ילדות היא תקופה במהלך חייו של האדם. על פי המקובל היא מתחילה בסביבות גיל 3 ומסתיימת בסביבות גיל 12. התפתחות האדם בשלב הילדות ניכרת בתחומים רבים. הפסיכולוגיה ההתפתחותית עוסקת בתחומים אלה שכוללים את ההתפתחות הגופנית, ההתפתחות החברתית, ההתפתחות הרגשית וההתפתחות הקוגניטיבית הנחקרת גם במסגרת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. כיצד מתייחסת ההלכה לפגיעה בילדים?

פרשת בחוקותי, מצווה אותנו בפרשת הערכין, סדרת דינים הקשורים להערכה כספית של אנשים או ממון שהוקדשו לד'. והמקדיש או אדם אחר רוצה לפדותו ולהוציאו לחולין. בין ההקדשות המנויים בפרשה כלולים: אדם, בהמות, בתים ושדות, התורה אינה קובעת מהם הערכים של בהמות בתים ושדות, אלא קובעת כללים כיצד להעריכם וכמה יש להוסיף על שווים כדי לפדותם. ברוב פרטי הרשימה נקבע הערך על פי הנתונים הספציפיים של הדבר המוקדש. בחלק מן המקרים הערך נקבע לפי שיפוטו של הכוהן.  על רקע זה ניכרת החריגה בדרך החישוב של ערך האדם. כאן אין מקום לשיקולים סובייקטיביים, אלא לגיל ולמין בלבד. התורה קובעת ערך לכל גיל, לזכר ולנקבה, אם ירצה האדם לנדור את ערכו לד'. ערכו של האדם נקבע בהתאם לשלבי חייו, הערך הגבוה ביותר הוא בהיותו ב'מיטב שנותיו' מבן עשרים שנה ועד בן שישים שנה, לאחריו ערך השנים שקדמו לתקופה זו, מגיל חמש ועד בן עשרים שנה. נמוך ממנו ערך שנות הזקנה, ואם מבן שישים שנה ומעלה, והערך הנמוך ביותר הוא בשנות הינקות והילדות, ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים. במבט ראשון נראה כי ערכו של אדם נקבע על פי יכולת עבודתו. התפוקה משתנה בהתאם למין ולגיל, מתוך הנחה מציאותית, בודאי בתקופת המקרא, שיכולת עבודתו של האיש גבוהה משל האישה, ועל כן נקבע לזכר ערך גבוה יותר. בשלב השלישי, מגיל שישים ומעלה, מצטמצם הפער שבין הזכר לנקבה, על כך כתב רש"י בפירושו: "כשמגיע לימי הזקנה האישה קרובה להחשב כאיש,…דאמרי אינשי סבא בביתא פחא בביתא (זקן בבית – פח בבית), סבתא בביתא סימא בביתא סימנא טבא בביתא" (זקנה בבית – אוצר בבית וסימן טוב בבית) (רש"י שם פס' ז') הערה מחכימה זו יש בה די כדי ליישב את ההבדלים שבין זכר ונקבה בזקנותם אך אין בה כדי ליישב את השלבים השונים. הרב אמנון בזק טוען שהסולם נקבע על פי מידת הפוריות של הזכר, בכך גם מיושב השלב השלישי שהינו מגיל עשרים ועד שישים ולא עד גיל חמישים כנזכר בהקשר לגיל העבודה אצל הלווים (במדבר ח' כ"ה) (הרב אמנון בזק, ערכי האדם, בית מדרש וירטואלי, שליד ישיבת הר עציון)

ילדים בונים לעצמם את הבנתם והתנהגותם בחברה בארבעה שלבים. השלב הראשון, עד גיל שנתיים ובו הפעוט מתפתח באמצעות חושיו. השלב השני, מגיל שנתיים ועד לגיל שש בערך, בשלב זה משתמשים בשפה ובסמלים. השלב השלישי, מגיל שבע עד אחת עשרה שלב בו מבין הילד את הסיבתיות של הדברים. השלב הרביעי שלב מגיל שתים עשרה ואילך, הילד המתבגר מסוגל לחשוב בצורה מופשטת.

פרשת הערכין וההקדשות באה כאמור בסוף ספר ויקרא, כשהיא תחומה בינות לשני פסוקים שיש בהם מסממני החתימה. הפסוק לפניה נראה כבא לחתום את ברית סיני – "אלה החוקים והמשפטים והתורת אשר נתן ד'…בהר סיני ביד משה" (שם כ"ו מ"ו). ולאחר פרשת ערכין, בא שוב פסוק חותם מעין זה שנזכר, "אלה המצות אשר צוה ד'…אל בני ישראל בהר סיני" (שם כ"ז ל"ד). חתימה נוספת זאת נראית כנצרכת בשל פרשת ערכין שבאה לאחר החתימה הקודמת. מעתה תישאל שאלה,  מעין זו שניסח האברבנל בפירושו: "למה נכתבו המצוות האלו (היינו ערכין וכו') אחר דברי הברית ואלותיו (הם האמורים בפרשת בחוקותי עד הנה) ולא נזכרו קודם הברית כמו שנזכרו שמה יתר המצוות שנאמרו למשה מסיני, כיוון שגם אלה נאמרו שם כמה שאמר בסופם: "אלה המצות אשר צוה ד'…." (שם) (פירוש האברבנל, ראשונה מסדרת השאלות שלו על פרשה זו). ר' שמשון רפאל הירש הסביר את מיקומה של פרשת פרשת ערכין, בהבחנה שבין תחום החובה ותחום הנדבה "ספר ויקרא מורה לנו את חובתנו כלפי מקדש התורה, עלינו לסמל בקרבן ולהגשים במעשה את קידוש חיי הפרט והכלל, והם המתווכחים היחידים של הברית בינינו לבין ד'…ופרק סיום נוסף כאן, על מתנות נדבה למקדש…אותן נדבות…אין הן דרושות על פי דין, ואין הם נובעות מדרישות הדין, אלא נובעות מרחשי לב סובייקטיביים בהחלט. ואופייני שפרק זה, הדן בנדבות המקדש, נראה – על פי מקומו – רק כפרק סיום נספח". פרשתנו באה אפוא, לדעת ר' שמשון רפאל הירש, כנספח. אין היא מעיקרה של התורה והמצווה, אלא תוספת שהתורה מאפשרת, אך אינה אוהדת. (רש"ר הירש ויקרא כ"ז א'). הרב יהודה שביב ראה בתוספת זו עיסוק במפעלו התורני של האדם מישראל, וזאת לעומת התורה שבאה מאת הקב"ה, קביעת הפרשה בין שתי החתימות, באה להבחין בין חוקים ומשפטים מסיני שהכול חייבים בהם, לבין פרשה זאת , ערכין, שענייניה מפעל האדם, אף מפעלו של האדם זוכה לאישור של מעלה ומקבל תוקף של תורה מסיני. (הרב יהודה שביב, מיקומה של פרשת ערכין בתורה וייחודה, מגדים ו', אלול תשמ"ח).

בכל התקופות ההיסטוריות עד למאה ה-י"ח למניינם, היה יחסם הכללי של אומות העולם לילדים משפיל ומדכא, ועל פי התיאורים הספרותיים בעולם הרחב היו מרבית הילדים מוכים ומוזנחים, יתר על כן הריגת תינוקות וילדים היה מעשה מקובל, נפוץ ונסבל בתרבויות רבות. בחלק מן המקרים נעשה הדבר לצורך עבודה זרה, כגון המולך, וכן היו שהקריבו את בנם בכורם. בישראל כמובן היה הדבר אסור בתכלית האיסור, ונחשב לרחיצה גמורה.

ביחס לרוב דיני התורה קטן הוא עד גיל שלוש עשרה שנה ויום אחד, וקודם שיהיו לו שתי שערות, מגיל זה ואילך הוא נקרא גדול ובר מצווה (משנה אבות פר' ה' מש' כ"א). שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני (פירוש רש"י וברטנורא שם). ביחס לרוב דיני התורה קטנה היא עד גיל שתים עשרה שנה ויום אחד, וקודם שיהיו לה ב' שערות, ושיעור זה הוא מהלכה למשה מסיני (שו"ת מהרי"ל סי' נ"א). יש שההגדרות מתייחסות לגילים שונים של קטן וקטנה בהתאם להלכות המיוחדות, כגון ענייני אישות גיל שלוש לבת וגיל תשע לבן (משנה נידה פר' ה' מש' ד'). עונת הנדרים פרק הזמן בו נדרי קטן וקטנה תקפים, גיל אחת עשרה לבת, ושתים עשרה לבן (רש"י נידה מ"ו ע"א ד"ה כי) ויש מי שסבר שלעניין נדרים רק משהגיעו לגיל גדלות, ואף שלא הביאו ב' שערות (רמב"ם הל' נדרים פר' י"א ה"ג). ישנן הלכות שלגביהן מוגדר האדם כקטן עד עשרים שנה, למכור בנכסי קרקעות אביו (גיטין ס"ה ע"א). יש שההגדרות מתייחסות למצבים שונים של קטן וקטנה בהתאם להלכות המיוחדות: כל עוד הוא סמוך על שולחן אביו הרי הוא מוגדר כקטן, ואפילו הוא גדול בשנים, הגדרה זו מתייחסת לזכות האב במציאת בנו או בתו (טושו"ע חו"מ סי' ר"ע סעי' ב'). הגדרות הנוגעות לחובת החינוך למצוות והפרשה מאיסורים, חובה זו חלה מדברי סופרים על כל קטן לפי שכלו, ולפי עניין המצווה ודרכי קיומה, קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע (סוכה מ"ב ע"א), קטן היודע להתעטף, חייב בציצית (שם). קטן היודע לנענע , חייב בלולב (שם), חובת חינוך של האב היא גם על הבת לכל המצוות שבתורה (משנה ברורה סי' שמ"ג סק"ב).

התעללות, היא פגיעה פיסית, מינית או נפשית מכוונת, הנגרמת כתוצאה ממעשה. מחדל או הזנחה מתמשכת, המתאפיינים בחומרתם או בדפוס קבוע לאורך זמן. ההתעללות יכולה להיגרם על ידי אדם זר, אך בדרך כלל היא מתרחשת במסגרת משפחתו של הילד. המתעללים מצויים בכל כל מעמד חברתי וכלכלי, וכל המגזרים.

"חושך שבטו שונא בנו, ואהבו שחרו מוסר" (משלי י"ג כ"ד). המדרש בהקשר לפסוק שואל, וכי יש אדם ששונא בנו? אלא מתוך שאין מוכיחו על התורה והחכמה ודרך ארץ – עתיד לשנאתו, אבל אם מוכיחו – נעשה אוהבו (ילקוט שמעוני על הפסוק). לפיכך, כתב הרמב"ם שיש היתר להוכיח ילד ואף להכותו אך סייג את הדברים וכתב: "…אינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ב' הל' ב') וכל זה דווקא אם הבן אינו מקבל תוכחת דברים (חיי אדם כלל ס"ו סעי' ב'). יש מי שכתב, שדרכי החינוך משתנים מדור לדור, וכאשר הכאת בנים ותלמידים היא מעשה מקובל – מותר להכות, אך במידה ובזהירות, בעוד שבזמנים שהכאת ילדים ותלמידים נחשבת לעשה פסול, אין להכות כלל, כי הדבר עלול להביא לנזק גדול מהתועלת הצפויה, ויש לנקוט בשיטות חינוכיות אחרות (עיין מאמרו של הרב יצחק לוי תחומין כרך י"ז עמ' 157-159, ובמאמרו של הרב פרופ' נריה גוטאל, 'חושך שבטו שונא בנו', בשדה חמד תש"ס, גיליון 2-3, החל מעמ' 119). בעניין "תסמונת הילד המוכה", הסכימו גדולי הרבנים שחובה על הרופא, או על כל אדם היודע על כך בוודאות למסור לרשויות המתאימות, כדי להציל את הילד מפני הוריו, ויש להורים דין רודף כלפי הילד, ואין בזה דין מוסר מצד המדווח (הגרש"ז אויערבך, נשמת אברהם, סי' שפ"ח ס"ק א' עמ' ק', וכן בסי' תכ"ד סק"ב עמ' קל"ג, וכן דעת הרב אלישיב הובאו דבריו בנשמת אברהם שם). אף אם על ידי הדיווח לרשויות יש חשש שיוציאוהו מרשות ההורים וימסרוהו למוסד לא דתי, ואף לעכו"ם, עדיין חובה לעשות כן "… בקשר לשאלתו הראשונה, לענ"ד נראה בכזאת. דאם קיים ממש חשש מבוסס שהורי הילד ישובו קרוב לודאי להכותו שוב במכות אכזריות כאלה, ועוד יותר מזה עד למות, במקרה כזה, מכיון שהרופא רק מוסר על המצב למשטרה עם בקשה לראות להציל את הילד מידי הוריו, אזי חייב הרופא לעשות זאת כדי להציל נפש אחת מישראל מרדת שחת, ומה שיעשה לאחר מיכן המשרד הממשלתי כדי להצילו הרי הרופא בזה רק בבחינה של גורם בלבד…". (שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' נ"ב). דין זה נכון גם כאשר יש עדות להתעללות מינית של האב בבתו או של מורה בתלמידיו, שאין בזה דין מוסר להודיע על כך לשלטונות כדי להציל את הקטן או הקטנה ממצב זה. (שם).