אמבידקסטרי (דו-ידי או שווה ידיים) הוא אדם השולט בשתי ידיו במידה שווה, בלי צד דומיננטי. שימוש בשתי הידיים בו זמנית באופן שווה במצב זה לאדם אין העדפת צד, כלומר אינו "ימני" או "שמאלי" ומסוגל לבצע את אותן הפעולות באיכות זהה ביד ימין ושמאל. למעשה אין מדובר רק ביכולת זהה של שתי הידיים אלא גם של הרגלים. מקור המילה בשפה הלטינית כאשר "אמבי" פירושה "שניהם" ו"דקסטר" פירושה "ימני" (בניגוד לשמאלי) או מועדף. הפירוש המילולי הוא ימני בשני הצדדים.

בצד המועדף (הדומיננטי), יבצע הילד כמו המבוגר את מרבית הפעולות הדורשות דיוק ותיאום עין-יד כגון כתיבה, גזירה במספריים וחיתוך. במקביל יעדיף לעמוד על הרגל השנייה ולבעוט בכדור ברגל הדומיננטית (ימני יעמוד על רגל שמאל ושמאלי על רגלו הימנית).

רווחת אמונה שעקב השימוש בשני צידי המוח בו זמנית אמבידקסטרים הם אנשים חכמים ומוכשרים יותר (מנצלים יותר טוב את המוח) וכן יש להם בעיות בחשיבה לוגית ומתמטית עקב שימוש בשני מרכזי חשיבה בו זמנית. אמונות אלו לא הוכחו ומחקרים לא מצאו ביסוס מדעי להנחות אלו.

בכל מקרה שילד מעל גיל 5 עדיין לא פיתח העדפת צד, יש לברר בירור נוירולוגי אם חוסר ההעדפה אינו נובע מחולשה של הצד הדומיננטי או מפגם נוירולוגי שגורם לילד להתעלמות מצד או קו אמצע חזק מידי. אם הוכח בוודאות שהילד אכן אמבידקסטרי יש לעודדו לבחור יד בה יבצע את הפעולות העיקריות כגון כתיבה, גזירה וחיתוך בסכין, כדי שישכלל את המיומנויות האלה ולא יתבלבל בעת ביצוען.

רבים טועים בין אמבידקסטריה ל"דומיננטיות מעורבת" (זה מצב שבו אדם מבצע פעולות מסוימות ביד ימין ואחרות ביד שמאל – קיים הרבה ב"שמאליים" שהוכרחו בילדותם להיות "ימניים").

בהלכה היהודית מתעוררות שאלות רבות בנוגע לאנשים דו-ידיים, משום שפעולות רבות צריכות להיעשות דווקא ביד החזקה או החלשה של האדם. הדוגמה העיקרית לכך היא כתיבת סת"ם שחייבת להיות ביד ימין או שמאלית לאיטר כמו כן הנחת תפילין, אותם יש להניח על היד החלשה. לפי המחמירים עליו להניח תפילין אחת על שתי הידיים מספק (לא במקביל); ואילו לפי המקלים עליו להניח תפילין על היד בה אינו כותב.

האמנים והממציאים האיטלקים לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו ידועים בכך שהיו דו-ידיים.

בישראל, גור קרן הינו אמן בן זמננו המסוגל לצייר ולכתוב בשתי ידיו ואף בשתי רגליו בנפרד ובו-זמנית.‏^[1]‏^[2]‏^[3]

שמאליים או אטרים הם אנשים אשר מיומנים בשימוש בידם השמאלית יותר מאשר בידם הימנית. זאת בניגוד לרוב האוכלוסייה אשר ידם הימנית היא הדומיננטית. על פי הערכות 10-14% מהאוכלוסייה היא שמאלית.  תופעת העדפה להפעלה דווקא של צד אחד של הגוף ייחודית כמעט ורק לאדם ברמת המין. דהיינו, במינים אחרים שבהם הפרטים מתחלקים לימנים ושמאליים, חלוקה זו היא של 50% ימניים ו-50% שמאליים. ישנם גם מינים רבים שבהם אין תופעה כזו ברמת הפרט. דהיינו, הפרט לא יעדיף שימוש בצד מסוים של הגוף.

 

במחקר חדש נמצא גן המגביר את הסיכוי לנטייה להיות שמאלי.  מספר השמאליים באוכלוסייה הערבית נמצא בעלייה מתמדת. מחקר שפורסם אשתקד מצא כי לשמאליים חשיבה מהירה יותר בעת ביצוע משימות כמו משחקי מחשב או פעילות גופנית. צוות החוקרים מאוניברסיטת אוקספורד טוען כי הגן מגביר את הסיכוי למחלות נפש פסיכוטיות דוגמת סכיזופרניה.

ימין ושמאל הנקודה שבמאמר

"ימין" קו החסד ו"שמאל" קו הגבורה. והנה על פי קבלה "לית שמאלא בהאי עתיקא". אצל הקדוש ברוך הוא אין שמאל, אלא רק ימין, הכל חסד! שהרי "עולם חסד יבנה". וכפי שמעידים הפסוקים: "ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה", "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". בסופו של דבר יתגבר החסד על הגבורה, השמאל ילך ויקטן (השמאל יהיה small) עד שייעלם.

מאת שולמית שמידע

תוכן העניינים

• מה פירוש ימין ושמאל?
• האמת הצרופה – ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
• מי חייב אותנו לתת דיון וחשבון לגויים?
• עסק עם טרוריסטים?
• ללמד שבע מצוות בני נח
• הקם להרגך השכם להרגו
• קול ענות חלושה בתגובה לחטיפה
• הערבים חייבים תודה לישראל
• חובה לשנות כיוון
• חייבים להתפלל על הגאולה האמיתית והשלימה

מה פירוש ימין ושמאל?

"ימין" קו החסד ו"שמאל" קו הגבורה. והנה על פי קבלה "לית שמאלא בהאי עתיקא". אצל הקדוש ברוך הוא אין שמאל, אלא רק ימין, הכל חסד! שהרי "עולם חסד יבנה". וכפי שמעידים הפסוקים: "ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה", "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב". בסופו של דבר יתגבר החסד על הגבורה, השמאל ילך ויקטן (השמאל יהיה small) עד שייעלם.

לשמוע דברי חכמים
מצווה זאת היא אחת מן המצוות עליה מסתמכים הרבה אנשים בימינו בעיקר מהחוגים החרדיים. דרך הפירוש שהם נותנים למצווה זו הם סומכים טענתם, כי יש לקבל כל החלטה של מועצת גדולי התורה או מועצת החכמים ללא כל ערעור, בכל ענין וענין תורני, פוליטי או חברתי. הסתמכותם היא על הגמרא במסכת הוריות (ב',ב') בה נאמר כי קיימת "מצווה לשמוע דברי חכמים". בשקלא וטריא בהמשך מביאה הגמרא שניתן לטעות בהבנת גידרה ולהרחיב את חלותה גם למקום שבו היא איננה שייכת.
השאלות הקיימות בימינו הם: א. לגבי איזה חכמים מכוונת מצווה זו? ב. האם חלותה מדאורייתא או מרבנן? ג. האם היא חלה גם על חכמי ימינו? ד. אם כן, על איזה מן החכמים היא קיימת?
כדי להתחיל להבין עניין זה צריך בתחילה לשאול – היכן בתורה נתפרשה המצווה הזו שצריך לשמוע לדברי חכמים? התשובה היא שהמקור הוא מה שנאמר בפרשת זקן ממרה (דברים י"ז, י-י"ג) שחובה לשמוע לדברי בית הדין הגדול היושב במקום המקדש, ושאין לסור מדבריו:
(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:
(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:
(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:
(יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד.
פשט הפסוקים מורה שגם מי שחושב שבית הדין טועה – כגון אותו זקן ממרה – הרי הוא מחוייב לשמוע לדבריו.
כך גם דרשו חז"ל בספרי 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' – אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.
שמיעה לחכמי הדורות
האם המצווה שנאמרה בתורה מתייחסת רק לבית הדין הגדול שבירושלים היושב בלשכת הגזית, או שמא יש להבין את מצוות התורה באופן רחב יותר – שאסור לחלוק על החכמים הגדולים שבכל הדורות?
השאלה הזו נשאלת, משום שרבים רגילים לצטט את האימרה "אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל" בהקשר של חיוב לשמוע לגדולי הדור בימינו. דין זה מופיע בהרחבה בספר החינוך (תצה-תצו). שכתב שממה שנאמר "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" יש ללמוד שהמצווה נוהגת בחכמים הגדולים שבכל דור ודור, ולא רק בבית דין הגדול שבירושלים: "בכלל המצווה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצוות השופט כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו וכמו שדרשו זכרונם לברכה: ואל השופט אשר יהיה בימים ההם – יפתח בדורו כשמואל בדורו".
מותר לחלוק?
תלמיד חכם שלמד סוגיה הלכתית מסויימת, ועל פי הבנתו בסוגיה הוא סובר שהיה ראוי לפסוק להלכה בדרך אחת, אך הוא רואה שדעתם של 'חכמים' שונים שונה מדעתו. השאלה היא – האם מוטל על אותו תלמיד חכם לבטל את דעתו מפני דעתם של החולקים, או שמא הוא מחוייב לנהוג דווקא על פי הבנתו שלו? ובאלו מקרים דווקא מי שנמנע מלחלוק במקום שדעתו אינה מסכימה לדעתם – הוא "טועה במצווה לשמוע דברי חכמים".
המצווה לשמוע לדברי חכמים היא אפילו כאשר נראה מסברא שהם טועים. אך השומע לדברי חכמים במקום שיש לו ראיה שהם טועים – הרי הוא טועה במצווה לשמוע דברי חכמים בדברי הגמרא בהוריות (ב'-ב) האומרת שהתלמיד שחושב שבית הדין טעה הוא "טועה במצווה לשמוע דברי חכמים".
דעת הרמב"ם ועוד ראשונים
הרמב"ם בהלכות ממרים (א, א-ב) פוסק להלכה שפרשה זו נאמרה רק לגבי בית הדין הגדול שבירושלים. וז"ל: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה שנאמר: על פי התורה אשר יורוך – זו מצוות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. וכל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר: "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
גם בעל ספר "היראים" (רבי אליעזר ממיץ, מגדולי תלמידיו של רבנו תם. בעל ספר יראים) מביא (סימן שצח) "הזהיר הבורא יתברך שלא לסור מדברי בית דין הגדול שבירושלים דכתיב בפרשת שופטים: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל… וכבר פירשנו למעלה במשפט זקן ממרא מניין לנו שבבית דין שבלשכת הגזית הכתוב מדבר. לדעת רוב הראשונים, אין מצווה מן התורה להישמע לגדולי החכמים שבכל דור ודור, והמצווה לשמוע לדברי חכמים שייכת רק בבית הדין הגדול שבלשכת הגזית.
קבלה מדברי חכמים
כבר בדורם של האמוראים מוצאים אנו שהם נמנעו מלחלוק על התנאים, בהמשך נמנעו האחרונים מלחלוק על הראשונים. רואים אנו כי קבלת הש"ס היא מוחלטת לגמרי, כך שנראה שלא מצינו אפילו מקום אחד שבו אחד מן הגאונים או הראשונים הורה למעשה בניגוד להבנתו בדברי הגמרא. עקב זאת ניתן לשאול את השאלות הבאות: א. האם יתכן שבשום מקום לא היה נראה לאיזה חכם שיש לו ראיה כנגד מסקנה של הש"ס?
ב. מדוע הם נמנעו מלחלוק על הש"ס?
תופעה זו של קבלת הש"ס היא ייחודית בהלכה. דווקא המוחלטות הזו של קבלת הש"ס שאין לחלוק על דורות קודמים, יכולה ללמדנו על העיקרון ההלכתי שעומד בבסיסה. רואים כאן שהאיסור לחלוק על הש"ס אינו נובע מן ה"מצווה לשמוע דברי חכמים", אלא מעיקרון אחר: ההסכמה הכללית של כל חכמי ישראל החל מתקופת הגאונים לקבל את הש"ס, היא עצמה זו שמחייבת את הדבר. והרי זה כאילו שהתאספו כל חכמי הדור ותיקנו תקנה "דרבנן" שלא לחלוק על הש"ס.
כדי לאחד את עם ישראל
אם כן, נשאלת השאלה מדוע קיבלו עליהם חכמי ישראל תקנות אלו שלא לחלוק על המשנה והגמרא, כנגד דין התורה המחייב כל חכם להורות לפי הבנתו שלו?
תשובה לכך המשקפת דעתם של הרבה מחכמי ישראל מוצאים אנו במאמרו של הרב קוק "ריהטא דחקלאי" (הודפס ב'שדה חמד' לרבי חזקיה מדיני חלק ו, דף יט), המסביר כי הצורך בקביעת תקנה שכזו הוא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ותיעשה התורה כשתי תורות: "רבו מחלוקת החכמים בכל דיני התורה וחשו למחלוקת בישראל ושלא תיעשה התורה כשתי תורות חס וחלילה, על כן קבעו כללי הלכות בהסכם כל חכמי ישראל או רובם, כעניין שכתב הרמב"ם בהקדמה בעניין התלמוד וחתימתו".

לשמוע קולם של חכמי כל דור ודור

למרות מה שהבארנו עד כה, נראה כי אין לנו חיוב מדאורייתא "לשמוע דברי חכמים". אך במסורת ישראל בכל הדורות התקבלה הוראה זו כמצווה דרבנן. על כן משתדלים אנו ככל שבאפשרותנו לקבל סמכותם של חכמי הדור. על כן נמצא שבני אשכנז מקבלים עליהם פסקי הרמ"א ו"המשנה ברורה", ובני ספרד את פסיקותיו של הבית יוסף.
קבלה זו של שמיעה לדברי חכמים היוותה גורם מכריע בסמכותם של חכמי כל דור. כך יכלו הם להחיל את דיני התורה על כל היהודים שחיו בתחום שיפוטם. דרכה יכלו גם להשפיע על אדם לגלות את צפונות לבו בפניהם. להגיע לחקר האמת במקרים של מחלוקות ושל חשדות שעלו כנגד אנשים אשר נאמר עליהם שאינם נוהגים כיאות. או להטיל חרמות ועונשים על אנשים שיצא שמועה עליהם כי נישבו בשבי של ה"סיטרא אחרא" ושדים ורוחות נכנסו בהם. אף בסיפור שמביא אני בפניכם מוצאים אנו כיצד מגלה אדם את אשר על ליבו לאחד מצדיקי דורו.
מחולל הנפלאות
מעשה היה בימי הגאון הקדוש ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא – האוהב ישראל.
בעיר אחת הסמוכה לעירו היה בעל בית אחד שהיה מוכר יין ושכר. ויהי לימים יצא לו שם שהוא מחולל נפלאות ע"י תפלתו וברכתו. וכל איש הבא אליו זוכה שתהיה לו ישועה על ידו. הן פרנסה או בנים או רפואה לחולה ולמָקְשַה ליילד וכדומה. ודבר זה היה לפלא בעיני כל כי הוא היה ידוע לאדם פשוט כאחד מהמון העם. ומאין זכה לעשות נפלאות? וכשמוע הרב הנ"ל על אודות איש זה התחפש והלך לעיר שנמצא בה מוכר היין. הרב גמר אומר בלבו שאם הוא יראה חלילה שאיש זה מעשיו מצד הטומאה ח"ו אזי יכריתו מן העולם ולא ישאיר ממנו שום זכר.
ובהגיע הרב לעיר של מוכר היין נכנם לחנותו וישב אצלו שלשה ימים. אמנם לא ראה שום דבר שיהא ניכר ממנו שהוא מצד הקדושה כי לא ראה אותו מתנהג בחסידות יתרה בהתאם לשמועה. אבל גם לא נחשב בעיניו שהוא ח"ו מצד הטומאה כי ראהו מתנהג בדרך יהדות פשוטה כגון מניח תפילין ומתפלל כמנהג ישראל ומסחרו באמונה. ויאמר הרב בלבו שמא אדם זה עובד את השי"ת בלילה באהבה ולא מראה עצמו לבריות, לכן התחבא הרב בלילה בחדר הסמוך לחדר משכבו של בעל החנות, ראה הרב כי, הוא שכב במשך כל הלילה עד הבקר ואח"כ קם נטל ידיו כרגיל והלך להתפלל כשאר המון העם, ויוסף הרב להתפלא על דבר זה כי ידע בבירור שאין בו מצד הטומאה ח"ו והוכרח הרב לגלות את עצמו שהוא הרב של העיר אפטא ואמר לו שהוא מבקשו שיודיענו מעשיו מאין לו היכולת לפעול פעולות נוראות כאלו, אם יודיענו מה טוב, ואם לאו הרי הוא יגזור עליו בגזירה דאורייתא שיגלה לו האמת.
לגלות סתרי לבו
ויהי כשמוע בעל החנות את דבריו נבהל מאד ויען ויאמר: מצוה לשמוע דברי חכמים אך תדע אדוני הרב שאם ארצה לגלות לך כל המאורעות המוצאות אותי יכלה הזמן והמה לא ייכלו. ואני רק אגיד לך ענינים מעטים. ועיקר הכל הוא בטחוני בהשי"ת כי יש לי בטחון חזק בהשי"ת ועל כל גל וגל שעבר עלי נענעתי לו בראשי. וכן היתה דרכי בעת שהייתי רואה שהשעה דחוקה לי ביותר הייתי תיכף מפזר מהמצוי תחת ידי לעניים ולאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות. ותמיד היו נמצאים אצלי אורחים. ופעם אחת היו אצלי אורחים והייתי שמח עמהם. ופתאום בא ציר שלוח מאת שר העיר בהודעה ששר ה'עיר מבקש שאלך אליו תיכף ומיד. ואם לא אלך עלול אני להתיסר קשות. אמרתי בלבי מכיון שאני עסוק במצות הכנסת אורחים ורבותינו הפליגו בגודל מצוה זו. אזי בודאי שזכות מצוה זו יכולה להגן עלי. ובכן לא עזבתי את האורחים ולא הלכתי לשר העיר ואח"כ כשהלכתי אליו מצאתי חן בעיניו וקבלני בסבר פנים יפות ובכל גנוני הכבוד.
שותפות עם הבורא
חוץ מזה יש דבר גדול העולה על הכל, הענין ידוע לכל בני העיר שמזה כמה שנים אפס כסף ממני ומכרתי כל הוני ורכושי והייתי הולך וחסר עד שנשארתי עירום ועריה. והיו בני ביתי בוכים והיו לוחצים עלי שאלך לעיר אחרת אולי אמצא שם משהו להתפרנס בו. או אולי אמצא איזה שותף שיזדמן לי ונעשה שנינו איזה עסק בשותפות. אבל אני דחיתי כל זה ולא שעיתי לדבריהם כי היה בטחוני חזק בהשי"ת שהוא ביכלתו להושיעני גם בלי שותף ועזר מבני אדם. אבל בני ביתי לא הניחוני והיו מפצירים בי יומם ולילה עד שהוכרחתי מרוב צערם לצאת מן העיר וללכת לעיר אחרת.
ויהי כצאתי את העיר בהיותי בודד מחוץ לעיר נשאתי עיני למרום והייתי בוכה מקירות לבי על גורלי, ואח"כ הצדקתי על עצמי את דינו יתברך ואמרתי בלב שמח רבש"ע אתה אדון כל הבריות ומשגיח על הכל וזן ומפרנס ומכלכל לכל נברא והכל גלוי וידוע לפניך שאני עתה במצור ובמצוק והשעה דחוקה לי ביותר ואשתי ובני ביתי לחצוני שאלך להשתתף עם בן אדם קרוץ מחומר היום כאן ומחר בקבר ואני איני רוצה בזה אלא אבקש שתהיה אתה שותפי ושלח לי מברכותיך ומעתה אני מעיד עלי אותך בזה שכל מה שארויח ואשתכר בין רב בין מעט אחלקהו לחצאין ממש חלק אחד לך דהיינו ללומדי תורה להכנסת אורחים ולאביונים וחלק לי ולאנשי ביתי להחיות את נפשותינו, ובהיותי בוכה מקירות לבי הושטתי ידי לכיסי ונזכרתי שנותר בכיסי מטבע אחד כסף, תיכף נתחזקתי ברוחי ושבתי לביתי ואמרתי לאשתי שב"ה מצאתי שותף הגון.
ותיכף אחר מעשה זה פתח לי ה' יתברך את ברכתו והייתי מצליח בכל מעשי, ועתה יש לי שתי תיבות באחת מהם אני שם את החלק המגיע לי ובשניה את החלק המגיע לה', ואנכי אינני עושה את הפדיון ע"י שום אדם מבני ביתי ומכל שכן ע"י אחרים אלא דוקא על ידי עצמי, כי חוששני שלא ישלחו יד בשותפות ח"ו. והכסף אשר הוא לקודש אני מחלקו לתלמידי חכמים, ולומדי תורה ואנשי מעשה, ולעניים מהוגנים ויראי שמים, וכל עבודתי לשמו יתברך דוקא והענין ששומעין בשמים את ברכתי זה רק מימים מועטים.
הזכות שבאה ביושר
ויהי כשמוע הרב את דבריו שמח שמחה גדולה וברכו וחזר לעירו ואמר לתלמידיו. אל תתפלאו עוד על מעשיו של איש זה כי הוא דין פשוט שהביאו מרן ז"ל ב'שולחן ערוך' ששותף מה שעשה עשוי ומקבלו שותפו השני בעל כורחו ואם כך זה נעשה שותף להקב"ה באמת ובאמונה בודאי שיכול לפעול כל מה שירצה ויותר מזה.

התקבל באדיבות אתר ארשת

להלן הקישור לפרסום המקורי: יהדות

Tags

 

ימין ושמאל

בירורי הלכה בדיני אִטֵּר

א. בטהרת המצורע נאמר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית (ויקרא יד, יד). וממצורע למדו חז"ל לעוד מצוות שקיומן בימין, כגון: קמיצה, חליצה ורציעה.

ב. עוד אמרו: "כהן אִטֵּר [מלשון (שופטים ג, טו) "אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ", ופירושו שהיד הימנית "סתומה", ולכן משתמש יותר בשמאל] בין ביד בין ברגל, עבודתו פסולה. וצ"ע האם הפסול הוא כי צריך ימין דווקא, או ששמאל פוסל.

ג. עוד מצינו מצוות ודברים שיש לקיימם בימין:

כל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשמברך • כוס של ברכה נוטל בימין • לולב בימין ואתרוג בשמאל • כל פניות שאתה פונה יהיו לימין • אסור לקנח בבית הכסא ביד ימין.

ד. ודנו הפוסקים כיצד ינהג האִטֵּר בכל הדינים הנ"ל – האם יקיימם בימינו, שהיא שמאל כל אדם, או "בימין דעלמא".

ה. עוד דנו הפוסקים כיצד ינהג אִטֵּר :

בנטילת ידים וסדר לבישת הבגדים • דברים שטעמם כנגד ימין השכינה [פסיעה ברגל שמאל בסוף התפילה, רוק בתפילה לצד שמאל] • קבלת ספר תורה והולכתו • הסבה בליל הסדר • תקיעת שופר • סדר נענועי הלולב • דין כלה אִטֵּרַת יד לנתינת טבעת קידושין על ידה • חתן אִטֵּר להעמדת הכלה לימינו.

ו. דיני אִטֵּר בהנחת תפילין [ודין הכותב בימינו ושאר כל מעשיו בשמאלו].

ז. קונטרס "איש אִטֵּר" ממרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א ובו חילוקים בדיני אִטֵּר.

ח. טעם חשיבות הימין • ימין ושמאל במחשבה [ימין- חסד; שמאל – דין].

[1] [2] [3] [4] [5] [6] [7] [8] [9] [10] [11] [12] [13]

ימין ושמאל

בירורי הלכה בדיני אִטֵּר

א. בטהרת המצורע נאמר (ויקרא יד, יד) "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית". וממצורע למדו חז"ל במסכת זבחים [1] ובמסכת יבמות [1] לעוד מצוות שקיומן בימין, כגון: קמיצה, חליצה ורציעה. ובמסכת בכורות [1] אמרו: "כהן אִטֵּר בין ביד בין ברגל, עבודתו פסולה" [בספר שופטים (ג, טו) מסופר על אהוד בן גרא שהיה "אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ", ופירושו שהיד הימנית "סתומה", ולכן משתמש יותר בשמאל]. ומבואר איפוא, כי יש מצוות ודברים שצריך לקיימן בימין, ואם לא קיימן בימין לא יצא ידי חובה, ועבודת הכהן פסולה אם לא נעשתה בימין. וחקר הגאון הרוגאצ'ובר [הובא בשו"ת באר משה [10] ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית [13]] ביסודן של הלכות האלו, האם הפסול הוא כי צריך ימין דווקא, או ששמאל פוסל.

ב. והנה מצינו מצוות ודברים נוספים שיש לקיימם בימין, ויש לעיין מהו הטעם לקיומם דווקא בימין, וממילא יש לדון כיצד ינהג האִטֵּר בכל הדינים הנ"ל – האם יקיימם בימינו, שהיא שמאל כל אדם, או "בימין דעלמא". לפנינו כמה פרטים בדין זה [רשימה מלאה של כל הפרטים בזה, ראה בקונטרס איש אטר, ממרן הגר"ח קנייבסקי [6]], ומתוך הפרטים יבוארו להלן כללי חילוקי הדינים – כיצד ינהג האטר בכל הדברים שצריך לעשותם בימין.

• לולב בימין ואתרוג בשמאל – במסכת סוכה [2] נתבאר טעם הדבר: "הני תלתא מצוותא והאי חדא מצוה". ובפשטות, כוונת הגמרא לומר שהואיל ונטילת דבר בימין היא משום חשיבות הימין, הרי שיש להחשיב את שלוש המצוות וליטלן בצד ימין, החשובה, ואילו את המצוה האחת ליטול בצד שמאל.

ובנדון אטר, דעת בעל העיטור המובא בטור [3], וכן פסק הבית יוסף ובשו"ע [3] שנוטלו בימין דעלמא. אבל בדרכי משה וברמ"א [3] פסק כדעת הרא"ש שיחזיק הלולב ביד "ימינו" דהיינו היד השמאלית של כל אדם [ועי' שם בט"ז ומג"א [3] ובמשנה ברורה [4] מה הדין בדיעבד, אם נטל בהיפוך, האם צריך לחזור וליטלו].

• כוס של ברכה נוטל בימין – כמפורש במסכת ברכות [4] ובשו"ע [4] סי' קפג). וכתב השו"ע (שם סע' ה) "יש מי שאומר [שבלי הלקט] שאם המברך אטר, אוחז הכוס בימינו שהוא שמאל כל אדם". והקשה על כך המג"א [4] מדוע מרן השו"ע כתב ב"סתם" בהלכות לולב [3] שאטר נוטל הלולב בימין דעלמא, ואילו בכוס של ברכה כתב הלכה זו רק בשם "יש מי שאומר". ואמנם סיים המג"א שיש לנהוג כמו שכתב הרמ"א בהלכות לולב [3], והיינו שהאטר יטול את הכוס ביד "ימינו" דהיינו היד השמאלית של כל אדם.

ועי' בשו"ת אור לציון [7] שכתב ביישוב קושית המג"א, כי דעת מרן השו"ע לחלק בין ברכות המצוות שהעיקר תלוי בחשיבות, ולכן יאחז בימין כל אדם שהיא החשובה, לבין ברכות הנהנין שהעיקר הוא הנאתו, ועל כן יאחז את הכוס במה שיותר נוח לו, והיינו ימין דידיה שהיא שמאל כל אדם [וראה במש"כ הרב כהנמן [8] בתירוץ קושיית המג"א. ובשו"ת שרגא המאיר [8] וכן השואל בשבט הלוי [7] כתבו לחלק בין דברים הנעשים בציבור, שהאטר לא ישנה מימין דעלמא [ועל כן חילק בשו"ת שרגא המאיר בין נטילת לולב הנעשית בבית הכנסת, לדברים הנעשים ביחיד]. וגר"ש ואזנר דחה חילוק זה].

• כל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשמברך – כך נפסק בשו"ע [5] סי' רו). וכתב המשנה ברורה [5] "הטעם משום חשיבות, וכן בכל ברכה שמברך על איזה מצוה, יש לו לאחוז הדבר ביד ימינו בשעת הברכה. ובאטר אזלינן בתר ימין ושמאל דידיה, ולא בתר דעלמא. כן משמע מחידושי רבי עקיבא איגר וכן משמע במג"א סימן קפג". ומתבאר מדבריהם כי דין האטר תלוי במחלוקת מרן השו"ע והרמ"א בהלכות לולב הנ"ל.

והקשה המג"א בהלכות לולב [3] סי' תרנא ס"ק ו) מדוע נצרכה הגמרא לטעם נטילת הלולב בימין משום "הני תלתא מצוותא והאי חדא מצוה", תיפוק ליה דכל דבר שמברך עליו צריך ליטלו בימינו, עי' בתירוציו.

וראה ד' טעמים בדין זה בקונטרס ימין משה [11] בדיני אטר, הרב משה טביב, תשס"ט) והנפק"מ לדין אטר.

• אסור לקנח בבית הכסא ביד ימין – בגמרא בברכות [5] נאמרו ד' טעמים: [א] מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר מימינו אש דת למו. [ב] מפני שהיא קרובה לפה [ג] מפני שקושר בה תפילין. [ד] מפני שמראה בה טעמי תורה.

וכתבו הט"ז והמג"א [5], שלפי כל הטעמים זולת הטעם הראשון, האטר צריך לקנח ביד ימין דעלמא. מה שאין כן לפי הטעם "שהתורה ניתנה בימין", גם אטר צריך לקנח בימין שלו, דהיינו ביד שמאל דעלמא. ומכל מקום הכריעו הט"ז והמשנה ברורה [5] שגם אטר מקנח ביד שמאל שלו, שהוא ימין כל אדם [ועי' בביאור הלכה שם, פרטים נוספים בדין זה].

• בנטילת ידים – פסק השו"ע [5] סי' ד) "נוטל כלי של מים ביד ימינו, ונותנו ליד שמאלו, כדי שיריק מים על ימינו תחילה". וביאר המשנה ברורה: "ונותנו ליד שמאל, כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין. וגם באטר אזלינן בתר ימין דעלמא".
• סדר נענועי הלולב – בשו"ע [4] סי' תרנא סע' י) "יקיף דרך ימין בנענעו מזרח, דרום, מערב, צפון". וכתב המג"א שם, סימן לדבר "ימין ה' רוממה". והוסיף: "ונראה לי דאטר יקיף גם כן כסדר הזה, דאזלינן בתר ימין דעלמא".
• הסבה בליל הסדר – בשו"ע [5] נפסק שמיסב על צד שמאל: [א] כיון שצריך לאכול בימינו. [ב] שמא יקדים קנה לושט, ויבוא לסכנה. וגם אטר, פסק הרמ"א שם, שמיסב בצד שמאל, יעו' במשנה ברורה [5] טעם הדבר.

ג. ובטעם חשיבות הימין בקיום המצוות יעו' בשו"ת בצל החכמה [9].

והנה לאחר שמרן הגר"ח קנייבסקי קיבץ בקונטרס איש אטר [6] עשרות פרטי הדינים בהנהגת האטר הפזורים בכל ד' חלקי השו"ע, כתב [7] שמונה חילוקים בדיני האטר:

[א] דברים התלויים בכח – פשיטא דאזלינן בתר ימין של האטר, דהיינו בידו השמאלית [עי"ש הדוגמאות].

[ב] דברים שהם משום ימין דהקב"ה – פשיטא דאזלינן בתר ימין דעלמא [עי"ש הדוגמאות]. ובכלל זה גם בכל הדברים שהם על פי סוד להגביר מידת החסד שהוא בימין, פשיטא דאזלינן בתר ימין דעלמא.

[ג] דברים התלויים בלב בקנה ובוושט ואוזן – פשיטא דגם באטר אזלינן בתר ימין דעלמא, דלא השתנה גופו.

[ד] דברים התלויים בחשיבות – נחלקו הפוסקים, כגון אחיזת לולב וכוס של ברכה וכל דבר שמברך עליו כנ"ל.

[ה] דברים שהתורה הצריכה במפורש ימין – נחלקו הראשונים, כגון פסול עבודה ובדיני חליצה.

[ו] דברים שהם משום כל פניות שאתה פונה יהיו לימין [יעו' במסכת סוטה [3]] – אזלינן בתר ימין דעלמא.

[ז] דברים התלויים במי שעומד נגדו וקורא – פשיטא דאזלינן בתר ימין דעלמא [עי"ש הדוגמאות].

[ח] לענין קשירת מנעלים וקינוח – תלוי בדין קשירה דתפילין ונחלקו בזה האחרונים.

ד. דיני אִטֵּר בפרטים נוספים

• סדר לבישת הבגדים וקשירת מנעלים – יעו' בשו"ת באר משה [10] סימן ג אות א).
• דברים שטעמם כנגד ימין השכינה [פסיעה ברגל שמאל בסוף התפילה, רוק בתפילה לצד שמאל] – יעו' בכללי קונטרס איש אטר [7] כלל ב); בשו"ת באר משה [11] סימן ג אות ט) ובקונטרס ימין משה [12].
• קבלת ספר תורה והולכתו – כתב המשנה ברורה [5] סי' רפב) "והנותן ספר תורה והמקבלו צריך שיהא בימין, ואפילו אם הוא אטר יד אין לשנות בזה". ובשער הציון ביאר טעם הדבר "משום שהתורה ניתנה בימין, שנאמר מימינו אש דת למו, ואם כן אין לחלק [באטר] בזה". ועוד כתב המשנה ברורה [5] סי' קלד) "יש להחזיק התורה בימין". ובמשנה ברורה כתב: "על שם הכתוב וימינו תחבקני, ועוד דגם התורה נתנה בימין".

ועוד הביא המשנ"ב [5] סי' רו ס"ק יח) בשם ספר חסידים: "כשאומר לחברו להושיט לו ספר, יקבלנו ביד ימין".

וראה עוד בדין זה בשו"ת שרגא המאיר [8] אות ו) ובספר מעדני יום טוב בדין אטר באחיזת הספר תורה בהקפות.

• דין כלה אִטֵּרַת יד לנתינת טבעת קידושין על ידה ודין חתן אִטֵּר להעמדת הכלה לימינו – בשו"ת בצל החכמה [9] פסק שיעמידו את הכלה לימין החתן שהוא ימין דעלמא, ויתן לכלה האטרת את הטבעת לידה הימנית שהיא ימין כל אדם, יעו' בנימוקו. ובשו"ת באר משה [10] כתב שאם החתן אטר יתן את הטבעת לכלה בידו השמאלית.

וראה עוד פרטים בדיני אטר בשו"ת שרגא המאיר [8] ובשו"ת באר משה [10]–[11].

ו. דיני אִטֵּר בהנחת תפילין

בסוגיית הגמרא במסכת מנחות [2] נתבארו כמה טעמים, מדוע מניחים תפילין על יד שמאל, ונאמר: "אטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו", ומי ששולט בשתי ידיו "מניח בשמאלו שהוא שמאלו של כל אדם". וראה בשו"ע ובמשנה ברורה [2] פרטי דין האטר [ובנדון הכותב בימינו ושאר כל מעשיו בשמאלו, באיזה יד יניח תפילין].

ח. ימין ושמאל במחשבה – ראה ציונים לנושא זה באנציקלופדיה הלכתית רפואית [13].

הגמרא בבכורות מה ע"ב קובעת, שאיטר (=שמאלי) פסול לעבודה במקדש. הראשונים נחלקו בטעם הדבר:

לדעת הרמב"ם (הל' ביאת מקדש ח', יא), איטר נחשב לבעל מום. באופן כללי, הגמרא מחלקת את המומים לשתי קבוצות: מומים המאפיינים אדם ובהמה, ומומים המיוחדים לאדם בלבד. בעל מום מן הסוג הראשון אסור בעבודה במקדש, ואם עבד – לוקה ועבודתו מחוללת, ואילו בעל מום מן הסוג השני אסור בעבודה, ואם עבד – לוקה אך עבודתו כשרה. לדעת הרמב"ם, איטר נחשב לבעל מום מן הסוג השני: מומו מיוחד לאדם בלבד.

לעומתו, רש"י סבור שאיטר אינו נחשב בעל מום כלל, ולא רובץ עליו שום פסול מבחינת מעמדו האישי, אלא שכהן כזה פשוט לא יוכל לבצע את העבודה כהלכתה, ולכן אין מאפשרים לו לעבוד. טעם הדבר הוא, שישנה דרישה לעבוד במקדש דווקא ביד ימין, ואיטר נחשב לאדם שאין לו יד ימין, כך שעבודתו תמיד תהיה פסולה.

נמצא שלפי הרמב"ם הבעיה היא במעמד האיטר כאדם, ולכן איטר שעבד – לוקה אך עבודתו כשרה, ואילו לפי רש"י הבעיה היא בעבודת האיטר, ולכן איטר שעבד – אינו לוקה, אך עבודתו פסולה.

לכאורה, קביעת רש"י שאיטר נחשב כמי שאין לו יד ימין נראית תמוהה. את הדרישה לעבוד ביד ימין ניתן להבין בשני אופנים: או שיש לעבוד דווקא ביד החזקה, או שהתורה רואה חשיבות מסויימת בצד ימין, בלי קשר לחוזק היד. כך או כך, לכאורה יש לאיטר יד ימין: אם צריכים את היד החזקה – איטר יוכל לעבוד ביד שמאל, שהיא היד החזקה שלו; ואם חשוב לנו צד ימין – גם איטר יכול לעבוד ביד ימין!

רש"י כנראה סבור, שהדרישה לעבוד ביד ימין כוללת את שני המרכיבים: יד חזקה + צד ימין, והיות שלאיטר אין אף יד שבה מצטרפים שני היסודות הללו, הרי שעבודתו תמיד תהיה פסולה.

ייתכן שלדעת רש"י, אין מדובר כאן רק בשני מרכיבים של הגדרת 'ימין', אלא בשתי דרישות שונות לגמרי. הדרישה לבצע את העבודה ביד החזקה נוגעת לאיכות הפעולה: פעולה שנעשית ביד החזקה היא איכותית יותר. לעומת זאת, הדרישה לבצע את העבודה ביד הנמצאת בצד ימין נוגעת לאיבר המבצע את הפעולה, בלי קשר לאיכות הפעולה: כשם שיש לבצע את הפעולה ביד ולא באוזן, כך יש לבצע אותה ביד הנמצאת בצד ימין דווקא.