שאלות הקשורות במבנה היקום מעסיקות את בני האדם מזה אלפי שנים. הבבלים הקדמונים היו הראשונים שהתבוננו בכוכבים ועקבו אחר תנועותיהם בשמיים. הראשונים שניסו לנסח כללים, היו היוונים, המודל הגאוצנטרי, (מיוונית,גֶאה- ארץ,  "צֶנְטְרוֹן" – מרכז) הוא מודל המציב את הארץ במרכז, מודל הקיים מזמנו של אפלטון ועד לתחילת המאה ה-17.

השבת הראשונה שלאחר סוכות נקראת "שבת בראשית". זוהי השבת המספרת על התחלת היצירה ופותחת את מעגל פרשיות השנה. הפסוק הראשון בתורה הוא "בראשית ברא א-לוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית, א', א'). רש"י מעיר כי התורה לא ניסחה את דבריה באופן מובן, מקובל לחשוב שפירוש המילה 'בראשית' הינו בהתחלה, אם כוונת הפסוק הייתה תיאור זמן, כלומר, מה ברא ד' תחילה, היה צריך להיכתב בַראשית, כלומר בַהתחלה, אלא יש לפרשו 'בהתחלת', כלומר, מילה נסמכת שאינה עומדת בפני עצמה כמי שמציינת נקודת זמן, הקושי בביאור פשט הכתוב, מביא את רש"י לפרש "ואין אומר מקרא זה אלא דרשני" (שם). התודעה האנושית מתקשה לתפוס את האינסוף, אם בראשית משמעותה התחלה, השאלה המתבקשת היא מה היה לפני? הייתכן ראשית שאין לפניה?! רש"י לפי חכמי המדרש מבאר, כי המילה 'בראשית' אינה תיאור זמן אלא תיאור סיבה, "ר' הונא בשם מתנא אומר, בזכות שלושה דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים…" (בראשית רבה, א' ד'), ביחס לשלושה דברים אלו הוזכרה המילה 'ראשית'. גם הספורנו מתקשה בפירוש המילה 'בראשית' והוא פירש את המילה "בְּרֵאשִׁית – בִּתְחִלַּת הַזְּמַן, וְהוּא רֶגַע רִאשׁוֹן בִּלְתִּי מִתְחַלֵּק, שֶׁלֹּא הָיָה זְמַן קֹדֶם לוֹ. בָּרָא – עָשָׂה אֵינוֹ יֶשְׁנוֹ, וּבָזֶה לֹא יִפֹּל זְמַן כְּלָל" (שם, שם), כלומר, בראשית – הוא הרגע הראשון של הזמן, בהתחלת בריאת הזמן, כיוון שאיננו מסוגלים להגדיר את הזמן, מפרש הספורנו את המילה 'בראשית' כמי שמתארת את הרגע ממנו מתחילים למדוד את הזמן. בספר היצירה, ספר היסוד בקבלה, מבואר שבריאת העולם כללה גם שלב של בריאת הזמן עצמו, שהוא בבחינה מסוימת "בית קיבול", המאפשר לעולם החומרי, המוכר לנו, להיות נתפס בחושינו.

תפיסה אחרת, הליוצנטרית טענה שהשמש היא במרכז, ושאר הכוכבים סובבים אותה. היתרון של מודל זה יכולתו להסביר את השינוי בעוצמת הארה של מספר כוכבי לכת. אך הוא עמד בפני בעיות אחרות, א. הארץ אינה נעה. ב. לו הייתה הארץ משנה את מקומה, צריכים היינו לראות שינוי מקום של כוכבי הלכת הקרובים. ג. למקם את הארץ במקום שאינו מרכז היקום עמדה בניגוד להשקפת הדור.

רוב הראשונים עוסקים בפסוק הראשון כדי לשאול מדוע התורה מתחילה בסיפור הבריאה. שאלה מפורסמת זאת מובאת בפירוש רש"י על הפסוק הראשון בתורה, "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (שם, שם). שאלתו של רבי יצחק מניחה הנחה מעניינת וחשובה ביותר- התורה היא 'ספר מצוות', מאחר שזוהי ההנחה של השואל, לכן היה ראוי להתחיל את התורה מהמצווה הראשונה שבתורה, ובאופן מאוד מדויק, המצווה הראשונה בתורה היא המצווה להתחיל למנות את הזמן מיציאת מצרים. כלומר, הזמן היהודי מתחיל מרגע היותנו לעם. תשובתו הקלאסית היא שהתורה מתחילה בסיפור הבריאה על מנת לתת מענה לגויים בעתיד שישאלו על זכותם של עם ישראל על ארץ ישראל בכך שאלוקים יצר את כל העולם ולכן זכותו להחליט למי לתת את ארץ ישראל. בכך משתקפת השקפה שהתורה היא גם היסטורית. הרב אהרן ליכטנשטיין ממשיך ומקשה, מה אם כך אנו עונים לרבי יצחק על שאלתו? ומשיב, נראה לי שהמענה המרכזי הוא דחיית הנחות היסוד- התורה איננה ספר מצוות בלבד, היא גם ספר סיפורים. התורה איננה רק הסיפור היהודי, אלא יש בה קריאה אוניברסלית, ולבסוף, התורה איננה רק סיפורה של ההתגלות, אלא גם סיפורו של האדם והשכל הישר. בהקשר זה ראוי להביא את דברי הרב קוק "בתורה ניתן למצוא שתי דרכי הנהגה. האחת מנוסחת בלשון מצווה, ומפרטת את המעשים השונים שעל האדם לנהוג בהם או לחדול מהם. השנייה מיוצגת בדמותם של אנשים שמעשיהם, הנהגותיהם ואורחות חייהם אמורים לכוון את דרכנו. לעתים, הצגת הדמות החיה, משפיעה ומדריכה הרבה יותר מניסוח אורחותיה בדרך של מצווה. במיוחד נכונים הדברים לגבי המצוות שבין אדם לחברו, שלגביהן קשה לקבוע מראש גדרים ברורים ומדויקים. אכן, התורה אינה מותירה שיקול דעת מוחלט לאדם כיצד ינהג ביחסיו עם בני האדם, ואף על פי כן אין היא פורטת את כל ההוראות שיכוונו את התנהגותו בכל מצב ומצב אליו ייקלע במהלך חייו" (אורות התחיה י"ד).

בסוף המאה השלישית לספירה, הפך המודל הגאוצנטרי לדוקטרינה של הכנסייה הנוצרית. השקפה זו שהייתה בתוקף כאלף שנים, זכתה לחיזוק נמרץ מצדו של הפילוסוף והתאולוג תומאס אקווינס, איש המאה ה-13 שאימץ תפיסה זו והוסיף לה פרשנות דתית, השמים הם נצחיים, בעוד שהחטא והשינוי מוגבלים לארץ.

בכל יום מתארת התורה חלק ממעשה הבריאה. ביום השלישי נבראה גם האדמה, ולעומתה ביום השישי נבראה אדמה מתנועעת – האדם. מהיום הרביעי ואילך נוסף לבריאה מימד התנועה, העולם של שלושת הימים הראשונים הוא סטטי, ואילו העולם של שלושת ימי הבריאה האחרונים הוא עולם דינמי. בסדרה של תצפיות אסטרונומיות שערך האסטרונום האבל בשנות ה-20 של המאה ה-20, האבל גילה כי הגלקסיות מתרחקות זו מזו וכי היקום נמצא בהתפשטות מתמדת. חז"ל ביארו כי השם 'שד-י', משמעותו, "שאמר לעולמו די" (חגיגה י"ב ע"א). במקום אחר דנה הגמרא בשאלה האם העולם נברא מאמצעיותו או מן הצדדים. שאם מאמצעיותו, הרי הלך ונתפשט עד שאמר לעולמו די, שם לו גבול. אך אם התחיל מהצדדים, הרי כשבא לאמצעיות תם ונשלם (יומא נ"ד ע"ב). התפשטות היקום הוא מונח שמתאר את גידול המרחקים בין נקודות שונות ביקום לאורך הזמן. ההתפשטות היא של היקום עצמו, כלומר, היא מוגדרת כהתרחקות חלקים שונים בתוך היקום ולא כתנועה של החומר ביקום "החוצה". לפי קבלת האר"י (ר' יצחק לוריא, המאה ה-16 צפת). כל התגלות חדשה כרוכה בהסתלקות, אשר קודמת לה קדימה הכרחית. הסתלקות זו כונתה בשם "סוד הצמצום", מושג זה עוסק בתהליך שקדם לבריאת העולם, במהלכו, "פינתה הא-לוקות מקום", לאפשר קיומה של מציאות חומרית. האר"י ענה בכך על השאלה כיצד מתהווים העולמות? לפיו מדובר בתהליך דיאלקטי מורכב המבוסס על מתיחות מתמדת בין הסתלקות להתפשטות (קרי התגלות). יצירת האדם תלויה גם היא בשאלת הבריאה, בתלמוד נחלקו התנאים ר' אליעזר ור' יהושע, האם העולם נברא בתשרי או בניסן, אמצע והתפשטות לצדדים, או קצה, הראש והתרקמות (יומא נ"ד).

במאה ה-15 הציע קופרניקוס חזרה למודל שבו השמש עומדת במרכז המערכת, וכדור הארץ מסתובב סביבה, כאשר הירח מקיף את כדור הארץ. קופרניקוס הניח שלכוכבים מסלולים מעגליים, וכדי להסביר את הנתונים האסטרונומיים הוא נאלץ להסיע את המרכז קמעה מן השמש, דבר שאינו מדויק, שכן הם אליפטיים, כמו כן הסביר את קיומן של עונות השנה. בפרשה מתוארת בריאת האדם, "וַיִּיצֶר ד' אֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (שם, ב' ז'). האדם מורכב משני ממדים, גוף גשמי שמקורו מן האדמה, ונשמה רוחנית, שמימית, שמקורה מן העליונים. נתון זה מוביל אותנו אל השאלה, מדוע אדם נקרא "אדם"? התשובה לכאורה פשוטה, אדם מזכיר את חומר הגלם ממנו נברא – אדמה. מדוע נבחרה דווקא האדמה להיות מונצחת בשם האדם, האין זה מן הראוי להנציח את מציאותה של הנשמה בשמו? המהר"ל מפראג מפענח את החידה. השם אדם, אין כוונתו להנציח את חומר הגלם ממנו נוצר, שהרי כל בעלי החיים נבראו מן האדמה. "אדמה" במהותה היא פוטנציאל (תפארת ישראל פר' ל"ב). האדמה יכולה להצמיח, היא יכולה לרעוד ולנוע ולהביא למותם של בני אדם, היא גם טומנת בחובה מינרלים, מחצבים וכוחות חיים. האדם קובע, היחידי שקיבל את תכונת האדמה, להועיל או לפגוע בסביבה, להביא מזור או חלילה לקפד חיי אדם, בשונה מהותית מן "בהמה" – "בה – מה", מה שיש בה כשנולדה, יהיה בה כשתמות. פרשתנו – העולם דומה לבניין גדול יפה ומרשים, אבל על מה הוא עומד? הדבר מתואר בפסוק "תולה ארץ על בלימה" (איוב כ"ו, ז'). כשהמלה "בלימה" משמעותה "בלי-מה", כלומר – לא כלום. "בלימה" זו, אינה מתייחסת רק לריק שבחלל, לשרשרת הסיבות לקיום, או לעובדה שכדור הארץ עומד בנקודה מדויקת בין השמש המדברית והקור הסיבירי, המאפשרת ליצור תנאי חיים, אלא מעבר לכך, היא מתייחסת למטרת הקיום. יש כאן היבט רוחני אותו דרשו חז"ל "אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה" (חולין פ"ט ע"א). הבורא נותן זכות קיום לעולם בזכות מי שבולם פיו בשעת מריבה. 'העולם משתגע', כפי שרואים אנו לנגד עינינו בימים טרופים אלו, אסונות טבע מזעזעים מוסדות תבל, שריפות ענק מכלות יערות עד, ונגיף נעלם משדד מערכות תבל, "תוהו ובוהו", "תולה ארץ על בלימה", המהר"ל מפראג, מבאר את דברי חז"ל שכשם שהיציאה מהמיצוע ומהאיזון מסכן את שלום העולם וקיומו מבחינה פיזית, דבר שכולנו מבינים כיום היטב, כך גם יציאה מאיזון וממידת המיצוע, "כי בעלי מחלוקת יוצאים מן השווי בכח מחלוקת שלהם ומי שבולם עצמו בשעת מריבה אינו יוצא מן השווי לכך בזכותו העולם עומד, שהרי העולם עומד בשביל סבה זאת שהארץ היא באמצע והוא השווי הגמור מבלי שתהיה נוטה לצד זה יותר מצד זה, ולכך עמידת הארץ בזכות מי שבולם עצמו בשעת מריבה שאינו יוצא מן השווי והוא האמצע" (נתיבות עולם, השלום, פ"ג, ונתיב הענווה).