תאי גזע הם תאים בגופם של יצורים רב-תאיים, הנבדלים מתאים אחרים בכך שעדיין לא עברו תהליכי התמיינות סופיים לסוג רקמה. תאים אלו יכולים להתמיין ולהפוך לתאים ספציפיים או להמשיך ולהתחלק כתאי גזע. תאי גזע עובריים הם התאים הראשונים של הבלסטוציט אשר מהם מתמיינים כל תאי הגוף השונים במהלך ההתפתחות העוברית.

בפרשה מופיעה מצוות פריה ורביה. "ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ [בראשית א' כ"ח]. טעות נפוצה רואה כמקור למצווה פסוק זה. אך,  מדובר שם בברכה בלבד, כפי שגם הדגים בורכו לפני כן (בראשית, א', כ"ב) רש"י ביאר 'פרו' – לשון פרי, כלומר עשו פירות, 'ורבו' – אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה. גם בפרשת נח לאחר המבול נאמר "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹקים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ"(ט', א'), ואחר שהזהיר שלא לרצוח, הוסיף ואמר "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (שם ז'). רבים מהפרשנים נשאו ונתנו בטעם לכפילות המצווה בשתי הפרשיות הללו. רש"י מסביר שהכפילות נחוצה גם לברכה וגם לציווי "ואתם פרו ורבו – לפי פשוטו הראשונה לברכה, וכאן לצווי. (בראשית פרק ט' פסוק ז'). דהיינו הקב"ה מברך את האנושות בפרייה וברבייה ומצד אחר הוא מצווה אותנו בהשתדלות להגשמתה של מצווה זו. הרמב"ן מסביר שהכפילות נחוצה כדי לחזק אותנו בקיום מצווה מורכבת וקשה של הקמת משפחה (שם, שם). התורה מעודדת אותנו להשקיע את כל כוחנו ומרצנו בקיומה של מצווה זו. חז"ל סללו דרך משלהם ולדעתם התורה ביקשה לסמוך מצווה זו לאיסור שפיכות דמים כדי ללמדנו שמי שאינו עוסק בפרייה ורבייה ואינו שותף לבנייתו של העולם – נחשב כשופך דמים "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר: כי בצלם אלוהים עשה את האדם, ואתם פרו ורבו" (תוספתא יבמות סוף פרק ח') הווי אומר שאף על פי שהקב"ה ברך את המין האנושי בפרייה ורבייה, הוא ציווה אותנו להשתדל בקיומה של מצווה זו, שנעמול עליה ולא נתרשל בקיומה – וכך ייבנה  עולם. הפליא בפרשנותו האברבנאל וביאר את משמעות הברכה בבני אדם דווקא בשונה מבעלי החיים "… כאומר עם כל היות כי בצלם אלקים בראתי אותך, אל תימשך כל כך אחרי החלק השכלי שתניח החומרי בהחלט ותיפסק ההולדה ויחרב העולם, אין רצוני בכך, אלא שתפרו ותרבו ותמלאו את הארץ" (שם).

במחקר המדעי וברפואה נודעת חשיבות רבה לגידול תאי גזע בתרבית תאים, עקב יכולתם להתחלק ללא הגבלה ולהתמיין לכל תא שהוא. המחקר מסתייע בתאי גזע לחקר נושאים כמו התמיינות תאים והתפתחות עוברית. ברפואה נעשה שימוש בתאי גזע למטרות שונות, כגון השתלת מח עצם ודם טבורי, אולם שימושים רבים עודם בפיתוח,

מצות פריה ורביה היא המצווה הראשונה מתרי"ג מצוות המנויה בתורה והיא נמנית כמצווה על ידי כל מוני המצוות (סהמ"צ לרמב"ם עשה רי"ב, סמ"ג עשין מ"ט), למרות חשיבותה מעיקר הדין אין האשה מחוייבת במצות פריה ורביה "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר:  ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו" (יבמות פ"ו', מ"ו). לדעת תנא קמא הגברים חייבים במצות פרייה ורבייה ואילו הנשים פטורות, וכך גם נפסק בשולחן ערוך: "אשה אינה מצווה על פריה ורביה" (אהע"ז סי' א' סעי' י"ג). טעמים אחדים ניתנו לכך על ידי חז"ל והפוסקים יש מי שכתב שהאשה בטבעה יש לה תשוקה להינשא וללדת ילדים, ולכן אין צורך במצווה מיוחדת, וגם אינה יכולה להינשא לאיש נוסף, מה שאין כן האיש, שיכול לקחת עוד אשה, ולא צריך לגרש את אשתו האהובה אם אינה בת בנים (וכעין זה כתב בתו"ש בראשית פ"א אות תשצ"ג). יש אומרים, שאשה מצווה על פריה ורביה כמצות רשות אבל אין עליה חיוב (שו"ת הר"ן סי' ל"ב). יש אומרים, שאשה פטורה ממצות פרו ורבו מן התורה, אבל מכל מקום חייבת היא לקיים מצות 'לשבת יצרה' (תוס' גיטין מ"ה ב' ד"ה 'לא תהו', או מצות לערב אל תנח ידך "תוס' שבת ק"י ב' ד"ה 'והתניא'). רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' מציע הסבר ייחודי לפטור זה. נצטט חלקים מדבריו: "הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו 'דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום', ולא עמסה על הישראלי מה, שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה היתר… אם כן נשים, שמסתכנות בעיבור ולידה, משום זה אמרו מיתה שכיחא [מיתה מצויה], לא גזרה התורה לצוות ולפרות על האשה וכן מותרת לשתות כוס עקרין…ורק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש, ומצאנו לרחל שאמרה 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' (בראשית ט' ז'). לדבריו, התורה פטרה את האישה ממצווה זו דווקא מפאת סבלה הגדול בתהליך הלידה, התורה נמנעת מלחייב את הנשים בדבר שכרוך בסבל בעבורן.

מחקר בתאי גזע עובריים נעשה על ידי שימוש בתרומת עוברים עודפים מהפריה חוץ-גופית, שהכוונה להשמיד אותם לאחר היריון מוצלח. בעת המחקר, נלקחים תאים מעוברים בני חמישה ימים, כך שבפועל עוברים אלו לא מתפתחים. על אף שממילא אין כוונה לאפשר לעוברים אלו להתפתח מעלה המחקר בתאי גזע שאלות של ביואתיקה ואתיקה רפואית הקשורות להגדרת היותו של עובר אדם חי.

במשנה יש מחלוקת כמה ילדים יש להוליד כדי לצאת ידי חובת מצווה זו. בית הלל סוברים שיש צורך בבן ובת וסומכים את החלטתם על הפסוק הסמוך, "זכר ונקבה ברא אותם", ואילו בית שמאי סוברים שיש להוליד שני זכרים. (יבמות ס"א ע"ב). במשנה ובברייתות עולות ארבע דעות בנוגע לשאלה מתי קיים אדם מצוות פרו ורבו: (א) כשיש לו בן או בת (ב) כשיש לו בן ובת (ג) כשיש לו שני בנים (ד) כשיש לו שני בנים ושתי בנות. הדעה הפשוטה ביותר, לכאורה, היא זו המדברת על בן או בת. לפי דעה זו, ברגע שאדם הוליד צאצא כלשהו, הוא קיים את המצווה. קל להבין גם את הדעה הדורשת בן ובת, לפי דעה זו, אדם יצא ידי חובה כאשר העמיד יחידה המאפשרת את המשך קיומו של המין האנושי. כדי להמשיך להתקיים, המין האנושי צריך זכרים ונקבות, מי שתרם גם בן וגם בת – עשה את שלו (וכך אכן נפסק להלכה – שולחן ערוך אבן העזר א', ה'). אמנם יש מצווה נוספת: "ולערב אל תנח ידיך". "היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: בבוקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידיך, כי אינך יודע איזה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים (קהלת י"א י')" (יבמות ס"ב ע"ב), מצווה שניה זו, אינה מן התורה אלא מתקנת חכמים. למצוות "לערב אל תנח ידך" אין גדר מדויק, כך כותב הרמב"ן "משום מצווה דרבנן דלאו תקנתא היא, אלא כעין ישוב דרך ארץ לא מחמירין עליו כל כך" (מלחמות ד' שם). (עיין באריכות אוצר הפוסקים אה"ע ח').  לכן יכולים ההורים לקבוע כפי רצונם את מרווחי הזמן בין ילד לילד. כותב הרב  חיד"א – הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי ( 1724 – 1806), היה רב, מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה),  "משום מצוות לערב, סגי (די) לעיתים רחוקות… קרא הני כתיב: לערב אל תנח ידיך – שלא יניח לגמרי, וכל שישנה פקידה באשה בין הפרקים, אפילו רחוקים, אל תנח קרינן בה, ומקיים מצווה מדברי סופרים" (ברכי יוסף, אה"ע א' ב').

מחקר בתאי גזע עובריים נעשה על ידי שימוש בתרומת עוברים עודפים מהפריה חוץ-גופית, בעת המחקר, נלקחים תאים מעוברים בני חמישה ימים, כך שבפועל עוברים אלו לא מתפתחים. על אף שממילא אין כוונה לאפשר לעוברים אלו להתפתח מעלה המחקר בתאי גזע שאלות של ביואתיקה ואתיקה רפואית הקשורות להגדרת היותו של עובר אדם חי.

מעמדו ההלכתי של העובר הולך ועולה בחשיבותו בהדרגה בהתאם לשלבי התפתחותו, מעמדו ההלכתי של יצור אנושי חי לכל דבר ועניין חל רק לאחר הלידה. כמו כן יש הבדל הלכתי מהותי בין קדם-עובר שעדיין לא הושתל ברחם האישה והושרש בו לבין עובר הנמצא ברחם אמו, תאי גזע מקדם-עובר לפני השרשתו ברחם, לפי גדרי ההלכה, יצור זה אין לו מעמד כלשהו של חיים. ולפיכך אין כל איסור להשמידם. שיקול זה הוא גם מקור ההלכה שאין לחלל את השבת כדי להצילם (שו"ת שבט הלוי, חלק ה', סימן מ"ז, שם, חלק י', סימן רל"א, הרב ח"ד הלוי, אסיא מ"ז-מ"ח (עמ' 14 ואילך),  אף על פי שלדעת פוסקים רבים מחללים את השבת להצלת העובר הנמצא ברחם אמו, גם אם אין סכנה לאם וגם כשהוא בן פחות מארבעים יום, (רמב"ן, תורת האדם, שער הסכנה, טור, או"ח, ראש סימן תרי"ז, קובץ תשובות, סימן מ"א (הגרי"ש אלישיב, במכתב שפורסם בכתב העת אסיא נ"ט-ס' (אייר תשנ"ז), עמ' 95 ואילך) ועוד, יש שמצאו היתר אחר להפקת תאי גזע מביציות מופרות, לפי התפיסה ההלכתית שעד ארבעים יום העובר הוא "מיא בעלמא [=סתם מים}(יבמות ס"ט ע"ב), שהרי הפקת תאי גזע נעשית בשלב קדם-עוברי, שהוא בוודאי הרבה קודם ארבעים יום. אמנם נחלקו הפוסקים בשאלה אם הפלת עובר לפני ארבעים יום מותרת היא או אסורה (ראה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב', ערך הפלה מלאכותית, הערה 308 ואילך), אך מכל מקום, לכל הדעות, אם אין סיבה ממשית, ההפלה אסורה אפילו בימים הראשונים להיריון. ואולם אם השמדת העובר קודם ארבעים יום מיועדת להפקת תאי גזע לצורכי מחקר העשוי להביא מזור לרבים, סביר להניח שהדבר יכול להיחשב כסיבה להיתר. בשלב זה של התפתחות, גם אין להתייחס לפוטנציאל החיים של הביצית המופרית, משום שבלא התערבות האדם בהשתלתה ברחם האישה, הביצית לא תתפתח לכדי אדם, והרי זה בגדר מחוסר מעשה (כעין זה, ראה הגרש"ז אויערבך, נועם א (תשי"ח), עמ' קמ"ה-קס"ו, בעניין ייבום בהזרעה מלאכותית, כשעדיין לא הוכנס הזרע לרחמה של אשת המת).

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב