שיבוט הוא מונח בביולוגיה המתייחס לתהליכים שבסופם מתקבלים העתקים של רצפי ד.נ.א. תאים, רקמות או אורגניזמים הזהים באופן מלא או כמעט מלא, מבחינה גנטית, למקור שעל פיו נוצרו. המונח נגזר מהמילה שבט, משום שבעזרתו ניתן ליצור שבט של אורגניזמים או תאים בעלי מאפיינים גנטיים זהים. שיבוט מתרחש בטבע באופן תדיר במרבית האורגניזמים החד-תאיים, למשל בבקטריות, וכן במינים רבים של צמחים, בתהליך של רבייה וגטטיבית. בתהליכים אלו בדרך כלל מתנתק ענף או שורש מצמח אחר ויוצר שיבוט שלו בנפרד, תהליך דומה מתחרש גם במינים מסוימים של חסרי חוליות.

בפרשת השבוע מתואר תהליך יצירת האדם והאישה בפירוט רב, "וייצר ד' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז'), "ויפל ד' אלוקים תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעתיו… ויבן ד' את הצלע אשר לקח מן  האדם לאשה… ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה…על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו…" (שם י"ח-כ"ה) תיאור מפורט זה בא לאחר שהתורה תיארה בפרק א' בצורה כללית ביותר את עצם בריאתו של האדם ואשתו, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (שם א' כ"ז). על ההבדלים שבין שני סיפורי הבריאה, התיאור המופיע בפרק א', והתיאור המופיע בפרק ב', רבו הפירושים. רש"י בפירושו הניח יסוד שעל פיו פירש את מרבית ההבדלים שבין שני הפרקים, יסוד זה נסמך על ברייתא מבית מדרשו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, המונה ל"ב מידות למדרש האגדה. "מידות", אלו הם כללים המקשרים בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, כשם שהתגבשו "מידות" למדרש ההלכה כך נתגבשו "מידות" למדרש האגדה, וכך מביא רש"י בפירושו, "…כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון, ויברא את האדם זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש וייצר ד' אלוקים וגו', ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון…" (בראשית ב' ח'). לא שני סיפורים שונים שנערכו על ידי עורך אחד, כי אם סיפור אחד המתואר באופן שונה בשני המקומות, בפרק א' התיאור הוא כללי יותר ואילו בפרק ב' התיאור מפורט. הרב סולביצ'יק במסה בשם "איש האמונה הבודד", ביאר את שני הסיפורים כמי שמציגים פנים שונות בדמותו של האדם, וזאת כיוון שהאדם הוא יצור מורכב, שאי אפשר להקיף את דמותו בסיפור אחד. בפרק א' תיארה התורה את מאפייני "איש ההדר" בה ד' מצווה לאדם: "ומלאו את הארץ וכבשה, ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל חיה הרמשת…". כלומר האדם נתבע להוביל את העולם ולשלוט בו, לפתח אותו ולנצל את העולם החומרי לצרכיו. בנוסף, בניגוד לפרק ב', מסופר שם שהאדם וחוה נבראו יחד – "זכר ונקבה ברא אתם". מכאן, ש"איש ההדר" אינו בודד – ולא היה לבדו אפילו ביום שנוצר: הוא נברא יחד עם חוה, הוא יצור חברתי החי בתוך קהילה מתוך אינטרסים משותפים.

שיבוט מלאכותי הוא תהליך של העברת גרעין תא סומאטי (שאינו תא רבייה), כגון תא מרקמת עור. בשיטה זו נשאב גרעין התא מתוך תא ביצית ובמקומו מוחדר לביצית גרעין של תא סומאטי מהפרט העובר שיבוט. בשלב הבא הביצית עוברת גירוי כימי או חשמלי הגורם לה להתחלק ולהתפתח לעובר כאילו הייתה זיגוטה רגילה. החומר הגנטי בתא המשובט איננו זהה לחלוטין לזה של תא המקור הסומאטי, משום שהוא מכיל גם גנום מיטוכונדרי אלי אשר מקורו בציטופלזמה  של הביצית שלתוכה הוחדר הגרעין הזר. קיימת גם דרך נוספת, בו נלקח מקטע ד.נ.א. מתא מסוים ומוכנס למרכיב גנטי בעל יכולת שיכפול עצמי, ומתאחה בו.

לעומת זאת, מאפייני "איש האמונה" מוצגים בתיאור השני של בריאת האדם בפרק ב', בה אלוהים אינו מצווה את האדם לכבוש את כוחות הטבע, אלא מצווה אך ורק "לעבדה ולשמרה", ביחס לגן עדן, כלומר לשמור על הקיים, ולהשתעבד לקונו. כמו כן, האדם בפרק ב' נברא בודד, ללא האישה, והוא זכה לבת זוג רק לאחר שהקריב מעצמו: ד' הפיל עליו תרדמה ולקח ממנו צלע. הוא "נכבש ונוצח" – אך בתהליך זה מצא את בת זוגו. האמירה "לא טוב היות האדם לבדו", מבטאת את הבדידות של "איש האמונה".בניגוד ל"איש ההדר" השואף לשליטה על העולם ולכן שואל שאלות פונקציונאליות, איש האמונה מעלה שאלות על משמעות הבריאה. הקהילה שאליה משתייך איש האמונה דורשת ויתור והקרבה – וכך נוצר סוג חדש של קהילה: "קהילת האמונה", שהיא "קהילת הברית", המבוססת על שיתוף האלוקים והאדם, ובאה לידי ביטוי בקהילה המתפללת וב"קהילת ההלכה". הספר מציג שתי דמויות: האדם המודרני הרוצה לשלוט ולכבוש את כוחות הטבע, ולנצלם לצרכיו (איש ההדר), והאדם השני הרוחני שמחפש את הרוחניות ואת מרות הא-ל (איש האמונה הבודד). (הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, איש האמונה, עמ' 13-21). יצר הכבוש שהוטבע באדם, ובנוסף הידמותו לבורא, ""ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו…", אם בשל כוח החשיבה (שכל) לא רק אינטליגנציה אלא יכולת לחשוב מושגים, להכליל, להסיק דבר מתוך דבר, להמציא מתמטיקה, מערכות של היגיון ומחשבים. אם בשל כוח היצירה, הרצון והכוח להשתמש בדמיון החופשי, ליצור דברים לשם יופיים וערכם האסתטי, אף שאין בהם תועלת פרקטית. עשויים להוביל את האדם לחציית גבולות ולניצול ציני את הציווי "וכבשוה", האם שכפול אדם הוא התערבות בוטה במעשי הבריאה?

בעל החיים הראשון אשר שובט בשיטה זו לא היה הכבשה דולי, אלא דווקא ראשי צפרדע אשר שובטו בהצלחה כבר בשנת 1952 על ידי החוקר האמריקני, תומאס קינג. הכבשה דולי, אשר שובטה בשנת 1996 על י די החוקרים הסקוטים איאן ווילמוט וקית' קמפבל, הייתה היונק הראשון אשר שובט בהצלחה. היא הומתה לאחר שש שנים (תוחלת החיים של כבשים מסוגה היא כ-12 שנים), כשנמצא שהיא סובלת ממחלת ריאות סופני. לא ברור אם לקצב התפשטות המחלה או לקצב הזדקנותה היה קשר לעובדה שהיא משובטת, אך ככל הידוע כיום, תוחלת החיים של יצור משובט שווה לתוחלת החיים של הייצור המקורי בעת שנלקח ממנו התא.

להפתעת רבים דווקא הרבנים מגלים פתיחות יתר לשיטה חדשנית זאת. התלמוד אגב דבריו של חכם תלמודי בשם רבא "…אי בעו צדיקי, ברו עלמא…."(אם ירצו הצדיקים, יבראו עולם), מביא שני מעשים אודות שניים מחכמי התלמוד, רבא ור' חנינא, שבראו יצורים "רבא ברא גברא (רבא, ברא אדם) שדריה לקמיה דרבי זירא, (שלחו אצל ר' זירא שיתהה על קנקנו) הוה קא משתעי בהדי (ניסה ר' זירא לדבר איתו) ולא הוה קא מהדר לי (ולא השיבו דבר) אמר ליה, מן חבריא את, הדרך לעפרך" (הבין ר' זירא שזהו סוג של "גולם" והרגו) (סנהדרין  סז" עמ' ב'). התלמוד אינו נבהל מעצם עשיית מעשים הנדמים כמעשה בריאה, ואינו מבקר את העושים, התערבות אנושית בסדר הטבעי אינה אסורה על פי ההלכה אלא במקרים שהתערבות זו נאסרה במפורש, יתר על כן אין ראיות מהתורה או מספרות חז"ל שהתערבויות שאינן אסורות על פי ההלכה מנוגדות הן לרוחה. גישה זו הומחשה במהלך ויכוחים תיאולוגיים בין חכמי ישראל וחכמי אומות העולם כאשר נשוא השאלה היה 'ברית המילה' מדוע יש למול תינוק? "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם?, א"ל של בשר ודם נאים!… א"ל למה אתם מולים? א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה, הביאו לי שבולים וגלוסקאות (עוגות), אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, הביאו לי אנוצי פשתן וכלים (בגדים) מבית שאן, א"ל אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים…"(תנחומא תזריע סי' ז') חכמי ישראל מוכיחים לחכמי אומות העולם כי מעשי האדם נאים יותר ממעשיו של הקב"ה, וכי כך נבראו הדברים מלכתחילה, לא מושלמים, כדי שיבוא האדם וישלים אותם. גישה זו מביטה בעין טובה על אותם פיתוחים מדעיים וטכנולוגיים המאפשרים בין היתר להביא ילדים בטכניקות חדשניות.

תהליך השיבוט מעורר מחלוקת רבה בעולם והשאלה האתית של תהליך השיבוט נחקרה בוועדות חקיקה ואתיקה רבות. מתנגדי השיבוט האנושי, טוענים כי התהליך הינו בגדר לקיחת תפקיד הבורא ופגיעה בסדר הטבעי. ועוד התהליך עלול להיות מנוצל לרעה למטרות של השבחת הגזע. התומכים טוענים כי רק בעזרת טכניקה זו ניתן לייצר תאי גזע עובריים שיאפשרו ייצור רקמות ואברים להשתלה, ללא דחייה על ידי המערכת החיסונית, ופיתוח טיפולים לריפוי מחלות ומומים דוגמת מחלת פרקינסון, אלצהיימר, שיתוקו ועוד.

החשש מפני יומרתו של האדם להחליף את הבורא הוא חשש מיותר. שאין מעשה השיבוט כמעשה הבריאה האלוקי,  "…אדם יחידי נברא ומפני מה…תנו רבנן: להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו.." (סנהדרין ל"ז עמ' א'), מעשי אנוש מסוגלים רק לשכפל, שלא כיצירה האלוקית המבדילה מהותית בין פרט למשנהו. חכם יהודי מלפני כ800 בשם ר' מנחם המאירי מתייחס בחיוב לאפשרות יצירת בריות בדרכים אחרות מהמקובל "כל שהוא נעשה בפעולה טבעית, אינו בכלל כשפים. אפילו ידעו לברוא בריאות יפות שלא מזיווג המין, כמו שנודע בספרי הטבע שאין דבר נמנע, רשאים לעשות…"('בית הבחירה' סנהדרין ס"ז עמ' ב'). אחד מחשובי הפוסקים של יהדות גרמניה בדורות האחרונים אגב העיסוק באדם הנוצר על ידי ספר 'יצירה' (ספר עתיק עליה התבססה תורת הסוד הקדומה, ועינינו עקרונות הבריאה. זמן חיבורו אינו ידוע ומשוערך בין המאה ה1 למאה ה6 לספירה) שואל "נסתפקתי, אדם הנוצר על ידי ספר יצירה, כאותם שאמרו בסנהדרין "רבה ברא גברא, וכן העידו על זקני הגאון מורנו ורבנו הרב ר' אליהו אב בית דין דקהילת קדש חעלם,(בעדותו מזכיר מסורת שהייתה במשפחתו, שאבי זקנו, ר' אליהו בעל שם, ברא "גולם") מי (האם) מצטרף לעשרה, לדברים הצריכין עשרה, כגון קדיש וקדושה? ….ונראה לי, דכיון שאשכחן לר' זירא דאמר מן חברייא את? תוב לעפרך, הרי שהרגו, ואי סלקא דעתך שיש בו תועלת לצרפו לעשרה לכל דבר שבקדושה, לא היה ר' זירא מעבירו מן העולם, דאף שאין בו איסור שפיכות דמים, דהכי דייק קרא (כך מדוייק הפסוק) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"(בראשית א' ט') דווקא אדם הנוצר תוך אדם, דהיינו עובר הנוצר במעי אמו, הוא דחייב עליה משום שפיכות דמים, יצא ההוא גברא דברא רבא, שלא נעשה במעי אשה… (חכם צבי סי' צ"ג) לדבריו לא ניתן לצרפו ל"מנין" וגם לא חל עליו איסור רציחה. בנו של החכם צבי אוסיף לתאר את מה שאירע את שהגולם התחזק ועמד לחבול בר' אליהו עד שנאלץ להשמידו בקריעת השם המפורש שהיה דבוק על מצחו (שאילת יעב"ץ סי' ב').

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב