פרשת בשלח – מח עצם

י״ב בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 21, 2018) | חומש שמות, עלון בית החולים, בשלח

מח עצם

מֵחַ עצם הוא הרקמה הממוקמת בחלק הספוגי של העצם, ובה נוצרים תאי מערכת הדםכדוריות דם אדומות, תאי דם לבנים וטסיות דם. קיימים שני סוגים שונים של מח עצמות: אדום וצהוב. האדם נולד רק עם תאים אדומים ובמשך חייו מוחלפים בצהובים. במח העצם האדום מצויות כל שורות התאים בשלבים שונים של הבשלה, ורק התאים הבשלים יוצאים לזרם הדם בפיקוח של מנגנוני בקרה תאיים והורמונליים.

פרשת השבוע, פרשת בשלח, פותחת בתיאור יציאת מצרים, ומספרת בין היתר גם על כך שמשה לוקח את עצמות יוסף. "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי…" (שמות י"ג י"ט). פסוק זה הוא המשך לנאמר בסוף חומש בראשית בצוואתו של יוסף "אנכי מת ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ.." ושוב מצווה יוסף "וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה…" (בראשית פר' נ', פס' כ"ה). עצמותיו של יוסף ממשיכות ללוות את עם ישראל במסעם במדבר, ובשנות כיבוש הארץ וחלוקתה. רק לאחר שמסתיים תהליך הגאולה, לאחר מותו של יהושע, מתוארת קברות יוסף כמסופר בספר יהושע "ואת עצמות יוסף אשר  העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה…" (יהושע פרק כ"ד פס' ל"ב). מה עניינם של עצמות יוסף ביציאת מצרים ובמהלך הנדודים במדבר? המשנה במסכת סוטה עוסקת בשאלה זו ומביאה פאן מסוים עיקרון ידוע 'מידה כנגד מידה' המיושם הלכה למעשה, וכך אומרת המשנה: "יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר "ויעל יוסף, לקבור את אביו" (בראשית פר' נ' פס' ז'), מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף" (שמות י"ג, י"ט), מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה, שנאמר ויקבור אות בגיא…מול בית פעור…" (דברים פר' ל"ד פס' ו'), (סוטה פר' א' משנה ט'). משנה זו נותנת פשר מדוע דווקא משה הוא שטורח כל כך בהעלאת עצמות יוסף. הסבר אחר, סגירת מעגל, יוסף איננו נקבר בארץ מיד לאחר מותו, אלא עצמותיו מלוות את עם ישראל בנדודיו, אפשר שיש בכך משום תיקון לחטא מכירת יוסף, יוסף נלקח משכם, שם נמכר, ומשם החלה גלות מצרים. הגאולה ממנה כרוכה בתיקון חטא מכירת יוסף, החזרת עצמותיו על ידי אחיו, וקבורתם לאחר כיבוש וחלוקה בשכם, בה נמכר, הינה סגירת מעגל כפי שמבטא זאת המדרש: "כך אמר הקב"ה לשבטים מכרתם את יוסף? השיבו עצמותיו למקומן. דבר אחר: אמר להם יוסף משביע אני עליכם שממקום שגנבתי לשם תחזירוני, וכך עשו בני ישראל – "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (בראשית רבה, פרשה פ"ה, ד"ה וירד יהודה).

במילונים של העברית החדשה מצוי הצירוף מוֹחַ עֶצֶם. מקור הצירוף באיוב כ"א, כ"ד: "עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה". בלשון חז"ל 'מוח' אינו רק החומר שבעצמות אלא בעיקר החומר (האפור) שבגולגולת, ואולם לדעת הרופאים בצירוף, 'מוח עצם' יש משום הטעיה, כי על פי הידע הקיים היום יש הבדל מוחלט בין החומר שבגולגולת ובין החומר שבעצמות. ייתכן שעל רקע התנגדות הרופאים נוצר הצירוף מֵחַ עצם (או 'מֵחַ עצמות').

הביטוי עצמות יוסף מבטא מהות, המילה "עצם" מבטאת עצמיות והינה בעלת משמעות מעבר לאיבר או חלק בגוף. כשאומרים "עצם הדבר" נוגעים במהות. עם מותו, גנז יוסף בעצמותיו צופן, ארונו הממתין במצרים עד למימוש הצוואה "…והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שם, י"ג, י"ט), מקפל בתוכו את הידיעה שתבוא גאולה וישובו לארץ ישראל. במדרש מובא שסימן מסר יוסף לישראל, כל גואל שישתמש בסימן זה של "פקד פקדתי", ידעו שאכן גאולת אמת בפיו, משה משתמש בה כדי לשכנע את זקני ישראל לשמוע לו (ע"פ מדרש תנחומא, פרשת שמות, סי' כ"א). יוסף הוא שנטע בליבם של ישראל את התקווה לגאולה, מילותיו של יוסף עברו מפה לאוזן, מאב לבן, במשך שנות השעבוד, והן שהפיחו בליבם תקווה שיום אחד יפקדו ויגאלו. יוסף הוא מי שמבטא בעצמותו, במהותו, בסיפורו האישי את תקוות גאולת האומה בכללה, החל ממכירתו על ידי אחיו וירידתו לגלות מצרים האישית, דרך ירידתו הנוספת והשלכתו לבית האסורים, וצמיחתו המחודשת של יוסף  שהפך למשנה למלך מצרים, כשלאורך כל הדרך עומד יוסף על שמירת זהותו העברית וארצו  – "כי גנב גנבתי מארץ העברים" (בראשית, מ', ט"ו), משה מבין מה גנוז בעצמות יוסף ובארונו, בשנות המדבר  ארונו מהלך בצד ארון ברית ד' "שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים…" (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא "דויהי", בשלח, פתיחתא ד"ה ויקח משה), בעת שהעם אוסף כסף זהב ורכוש לפני יציאתם ממצרים, משה הולך לקיים את הצוואה ולמצוא את ארונו של יוסף כמתואר במדרש: "הגיע גאולתן של ישראל…ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלושה ימים ושלושה לילות… " (דברים רבה, פרשה י"א אות ז'). לפי המתואר במדרש פרעה בעצת החרטומים עשה ארון כבד ביותר והשליכו לנחל, כדי שלא יוכלו ישראל לקיים צוואת יוסף וממילא לצאת ממצרים, יצאו ישראל לעולם וכך ממשיך המדרש "… מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר: יוסף יוסף אתה ידעת היאך נשבעת לישראל, פקוד יפקוד אלוקים אתכם! תן כבוד לאלוקי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל! …בקש רחמים לפני בוראך ועלה מן התהומות, מיד התחיל ארונו של יוסף מפעפע ועולה מן התהומות… " (שם, שם).

השתלת מח עצם היא גישה טיפולית מקובלת היום לכמאה מחלות שונות בהן מערכת ייצור תאי הדם האדומים ותאי החיסון נפגעת (מחלות ממאירות כמו לוקמיה, מצבים כמו מחלות חסר מח העצם מולד או נרכש וכדומה), כתוצאה מטיפול כימי, הסננה על ידי תאים ממאירים או כתוצאה ממחלה תורשתית או מפגם גנטי. מעבר לזאת, נכון לשנת 2012, נבחנת השתלת מח העצם כטיפול למחלות ולקויות עצביות מגוונות, שבהן חלק מהפתולוגיה היא בתאי הגלייה – תאים המיוצרים במח העצם ונודדים אל מערכת העצבים.

משיח בן יוסף על פי המסורת היהודית הוא המשיח שעוסק בגאולה המעשית והחומרית של עם ישראל, ואמור להיות מצאצאי שבט אפרים, בניו של יוסף. על פי חז"ל עתידים להיות שני משיחים: משיח בן יוסף – המשיח הראשוני שיכונן את השלבים המעשיים-חומריים כהקמת מסגרות לאומיות וקיבוץ העם לארצו. משיח בן דוד – המשיח הרוחני-האידאולוגי שיביא את העם אל שלמותו הרוחנית. אבות הטיפוס בעניין זה הם יוסף ויהודה. יוסף שימש כמשנה לפרעה מלך מצרים, ועסק בסדרי ממשלה ושלטון. הוא גם מכונה 'המשביר' על שום שניהל את הצד הארגוני-לוגיסטי של השברת מזון לרעבים. יהודה, לעומת זאת, הינו התלמיד חכם "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה" (בראשית מ"ו, כ"ח) ואיש ההגות הרוחני-אידאולוגי, המסמל את המשיח הסולל דרכים לתיקון העולם כולו. הגאון מוילנא הרבה לעסוק בנושאים אלו, ואפיין את דמותו של משיח בן יוסף בספר קול התור שכתב תלמידו רבי הלל משקלוב. לפי הגר"א המושג "משיח בן יוסף" היא גאולת עם ישראל בכוחות עצמו ובדרך הטבע, גאולה שהיא פרי יוזמה אנושית, הגאולה תתבצע בשלבים, כמו בבניית בית שני – ברשת ובסיוע של אומות העולם. תקופה זו תתאפיין בהתחזקות מדינית ובחזרה בתשובה (ר' הלל משקלוב, קול התור, בני-ברק תשכ"ט, פרקים א-ב). הרב קוק שואל: "למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי תכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם" ? ("המספד בירושלים", כ' תמוז תרס"ד, נדפס בסיני, מ"ז, אלול תש"ך), עיקר תשובתו ששני המשיחים מייצגים שני כוחות חיוניים להתחדשות האומה הישראלית, הכוח החומרי, המבטיח את חוסנו הכלכלי והביטחוני של עם ישראל, והכוח הרוחני, המבטא את סגולת עם ישראל כעם התורה. במצב אידאלי שני כוחות אלה אמורים להיות מאוחדים בקרב מנהיג אחד ויחיד, אלא שבעוונותינו הרבים הם נפרדו בעקבות הפרדת המלוכה בימי ירובעם. מאז יש ניגוד בין שני כחות אלו.

תרומת מח עצם מתבצעת בבנק הדם שבבתי החולים. לעתים מח העצם המשמש להשתלה, מתקבל מהחולה עצמו ולאחר תהליך רפואי שעובר החולה, מח העצם מוחזר אליו. בשאר המקרים נדרש תורם לצורך השגת מח העצם עבור ההשתלה. תורמי מח עצם חייבים להיות זהים למושתל, מבחינת מאפיין סיווג הרקמות, הסיכויים להתאמה בין נתרם לתורם, שאינו בן משפחתו, הם נמוכים.

מצווה גדולה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה. שכן מצווים אנו אף להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כ"ב, ב'), על אחת כמה וכמה שאת נפשו אנו צריכים להשיב לו ולהצילו. וכן נלמדת המצווה מן הפסוק "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא י"ט, ט"ז), וכפי שאמרו חז"ל מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (סנהדרין ע"ג, ע"א). ההלכה קובעת שאין אדם מחויב להיכנס לסכנה ממשית כדי להציל את חבירו, אבל יש בזה מצווה ומידת חסידות. על פי זה מובן הדין לגבי תרומת איברים מאדם חי שאינה חובה אבל המתנדב ותורם מקיים מצווה גדולה ויש בזה מידת חסידות. ואמנם יתכן שבחלק מן התרומות הללו אין סכנה ממשית, ואף-על-פי-כן אין חובה לתרום. משום שכתב הרדב"ז, שאין חיוב לתרום איבר עבור הצלת החבר (רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז). לגבי תרומת דם, ברור שיש מצווה לתרום דם עבור חבר הנמצא בסכנה. אלא השאלה היא האם על פי התורה ניתן לחייב אדם לתרום מדמו. כתב הרב וואזנר, שבמצב שיש חולה מסוכן הנצרך לדם נדיר, חובה על מי שיש לו אותו סוג דם לתרום, כדי להצילו. ואפילו אדם שחושש שמא יחלה מעט בעקבות התרומה, מחויב לתרום, הואיל ואין סכנה בתרומת דם, והצער המועט או החשש מפני מחלה קלה, אינם יכולים לשמש תירוץ להשתמטות מקיום המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שבט הלוי ח"ה, סי' רי"ט). ואמנם בזמן שישנם אנשים אחרים שיכולים לתרום דם, מסתבר שאדם חלש יכול לומר, עדיף שבריאים וחזקים ממני יתרמו. אבל כאשר אין מי שיתרום, וחיי אדם בסכנה, חובה לתרום דם (עיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ז, סי' כ"ג). הרב משה שטרנבוך בהתייחסו לתרומת מח עצם דן בשאלה האם תרומה זו היא כתרומת דם רגילה ובגדר חובה או כתרומת אבר שאינה אלא מצווה גדולה ומידת חסידות? מסקנתו שיש לדון תרומה זו כתרומת אבר ולא ניתן לכפות זאת "אמנם למעשה נלע"ד שאף שלא נוכל לחייבו לתרום, אם מתנדב לשם שמים מקיים מצוה גדולה ומותר" (תשובות והנהגות כרך ה' סימן שפ"ז).

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד