פרשת בלק – לפרוסקופיה מקראית

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | עלון בית החולים, חומש במדבר, בלק

לפרוסקופיה (לפרו = בטן, סקופיה = הסתכלות) היא שיטת ניתוח מודרנית הנמנית עם מכלול השיטות המכונות "כירורגיה  זעיר – פולשנית" או אנדוסקופיות. הכוונה לניתוחים המבוצעים לצורך אבחון או טיפול תוך כדי הסתייעות במכשיר טלסקופי צר המוחדר לגוף כדי לצפות בחללים פנימיים. ייחודה של הלפרוסקופיה בכך שהיא מאפשרת אבחון וטיפול בניתוח במצבי חולי הקשורים לאיברי הבטן ולאגן, מבלי להידרש לפתיחת בטן. השימוש בלפרוסקופיה הפך להיות נפוץ החל מראשית שנות ה-90.

בסוף הפרשה מובא מעשה אודות קנאותו של פינחס "והנה איש מבני ישראל ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל… ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו… וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה… " (במדבר כ"ה ו'-ט'). עם ישראל נמצא בתחנת שהייה בערבות מואב מעבר לירדן ירחו, על סף הכניסה לארץ, ברגיעה זמנית לאחר מלחמת עוג מלך הבשן, ומלחמת סיחון מלך האמורי. קירבה גיאוגרפית זו מפגישה בין שתי תרבויות שונות בתכלית, ראשיתו של מפגש זה בהתבוללות "ויחל העם לזנות את בנות מואב" (שם  כ"ה א') השלב הבא הוא, כמובן, עבודה זרה "ויצמד ישראל לבעל פעור…" (שם ג'). זנות זו חמורה הן מבחינה לאומית-חברתית והן מבחינה דתית, ומשמעה בקונטקסט הדתי הזדהות מזויפת עם עולם זר. תגובת ד' אינה מאחרת לבוא "ויחר אף ד' בישראל" (שם ג') חרון אף ד' מתבטא דרך כלל בעונש, מגפה פורצת בעם, מצב חרום לאומי המחייב תגובה הולמת מידית, העם מגלה רפיון ידיים "והמה בכים פתח אהל מועד" (שם ו'). פנחס מגלה יוזמה אישית שתוצאתה – הריגתו של נשיא שבט שמעון שסרח ובת מלך מדיין כמופיע בתחילת הפרשה הבאה פרשת 'בלק' "ושם איש ישראל המכה…זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ושם האשה המכה…כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין…" (שם כ"ה י"ד). תגובתו המהירה וההחלטית עוצרת את הסחף ומונעת את המשך התפשטות המגפה "ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (שם ח'). חז"ל שהרחיבו את הדיבור בפרשת מעשה קנאותו של פנחס, נגעו, גם ב"שתיקתם" של משה ושל כל עדת ישראל. לפי המקורות התלמודיים והמדרשיים פינחס לא פעל על פי הוראתו של משה ושל עדת בני ישראל, אלא עשה את מעשהו על דעת עצמו. זמרי לפי חז"ל, לא רק שעשה כן בפרהסיא  "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (שם  פס' ו')  אלא אף ניגח את משה בטענה שמעשהו מותר "תפסה בבלוריתה והביאה לפני משה. אמר לו: בן עמרם!ה זו מותרת או אסורה? ואם תאמר אסורה, בת יתרו – מי התירה לך?…" (סנהדרין פ"ב ע"א) אם תאמר אסורה היא לי בת יתרו מי התיר לך? משה לא ידע מה לעשות כיוון שלכאורה גם הוא נוגע בדבר, וממילא היו כולם במבוכה "…נתעלמה הלכה ממנו, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אוהל מועד" (שם). פינחס עושה מדעתו אך מקבל ברכת הדרך ממשה, "אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבא!  לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, הבועל כותית קנאין פוגעים בו? אמר ליה: קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא" (קורא המכתב הוא יהיה השליח) (סנהדרין שם). מעשהו של פינחס משמש מקור השראה לדיון נרחב מסביב לשאלת הקנאות.

לפרוסקופיה תוארה לראשונה בשנת 1806. את המונח לפרוסקופיה טבע לראשונה חוקר שוודי בשנת 1911. ב-1944 בוצע בפריז ניתוח גינקולוגי בעזרת לפרוסקופיה. בראשית הדרך היה מקור האור לניתוח שבוצע בעזרת הלפרוסקופיה ממוקם בתוך הבטן, וסיכן את החולים בשל החשיפה לחום ולחשמל. בשנת 1952 פותחה מערכת "אור קר" שבה מקור האור נמצא מחוץ לגוף. התפתחויות משמעותיות בתחומי האופטיקה, הדימות והאלקטרוניקה, ושילובן בטכנולוגיות רפואיות הובילו בעשורים האחרונים להזנקתן של שיטות ניתוח אלו.

פיחס קיבל ברכה מיוחדת מד' על מעשהו "הנני נתן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה י"ב). האם הוא יכול לשמש דגם חיובי לכל מקנא לדבר ד'? מי רשאי או חייב לקנא? אילו תכונות נדרשות לו? ובאלו תנאים יכול המקנא לפעול? האם אין בכך משום עידוד ל"נטילת החוק בידיים" בשם התורה? שאלות אלו ועוד אחרות העסיקו פרשנים והוגי דעות. משה לפי חכמינו לא ידע כיצד לנהוג כיוון שבאותה שעה "נתעלמה ממנו הלכה" שנאמר לו בסיני ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (ע"פ סנהדרין פ"ע ע"א) ורק פינחס ראה את המעשה ונזכר בהלכה זו, בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים עמדה המסתייגת מהמעשה "פינחס שלא ברצון חכמים", "אמר ר' שמעון בן פזי, ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקדש…" (ירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ז). בתלמוד הבבלי מובעת עמדה  חריפה עוד יותר נגד קנאותו של פיחס "איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא שאם פירש זמרי (מן האישה) והרגו פינחס (אחר כן) נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפינחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא" (סנהדרין פ"ב ע"א). כאן מתבאר שלולי השכר המופיע בתחילת הפרשה הבאה, פרשת בלק, ניתן היה לראות במעשהו גם צד שלילי, אלא שיש אישור מפורש בכתוב שהקב"ה הסכים למעשה. נימה מתונה ניתן גם לשמוע מהמשך הסוגיה התלמודית "אמר להן (הקב"ה למלאכי השרת), הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה" (שם) רש"י ביאר מאמר תלמודי זה באופן הבא: "בן קנאי משבט לוי שקינא במעשה דינה….בן משיב חמה אהרון במעשה קרח דכתיב…ויתן את הקטורת"(רש"י שם). פינחס מהווה אב דגם לקנאות דתית בעתות משבר ובמצבי חרום. בעיה מרכזית בזיהוי קנאות אמת הוא הקושי לעמוד על היושרה הפנימית של הקנאי, איך נחשוף את הקנאי המתחזה? הפתגם המוכר "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס" מלמד על טיב מעשהו של פינחס אך מעורר ספקות ביחס לקנאותו של כל אחד אחר.

לפרוסקופיה היא שיטה המבוססת על חדירה לבטנו של המנותח דרך מספר חתכים קטנים בדופן הבטן, וביצוע הניתוח נעשה באמצעות צינורות דקיקים המכילים מערכות עדשות משוכללות וסיבים אופטיים להעברת האור פנימה דרך פתחים טבעיים בעור, או דרך חתך בעור, המשמשת לניתוחי בטן, כמו כריתת כיס המרה, או כריתת תוספתן, בפיקוח מצלמה המעבירה לצוות הרפואי תמונת טלביזיה של מקום הניתוח.

מוטיב השלום נקשר לשמו של פינחס בקשר טקסטואלי ישיר עם הקנאה. כשכר על מעשהו מעניק הקב"ה שלום לו ולצאצאיו "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה י"ב). אמרה יהודית אומרת כי באמצעות דקר ניתן לכרוך באורח מלאכותי בין תחומים מנוגדים, הקנאות מחד, והשלום מאידך,  כדרך שמצרפים מסמכים יחד בכלי חד, פינחס באמצעות החרב חיבר בין שתי הפרשות, בלק ופינחס. מעשה קנאות עלול לטשטש ערכים, "קשה כשאול קנאה" (מדרש שיר השירים זוטא פר' ח') אמרו חכמינו. השלום שהובטח לו אמור לאזן מחדש את הכוחות "…התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (רמב"ם מגילה ד' י"ד). הנצי"ב מוולוזי'ן בפירושו העמק דבר על התורה מדגיש את הנימה החיובית והפייסנית שבמעשה וזה לשונו: "ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש העז גם אח"כ, אבל באשר היה לשמיים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה העניין לפוקת לב" (העמק דבר במדבר כ"ה י"ב ד"ה "את בריתי שלום") מידת השלום תחליף את מידת הקנאה שעלולה להיות מכשלה לבעליה בהיותה תכונה אנושית עזה, הטומנת בחובה סכנות חברתיות ודתיות כאחד. הדרך היותר בטוחה נסללה על ידי אהרון שזכה לברית כהונת עולם מבלי שהקדים והפר את האיזון עם מידת הקנאה, אהרון בחר במסלול אחר "….הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"(פרקי אבות פ   ).

ללפרוסקופיה יתרונות רבים על פני שיטת הניתוח המקובלת הכוללת פתיחת הבטן. מהבולטים שבהם החלמה מהירה, קיצור משך האשפוז, הפחתת כאב, וכתוצאה מכך צמצום הצורך במשככי כאב, תוצאות קוסמטיות טובות לאין שיעור וכן מיעוט סיבוכים, בפרט סיבוכים בפצעי הניתוח כגון זיהום ובקע. בזכות יתרונות אלה מתקבלת הלפרוסקופיה בהדרגה כטיפול הבחירה במגוון גדל והולך של בעיות המצריכות ניתוח. כבר עתה אנו ניצבים בפתחו של עידן אשר בו יבוצעו ניתוחים לפרסקופיים אל מול תמונה תלת ממדית, תוך הסתייעות ברובוטים ובשליטה מרחוק.

ללפרוסקופיה השלכות בתחומים הלכתיים מגוונים כגון נתיחת מתים, כאשר אחד מענפיו של תחום זה הכירורגיה המתבצעת בגוף הנפטר כדי לחקור נתונים רפואיים שונים.  נתיחת מתים מופיעה במקורות תלמודיים "מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתיים וחמישים ושנים אברים…"(בכורות מ"ה א'), המעשה המובא בתלמוד אינו משמש מקור להיתר נתיחה שלאחר המוות, שהרי קיים איסור 'ניוול המת' שלרוב הדעות הוא איסור תורה. התלמוד מספר על רבי עקיבא שאסר ליורשים לבדוק קטן לאחר מותו האם הביא סימני בגרות לפני שמכר בנכסיו אביו ומת כדי לדעת האם היה תוקף משפטי למעשהו כבוגר, והסיבה שאין רשאים לנוולו "…ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו… (בבא בתרא קנ"ד א'). מקור נוסף לאיסור זה מסוגיית 'הולכין אחר הרוב', בתלמוד מנסים להוכיח מן העובדה שהורגים רוצח  שרצח, ואין חוששים למיעוט שהם "טרפה", הכלל הוא, על הריגת אדם טריפה שאינו עשוי לחיות יותר מי"ב חודש אין נהרגים, כדי לוודא אם ההרוג היה טריפה יש לנתחו אך לא התירו חז"ל לנוול את המת (חולין דף י"א ע"ב), איסורים אלו נדחים רק מפני פיקוח נפש (חת"ס יו"ד של"ו, דבר שאול יו"ד שע"ג ז', משפטי עוזיאל ח"א יו"ד סי' כ"ח-כ"ט, שבט מיהודה סוף הספר מהדורת תשט"ו). כמו כן קיים חיוב קבורה שנאמר בתורה ביחס להרוגי בית דין ותוקפו מן התורה גם לשאר כל אדם מישראל אוסר על ניוול המת (רמב"ם ספר המצוות עשין רל"א), וכן איסור הנאה מן המת הנלמד מגזירה שווה "…אתיא שם שם, מעגלה ערופה…מה להלן אסור בהנאה אף כאן נמי אסור בהנאה"(עבודה זרה כ"ט ע"ב) שלדעת רוב הפוסקים הוא איסור תורה האוסר נטילת אבר או שימוש באיברי הנפטר. על סמך יסוד הלכתי חשוב שהניח הרב יעקב עטלינגר ביחס לנתיחת מתים ולפיו דברים המקובלים להיעשות באנשים בעודם בחייהם, כשנעשים למת לא יחשבו לניוול "ניוול המת לא יקרא אלא מה שמשקץ ומתעב המת בעיני רואיו ובפרט מה שנקרא ניוול גם לגבי החי…" (בנין ציון ח"א סי' קע"א), יסוד זה מאפשר לקיחת דמים וביופסיה מן הנפטר (אגרות משה יו"ד חלק ב' סימן קנ"א). וכמו כן מאפשר הכנסת מכשירים לחלל הגוף, שיטות אנדוסקופיות, ולפרוסקופיה, שבאמצעותם אפשר לראות את פנים הגוף (נועם ח' תשכ"ה עמ' ט' ואילך).

 

                                    בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב

נשאלתי על ידי רופא האם מותר על פי ההלכה לנתח חלקי גופות למטרה לימודית

אקדים, ניתוח המת, היא פעולת ביתור המבוצעת בגופו של נפטר, כדי ללמוד ולחקור נתונים רפואיים שונים. רק במחצית הראשונה של המאה ה-י"ט למניינם, החלו פוסקי ההלכה להתייחס לראשונה לעצם השאלה של ניתוחי מתים, כדי ללמוד על מחלת של הנפטרים, ורק במאה ה-20 למיינם תפסה שאלת ניתוחי המתים מקום נרחב ביותר בדיון ההלכתי והציבורי במרכזים היהודיים השונים בעולם. לעניינינו, נראה להתיר אך רצוי להשתמש בנפטרים גויים שלגביהם חלק מן האיסורים אינם חלים הראשון,  איסור ניוול המת נדחה לצורך לימוד רפואה. אומנם לרוב הפוסקים ניוול המת אסור מן התורה (מובא בבית יוסף חיו"ד סי' שס"ה) כך עולה ממעשה ברבי עקיבא שאסר על יורשים לבדוק ילד קטן האם הביא סימני בגרות לפני שמכר בנכסיו של אביו ומת, כדי לדעת האם למעשה המכירה תוקף משפטי משום ניוול המת (בבא בתרא קנ"ד ע"א), אך אותה גמרא התירה ללקוחות לנוול את המת כדי להוציא מידי היורשים את מקחם, משמע שכשעושים לצורך אין כלל ניוול, ורק לקרובים אסרו לנוולו לצורך ממוני, "דבאמת ניוול המת לא שייך רק אם עושים בחינם שלא לצורך, ומכוון לנוולו" (שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא, סי' רל"א). שנית, ניתן לדחות את מצוות הקבורה ואיסור הלנת המת. קיימת מחלוקת ראשונים ואחרונים האם מצוות הקבורה ואיסור הלנת המת בשאר כל אדם שאינם הרוגי בית דין מן התורה (ר"ח סנהדרין מ"ו ע"ב) או מדרבנן (ר"ו סנהדרין שם, וראה בנידון גשר החיים, ח"ב פ"ב אות ב') וכשם שלאיסור הלנת המת, הותר לכבוד המת, הוא הדין לטעמים אחרים, שאין בכך הלנה של ניוול, וכך גם לגבי לימוד רפואה (משפטי עוזיאל יו"ד ח"א סי' כ"ח, ושו"ת ציץ אליעזר, ח"ד סי' י"ד, אך יש לציין כי הרב וולדינברג אסר להחזיק גופות מבני ישראל לזמן ממושך ולא להביאם לקבורה בכדי להתלמד מהם). שלישית, ניתוח לצורך לימוד המחלה והבנתה הם בכלל פיקוח נפש. אומנם היתר הנתיחה משום "פקוח נפש" מצריך לדעת הפוסקים שיהיה החולה שאין רפואתו ידועה לפנינו, כדי שנדע מן הנתיחה כיצד לרפאות, שאם לא כן אין הדבר נחשב ל'פיקוח נפש' (נו"ב מהדו"ת יו"ד סי' ר"י, ובניין ציון סי' ק"ע) אך יש שהקל שאין צריך שיהיה לפנינו ממש ובכל מקום שהמחלה מצויה הרי זה כאילו נמצא בפנינו, "…ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר…" (חזו"א יו"ד ר"ח ז"). והוא הדין ביחס לניתוח לצורך לימוד המחלה והבנתה שאפשר להחשיבו לפיקוח נפש ואף שאין החולה לפנינו (משפטי עוזיאל שם, וציץ אליעזר שם, וצירפו דעת המחנה חיים יו"ד ח"ב, סי' ס' שניתוח לצורך לימוד המחלה והבנתה הוא בכלל פיקוח נפש). רביעית, איסור הנאה מן המת הנלמד מגזירה שווה "…אתיא שם שם, מעגלה ערופה…מה להלן אסור בהנאה אף כאן נמי אסור בהנאה"(ע"ז ט' ע"ב) שלדעת רוב הפוסקים הוא איסור תורה, האוסר נטילת אבר או שימוש בנפטר לא שייך בנתיחת מתים שאין מעשה הנתיחה אלא לראיה בעלמא "דכיוון שאין בלימוד אנטומיה רק ראיה בעלמא, ואין ראיה זו נמכרת בשכר, אינה קרויה הנאה" (חזו"א הלכ' אבלות סי' ר"ח, אות ז'). חמישית, קיום מערכת רפואה במדינה מודרנית מתיר נתיחת מתים. ביחס לפסקי הקדמונים בשאלת נתיחת מתים כתב הרב גורן את הדברים הבאים: "…ונראה לומר שאין כוחו של כלל זה יפה אלא במקרים ובשאלות של הנודע ביהודה והחתם סופר, שם לא עמדה הבעיה של בריאות העם באופן כללי…אבל בנידון דידן, כאשר המדינה והעם אחראים למערך הרצוף של הרופאים בישראל, ולבריאות העם המתגורר במדינה, ואנו יודעים שבעוד מספר שנים נצטרך מספר כזה וכזה של רופאים בעלי רמה גבוהה, כדי שנוכל להבטיח את בריאות העם…וברור לנו שבלי ניתוח מתים בבתי ספר לרפואה לא נוכל להוציא מהם רופאים ראויים לשמם, זה נקרא שהחולה לפנינו, מאחר שהמדינה היהודית אחראית לבריאות האוכלוסייה וחייבת לתכנן את השירותים שלה לטווח ארוך" (תורת הרפואה עמ' 225-241).

 

 

 

נשאלתי האם מותר לנתח עובר שנפל בשבוע מתקדם מסיבה בלתי ידועה מחשש לשלמות ההריונות הבאים.

אקדים, נתיחת המת המתבצעת בגוף הנפטר כדי לחקור נתונים רפואיים שונים, אף שהיא מופיעה במקורות תלמודיים "מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתיים וחמישים ושנים אברים…"(בכורות מ"ה א') היא כרוכה בשורה של איסורים ומן המעשה המובא בתלמוד אין להסיק להיתר לעניינינו, נראה להקל ולהתיר ומן הטעמים הבאים הראשון, דחיית איסור 'ניוול המת' במקרה של פיקוח נפש. רוב הפוסקים סוברים שניוול המת אסור מן התורה ושתי ראיות לכך, האחת, מרבי עקיבא שאסר ליורשים לבדוק קטן האם הביא סימני בגרות לפני שמכר בנכסיו אביו ומת "…ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו… (בבא בתרא קנ"ד א') שכך הלכה "מי שמכר, בין בנכסיו בין בנכסי אביו, ומת, ובאו קרוביו וערערו לומר שקטן היה בשעת המכר ובקשו לבדקו, אין שומעין להם…ועוד דאין מנוולין את המת" (חו"מ רל"ה י"ג) והשניה, מסוגיית 'הולכין אחר הרוב', בתלמוד מנסים להוכיח דין זה מן העובדה שמוציאים את הרוצח להורג ואין חוששים למיעוט שהם "טרפה," ואין נהרגין על הריגת "טרפה" "…רב כהנא אמר: אתיא מהורג את הנפש, דאמר רחמנא: קטליה, וליחוש דלמא טרפה הוה! אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא; וכי תימא דבדקינן ליה, הא קא מינוול…"(חולין דף י"א ע"ב) אלא במקרה של פיקוח נפש איסור זה נדחה (חת"ס יו"ד של"ו, דבר שאול יו"ד שע"ג ז', משפטי עוזיאל ח"א יו"ד סי' כ"ח-כ"ט, שבט מיהודה סוף הספר מהדורת תשט"ו) שנית, דחיית מצות קבורה בנפל. אף שמצוות קבורה שייכת בכל אדם מישראל (רמב"ם ספר המצוות עשין רל"א) קיימת מחלוקת ביחס לנפל, יש שסברו שמצווה לקוברו (רדב"ז ח"א סי' תקי"ב,  חת"ס יו"ד סי' קמ"ג) אך רבים הפוסקים שסוברים שאין מצווה לקברו "נפלים אין מצווה לקברם…" (הגה' מימוניות הלכות מילה פ"א ה"י) וכן "נפל שלא כלו לו חדשיו אין בו מצוות קבורה.."(אור זרוע הל' אבלות תכ"ב) כך נפסקה ההלכה למעשה "… ואסור לקברו בי"ט, אלא מניחו עד למחר (רמ"א או"ח תקכ"ו סעי' י', וביו"ד רס"ג ) גם לסוברים שמצווה לקוברו, אינו זה מטעם 'ביזיון המת' שדבר זה אינו שייך בנפל (שו"ת עמק הלכה ח"ב סי' י"ז) שלישית, איסור הנאה מן המת הנלמד מגזירה שווה "…אתיא שם שם, מעגלה ערופה…מה להלן אסור בהנאה אף כאן נמי אסור בהנאה"(עבודה זרה כ"ט ע"ב) שלדעת רוב הפוסקים הוא איסור תורה האוסר נטילת אבר או שימוש בנפטר, אך ביחס לנפל הינו מחלוקת הפוסקים יש מי שאסר נפל בהנאה (שו"ת נו"ב מהדו"ק יו"ד סי' צ) אולם דעת המחבר להקל שהתיר להשהותו ללא קבורה ולא חשש שיהנו ממנו "ואסור לקברו בי"ט, אלא מניחו עד למחר" (או"ח סי' תקכ"ו סע' י').רביעית, מקרה זה נידון כמי שהחולה לפנינו. היתר הנתיחה משום "פקוח נפש" מצריך לדעת מקצת פוסקים שיהיה החולה שאין רפואתו ידועה לפנינו שנוכל ללמוד כיצד לרפאו שאם לא כן אין הדבר נחשב ל'פיקוח נפש' (נו"ב מהדו"ת יו"ד סי' ר"י, ובניין ציון סי' ק"ע) אך יש מי שהקל שאין צריך שיהיה לפנינו ממש בכל מקום שהמחלה מצויה הרי זה כאילו נמצא החולה בפנינו, "…ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר…" (חזו"א יו"ד ר"ח ז', ציץ אליעזר ח"ד סי' י"ד) ובחשש למחלה תורשתית, הרי זה כמי שהמחלה מצויה לפנינו (הרב אריאלי תושבע"פ כרך ו' תשכ"ד עמ' נ"ה סעי' י' ובנועם כרך ו' תשכ"ג סעי' ח')

נשאלתי על ידי רופא האם ניתן לקחת דמים לאחר מות החולה, לשם בירור בעל השלכה ביחס לשאר בני המשפחה

אקדים, אדם מישראל שמת גופו קדוש גם לאחר מותו בתלמוד דימו את גוף האדם לספר תורה, על כן יש לקרוע בשעת יציאת הנשמה כמו על ספר תורה שנשרף ( ברכות דף י"ח.) דין זה נפסק בשולחן ערוך, "העומד בשעת יציאת נשמה של איש, או אישה מישראל, חייב לקרוע ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון, או שמניח לעשות מצווה בשביל טורח"(יו"ד סי' ש"מ סעי' ה') על כן יש איסור לנוול את המת, איסור זה מקובל לראותו כאיסור תורה שמקורו או באיסור "הלנת המת", או מדין "ואהבת לרעך כמוך" (אנציקלופדיה רפואית, ערך 'נתוח מתים' עמ' 551-553 ובהערות שם) לעניינינו, נראה שיש להתיר לקיחת דמים מן הסיבות הבאות ראשית, יש שכתבו שאיסור הניוול אינו אלא כשנעשה לשם ביזיון, או שלא לשם תועלת, אבל אם נעשה לצורך מניעת הפסד ממוני ובוודאי אם מדובר בפיקוח נפש אין איסור בדבר ולא יחשבו כניוול (דבר שאול לבעל השו"מ יו"ד שע"ג ז') שנית, הרב יעקב עטלינגר כתב בהקשר לשאלת נתיחת מתים, כי דברים המקובלים להיעשות באנשים בעודם בחייהם, אם ייעשו למת לא יחשבו כניוול, על כן מותר לדעתו לעשות ניתוח 'קיסרי' להוצאת הוולד מרחם המת גם לאחר מותה "ניוול המת לא יקרא אלא מה שמשקץ ומתעב המת בעיני רואיו ובפרט מה שנקרא ניוול גם לגבי החי…" (בנין ציון ח"א סי' קע"א) כיוון שלקיחת דמים הינה פעולה שגרתית, דבר המקובל לעשותו בחי, נראה להתיר על פי יסוד זה כתב אחד מגדולי הרבנים האחרונים "דאם לא יחתכו האברים ולא יפתחו צווארו ובטנו, רק רוצים לתחוב מחט להוציא ממנו איזה לחלוחית להודע מזה איזו דברים הנוגעים להמחלה שזה אין להחשיב לניוול שהרי דבר כזה מצוי טובא בזמננו שעושים כן גם לחיים ויש להתיר בפשיטות, וכן להוציא מעט דם לבדוק ממנו וכדומה על ידי מחט אינו ניוול ויש להתיר…ולכן מה ששמעת שאפשר לראות על ידי מחט באלקעטרעי כשיתחבו בגופו של המת כל חולי שבו מה שצריך לרופאים לידע אם אמת הדבר נראה שאין לאסור זה משום שאין בזה ניוול" (אגרות משה יו"ד חלק ב' סימן קנ"א) וכן מובא בספר נשמת אברהם ואוסיף וכתב  בשם הרב שלמה זלמן אויערבך לעניין ביופסיה "מותר לבצע ביופסיה מהמת או להוציא דם או נוזל אחר ממנו כדי ללמוד מזה דברים הנוגעים למחלתו" (חלק יו"ד סימן שמ"ט עמ' רנ"ח סעי 6 ובהערה 121).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד