך". מה מוסיפה ההדגשה שבמילה "לכם"? לדבריו, ציווי השמיטה נועד בראש ובראשונה לנו – "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". הארץ שובתת עבורנו, היא מלמדת אותנו את מעמדנו האמתי, היא מזכירה לנו כי היא רכוש הכלל. לכן בשנה זו אוסרים עלינו להפיק מהארץ – שניתנה לכל בני האדם- כל דבר למטרה מסחרית. רק כשנבין את רעיון השמיטה – לָכֶם – רק כשנרגיש שאיננו מורמים מעם, יהיה שוויון אמיתי "לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" (העמק דבר, שם).

מאזן אקולוגי הוא מושג בסביבתנות המתייחס למצבה הרצוי של מערכת אקולוגית, לרוב למצבה לפני התערבות אנושית מסוימת, לפני עידן טכנולוגי משמעותי, או לפני שינוי משמעותי כתוצאה מגורם חיצוני אחר. המושג עומד ביסודה של תפיסה לפיה קיים בטבע מצב "נכון" המאפיין מערכת אקולוגית בריאה, בו מתקיים שיווי משקל הרמוני בין כל מרכיביה. פגיעה בכל אחד ממרכיבי המערכת עלולה להפר את המאזן האקולוגי ולגרום לקריסת המערכת.

חכמי ישראל נתנו פירושים שונים למצווה זו לפי דעת הרמב"ם "חששה התורה, שלא ייחלש כוח הארץ וייבש לשדה בתמידות הזריעה" וצוותה שתשבות הארץ, "למען תוסיף תת כוחה לזורע"(מורה נבוכים, ג', ל"ט). טעם זה הוא רציונלי ביותר, ולא נראה תואם את פשט הכתובים. לעומתו, ספר החינוך הדגיש דווקא את המסרים הדתיים והרוחניים החבויים במצוה: "לקבוע בליבנו… עניין חידוש העולם… ועוד יש תועלת… שיוסיף האדם ביטחון בהשם יתברך". טעם נוסף, המוזכר במפורש בפסוקים וצוין גם על ידי הרמב"ם, הוא הטעם החברתי-כלכלי: "יש מהם חמלה וחנינה על כל בני אדם כמו שנאמר 'ואכלו אביוני עמך' (שמות כ"ג, י"א) (מצוה פ"ד). לעמת זה נותן דון יצחק אברבנאל טעם מיסטי לדבר חוק השמיטה. אבל רוב חכמי ישראל סוברים, שרעיון השבת הונח ליסוד גם בחוק השמיטה, ורוח אחד מאחדם. "שבת לה' – כשם שנאמר בשבת בראשית: שבת לד', כך נאמר בשביעית: שבת לד'" (ספרא). והראב"ע בפרושו על התורה (אומר בקצור: "שבת לד' – כיום השבת". גם הרלב"ג, זה החוקר הגדול, כותב: "וטעם השמיטה כטעם השבת, בתוספת מה שתצא מזה תועלת לעניים". אף הרא"ה, בעל "ספר החנוך", מסכים לטעם זה ומבארו יפה: "משורשי המצווה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' וכו' ובאה חובה עלינו להוציא כל הזמנים שלנו יום יום ושנה שנה על דבר זה – למנות שש ולשבות בשביעית" (שם, שם). לדעה זו מסכימים, כאמור, רוב חכמי ישראל, ואמנם יש למצוא סיוע לזה בלשון המקראות וסדור הפרשיות, כי בפרשת משפטים (שמות, כ"ג, י"א-י"ב), תכף אחר שגמר הכתוב לדבר על אודות השביעית, הוא מתחיל לדבר על אודות השבת ונסמכו זו לזו בכוונה בולטת. כן נקראה השנה השביעית "שנת השבת", או "שבת הארץ". ולהיות שהשבת היא עיקר ויסוד לדת ישראל, קבעה התורה שבת לימים ושבת לשנים.
בתקופות פרה-היסטוריות היה האדם תלוי בסביבתו באופן מלא. יכולת הקיום שלו הייתה תלויה במידת התאמתו לתנאי הסביבה המשתנים, והוא היה חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית. במצב זה הייתה אוכלוסיית האדם נתונה כל העת בשיווי-משקל עם סביבתה. מצב זה השתנה עם התפתחות המין האנושי וההתקדמות הטכנולוגית במהלך ההיסטוריה האנושית. נראה שניתן לקשור את טעמיה של מצווה זו לשאלה האם 'גרמא' בשביעית מותרת? בשבת, כידוע, מלאכה שלא נעשית באופן ישיר אלא בגרמא – איננה אסורה מן התורה: " 'לא תעשה כל מלאכה' – עשייה הוא דאסור, גרמא שרי!" (שבת ק"כ ע"ב). מה הדין בשנת השמיטה – האם מותר לעשות בה את עבודות הקרקע בגרמא? המענה לשאלה זו תלוי בשאלה יסודית ביחס לאיסורי השמיטה, האם איסורי השמיטה הם איסורי גברא, או איסורי חפצא. אם התורה אסרה על האדם לבצע פעולות מסוימות בשנת השמיטה – אזי הדגש הוא על מעשה העבודה, ואם אין מעשה עבודה ממשי, אלא גרמא בלבד – המלאכה אינה אסורה. לעומת זאת, אם איסורי השמיטה אינם מתייחסים לאדם אלא לקרקע, כלומר – התורה קבעה שאסור שהקרקע תיעבד במהלך שנת השמיטה, אזי גם עבודה בגרמא תיאסר, שכן סוף סוף הקרקע נעבדה. נראה שטעמי המצוה מקרינים גם על גדריה ההלכתיים, במידה שמאמצים את טעמו החקלאי של הרמב"ם או את הטעם החברתי – הרי שמוקד האיסור אינו באדם אלא בקרקע עצמה וביבולה. לעומת זאת, במידה שמטרת השמיטה היא חינוכו של האדם, כדברי ספר החינוך – סביר יותר לומר שמוקד האיסורים הוא האדם ופעולותיו, ולא הקרקע. לחקירה זו ישנן כמה נפקא-מינות משמעותיות. נפקא-מינה אחת האם חייבים על עבודה בגרמא (למעשה, נחלקו בכך האחרונים: ערוך-השולחן הקל, והחזון-איש החמיר, עיין בספר "שיעורי שביעית" לרב י"צ רימון, עמ' 23). נפקא-מינה נוספת היא בשאלה שנחלקו בה הבית-יוסף והמבי"ט, האם הקרקע הופכת להיות הפקר בשנת השמיטה באופן עצמאי, או שמא היא נמצאת בבעלות האדם עד שהוא מפקיר אותה. כאמור, הטעם החברתי של מצוַת השמיטה מושך לכך שהקרקע תהפוך להיות הפקר באופן עצמאי (המבי"ט ח"א, סי' י"א), מאידך, הטעם הדתי מצריך פעולה בחירית מצד האדם, שכופף בפועל את בעלותו על הקרקע מפני אדנותו של הקב"ה על עולמו (כדעת הב"י, אבקת רוכל סי' כ"ד) (עיין במאמרו של הרב ירון בן דוד).

מאזן מאזן אקולוגי הוא מושג בסביבתנות המתייחס למצבה הרצוי של מערכת אקולוגית, לרוב למצבה לפני התערבות אנושית מסוימת, לפני עידן טכנולוגי משמעותי, או לפני שינוי משמעותי כתוצאה מגורם חיצוני אחר. בעולם המודרני והמתועש אנו עדים להרס בתי גידול, הכחדות מינים וכן פגיעה במשאבים החיוניים לאדם שאספקתם תלויה בבריאותה של המערכת.

הדת היהודית מצווה בכמה מקומות על שמירה על איכות הסביבה (זיהום, שפכים, מיחזור, שמירת ניקיון, ציד ודיג, כריתת יערות וכדו'.. ). עליונות האדם על הטבע באה לידי ביטוי בראשית המקרא בציווי, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו בדגת הים" (בראשית א', כ"ח). אך בד בבד מוטלת עליו אחריות לשלמות העולם: "ויקח ה' א-להים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (שם ב', ט"ו). מחד-גיסא, ד' מעודד את האדם לפתח את כישרונותיו, ומזמין אותו לכבוש את העולם, אך מאידך גיסא, הוא מזהיר אותו מפני הסכנות של שלטון בלא מְצָרִים. יש לשמור על העולם. על כן, האדם חייב לרסן את עצמו. ידועים דברי רש"י בפרשת בראשית שלאחר שברא את האדם, הראה לו את הבריאה המושלמת שברא ואמר לו, "ראה בריאה שבראתי כמה שהיא שלמה, הישמר לך שלא תהרוס אותה". תקצר היריעה להציע במסגרת זו את הלכות איכות הסביבה במשפט העברי, המגשימות את האיזון הדק והשברירי בין חופש האדם ועליונותו על הטבע ובין חובתו לשמר את הטבע הלכה למעשה . לכן, נסתפק בשתי דוגמאות קצרות, שעולה מהן שכבר מימים ימימה, המקרא וחכמי ישראל נתנו את דעתם לנושא איכות הסביבה. ההלכה הראשונה יסודה במקרא בדיני המלחמה. "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה…לא תשחית את עצהּ לנדֹח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואֹתו לא תכרֹת כי האדם עץ השדה…רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אֹתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הִוא עֹשה עמך מלחמה…" (דברים כ', י"ט-כ') ופסק הרמב"ם להלכה. "אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה, ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר: "לא תשחית את עצהּ". וכל הקוצץ, לוקה. ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה, לוקה. אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה" רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו', הלכה ח'). ההלכה השנייה לקוחה מן המשנה, ועניינה מניעת ריחות רעים על פי תנאי החיים לפני אלפיים שנה "מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר" (משנה, בבא בתרא פ"ב מ"ט).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד