פרשת בשלח – מח עצם

י״א בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 20, 2018) | חומש שמות, עלון בית החולים, בשלח

מֵחַ עצם, הוא הרקמה הממוקמת בחלק הספוגי של העצם, ובה נוצרים תאי מערכת הדםכדוריות דם אדומות, תאי דם לבנים וטסיות דם. משקל רקמה זו מהווה כ-4% ממשקל גוף האדם, ולכן היא אחת הרקמות הגדולות בגוף. קיימים שני סוגים שונים של מח עצמות: אדום וצהוב. האדם נולד רק עם תאים אדומים ובמשך חייו מוחלפים בצהובים. במח העצם האדום מצויות כל שורות התאים בשלבים שונים של הבשלה, ורק התאים הבשלים יוצאים לזרם הדם בפיקוח של מנגנוני בקרה תאיים והורמונליים.

פרשת השבוע, פרשת בשלח, פותחת בתיאור יציאת מצרים, ומספרת בין היתר גם על כך שמשה לוקח את עצמות יוסף. "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי…" (שמות י"ג י"ט). פסוק זה הוא המשך לנאמר בסוף חומש בראשית בצוואתו של יוסף "אנכי מת ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ.." ושוב מצווה יוסף "וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה…" (     ). עצמותיו של יוסף ממשיכות ללוות את עם ישראל במסעם במדבר, ובשנות כיבוש הארץ וחלוקתה. רק לאחר שמסתיים תהליך הגאולה, לאחר מותו של יהושע, מתוארת קבורת יוסף כמסופר בספר יהושע "ואת עצמות יוסף אשר  העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה…" (יהושע פרק כ"ד פס' ל"ב). מה עיניינם של עצמות יוסף ביציאת מצרים ובמהלך הנדודים במדבר? המשנה במסכת סוטה עוסקת בשאלה זו ומביאה פאן מסוים עיקרון ידוע 'מידה כנגד מידה' המיושם הלכה למעשה, וכך אומרת המשנה:  "יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר "ויעל יוסף, לקבור את אביו" (בראשית פר' נ' פס' ז'), מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף" (שמות י"ג, י"ט), מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה, שנאמר ויקבור אות בגיא…מול בית פעור…" (דברים פר' ל"ד פס' ו'), (סוטה פר' משנה     ). משנה זו נותנת פשר מדוע דווקא משה הוא שטורח כל כך בהעלאת עצמות יוסף. הסבר אחר, סגירת מעגל, יוסף איננו נקבר בארץ מיד לאחר מותו, אלא עצמותיו מלוות את עם ישראל בנדודיו, אפשר שיש בכך משום תיקון לחטא מכירת יוסף, יוסף נלקח משכם, שם נמכר, ומשם החלה גלות מצרים. הגאולה ממנה כרוכה בתיקון חטא מכירת יוסף, החזרת עצמותיו על ידי אחיו, וקבורתם לאחר כיבוש וחלוקה בשכם, בה נמכר, הינה סגירת מעגל כפי שמבטא זאת המדרש: "כך אמר הקב"ה לשבטים מכרתם את יוסף? השיבו עצמותיו למקומן. דבר אחר: אמר להם יוסף משביע אני עליכם שממקום שגנבתי לשם תחזירוני, וכך עשו בני ישראל – "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (בראשית רבה, פרשה פ"ה, ד"ה וירד יהודה).

האקדמיה ללשון העברית אישרה את הצירוף מֵחַ עֶצֶם במשמעות של marrow ב2010. במילונים של העברית החדשה מצוי הצירוף מוֹחַ עֶצֶם. מקור הצירוף באיוב כ"א, כ"ד: "עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה". בלשון חז"ל 'מוח' אינו רק החומר שבעצמות אלא בעיקר החומר (האפור) שבגולגולת, ואולם לדעת הרופאים בצירוף, 'מוח עצם' יש משום הטעיה, כי על פי הידע הקיים היום יש הבדל מוחלט בין החומר שבגולגולת ובין החומר שבעצמות.

הביטוי עצמות יוסף מבטא מהות, המילה "עצם" מבטאת עצמיות והינה בעלת משמעות מעבר לאיבר או חלק בגוף. כשאומרים "עצם הדבר" נוגעים במהות. עם מותו, גנז יוסף בעצמותיו צופן, ארונו הממתין במצרים עד למימוש הצוואה "…והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שם     ), מקפל בתוכו את הידיעה שתבוא גאולה וישובו לארץ ישראל. במדרש מובא שסימן מסר יוסף לישראל, כל גואל שישתמש בסימן זה של "פקד פקדתי", ידעו שאכן גאולת אמת בפיו, משה משתמש בה כדי לשכנע את זקני ישראל לשמוע לו (ע"פ מדרש תנחומא, פרשת שמות, סי' כ"א). יוסף הוא שנטע בליבם של ישראל את התקווה לגאולה, מילותיו של יוסף עברו מפה לאוזן, מאב לבן, במשך שנות השעבוד, והן שהפיחו בליבם תקווה שיום אחד יפקדו ויגאלו. יוסף הוא מי שמבטא בעצמותו, במהותו, בסיפורו האישי את תקוות גאולת האומה בכללה, החל ממכירתו על ידי אחיו וירידתו לגלות מצרים האישית, דרך ירידתו הנוספת והשלכתו לבית האסורים, וצמיחתו המחודשת של יוסף  שהפך למשנה למלך מצרים, כשלאורך כל הדרך עומד יוסף על שמירת זהותו העברית וארצו  – "עברי אנכי ומארץ העברים גנבתי" (שם,     ), משה מבין מה גנוז בעצמות יוסף ובארונו, בשנות המדבר  ארונו מהלך בצד ארון ברית ד' "שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים…" (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא "דויהי", בשלח, פתיחתא ד"ה ויקח משה), בעת שהעם אוסף כסף זהב ורכוש לפני יציאתם ממצרים, משה הולך לקיים את הצוואה ולמצוא את ארונו של יוסף כמתואר במדרש: "הגיע גאולתן של ישראל…ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלושה ימים ושלושה לילות… " (דברים רבה, פרשה י"א אות ז'). לפי המתואר במדרש פרעה בעצת החרטומים עשה ארון כבד ביותר והשליכו לנחל, כדי שלא יוכלו ישראל לקיים צוואת יוסף וממילא לצאת ממצרים, יצאו ישראל לעולם וכך ממשיך המדרש "… מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר: יוסף יוסף אתה ידעת היאך נשבעת לישראל, פקוד יפקוד אלוקים אתכם! תן כבוד לאלוקי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל! …בקש רחמים לפני בוראך ועלה מן התהומות, מיד התחיל ארונו של יוסף מפעפע ועולה מן התהומות… " (שם, שם).

השתלת מח עצם היא גישה טיפולית מקובלת היום לכמאה מחלות שונות בהן מערכת ייצור תאי הדם האדומים ותאי החיסון נפגעת כתוצאה מטיפול כימי, הסננה על ידי תאים ממאירים או כתוצאה ממחלה תורשתית או מפגם גנטי. מעבר לזאת, נכון לשנת 2012, נבחנת השתלת מח העצם כטיפול למחלות ולקויות עצביות מגוונות, שבהן חלק מהפתולוגיה היא בתאי הגלייה – תאים המיוצרים במח העצם ונודדים אל מערכת העצבים.

משיח בן יוסף על פי המסורת היהודית הוא המשיח שעוסק בגאולה המעשית והחומרית של עם ישראל, ואמור להיות מצאצאי שבט אפרים, בניו של יוסף. על פי חז"ל עתידים להיות שני משיחים: משיח בן יוסף – המשיח הראשוני שיכונן את השלבים המעשיים-חומריים כהקמת מסגרות לאומיות וקיבוץ העם לארצו. משיח בן דוד – המשיח הרוחני-האידאולוגי שיביא את העם אל שלמותו הרוחנית. אבות הטיפוס בעניין זה הם יוסף ויהודה. יוסף שימש כמשנה לפרעה מלך מצרים, ועסק בסדרי ממשלה ושלטון. יהודה, לעומת זאת, הינו התלמיד חכם "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה" (בראשית מו, כ"ח) ואיש ההגות הרוחני-אידאולוגי, המסמל את המשיח הסולל דרכים לתיקון העולם כולו. הגאון מוילנא הרבה לעסוק בנושאים אלו, ואפיין את דמותו של משיח בן יוסף בספר 'קול התור' שכתב תלמידו רבי הלל משיקלוב. לפי הגר"א המושג "משיח בן יוסף" היא גאולת עם ישראל בכוחות עצמו ובדרך הטבע, גאולה שהיא פרי יוזמה אנושית, הגאולה תתבצע בשלבים, תקופה זו תתאפיין בהתחזקות מדינית ובחזרה בתשובה (ר' הלל משקלוב, קול התור, בני-ברק תשכ"ט, פרקים א-ב). הרב קוק שואל: "למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי תכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם"? ("המספד בירושלים", כ' תמוז תרס"ד, נדפס בסיני, מ"ז, אלול תש"ך), עיקר תשובתו ששני המשיחים מייצגים שני כוחות חיוניים להתחדשות האומה הישראלית, הכוח החומרי, המבטיח את חוסנו הכלכלי והביטחוני של עם ישראל, והכוח הרוחני, המבטא את סגולת עם ישראל כעם התורה. במצב אידאלי שני כוחות אלה אמורים להיות מאוחדים בקרב מנהיג אחד ויחיד, אלא שבעוונותינו הרבים הם נפרדו בעקבות הפרדת המלוכה בימי ירובעם. מאז יש ניגוד בין שני כחות אלו.

תרומת מח עצם מתבצעת בבנק הדם שבבתי החולים. לעתים מח העצם המשמש להשתלה, מתקבל מהחולה עצמו ולאחר תהליך רפואי שעובר החולה, מח העצם מוחזר אליו. בשאר המקרים נדרש תורם לצורך השגת מח העצם עבור ההשתלה. תורמי מח עצם חייבים להיות זהים למושתל, מבחינת מאפיין סיווג הרקמות, הסיכויים להתאמה בין נתרם לתורם, שאינו בן משפחתו, הם נמוכים. במקרים של חוסר התאמה מתאפשרות ההשתלות הודות לקיום מאגרי תורמים ממחשבים בינלאומיים גדולים, המאפשרים לבדוק התאמה למיליונים רבים של אנשים אחרים.

הרב קוק שואל: [1][6] "למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם". עיקר תשובתו ששני המשיחים מייצגים שני כוחות חיוניים להתחדשות האומה הישראלית: הכוח החומרי, המבטיח את חוסנו הכלכלי והביטחוני של עם ישראל, [1][7] והכוח הרוחני, המבטא את סגולת עם ישראל כעם התורה. במצב האידיאלי שני כוחות אלה אמורים להיות מאוחדים בקרב מנהיג אחד ויחיד, אלא שבעוונותינו הרבים הם נפרדו בעקבות הפרדת המלוכה בימי ירבעם. מאז יש ניגוד בין שני כוחות אלה, ובסיוע לתפיסתו שמקורה במדרש תנחומא משיח בן יוסף מסומל בשור, ואילו משיח בן דוד בחמור‏‏[3]. והדבר למעשה מבוסס על ברכת יוסף:"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" (ספר דברים, ל"ג י"ז), לפי שיטתו, משיח בן יוסף הוא תנועה רוחנית שמתגלמת באנשים שבדור. בין המאפיינים של משיח בן יוסף, הוא מונה תנועה שעושה מהלכים ארציים לתחיית האומה, בהסתר ובצניעות, בהדרגה איטית ובסבלנות, מתוך עניות ומסכנות, כאשר לא מכירים בעשייתה. על פי הגר"א משיח בן יוסף אינו חייב להיות גבר, וגם אסתר הייתה בבחינת משיח בן יוסף בדורה. ואף הוא ראה את עצמו בבחינה של משיח בן יוסף שמעודד ליישובה של הארץ וגאולתו של העם.

 

שני אבות הטיפוס הללו, רומזים גם לכך שמשיח בן יוסף יהיה מבני רחל (יוסף היה בכורה של רחל), ואילו משיח בן דוד יהיה מבני לאה (יהודה קיבל את הפונקציה של בכור לאחר חטא ראובן במעשה בלהה, וחטא שמעון ולוי בפרשת שכם).

משיח בן יוסף הוא בן דמותו של יוסף הצדיק. מהספרים הקדושים יוצא כי הוא דמות פלאים של צדיק עליון. כל רצונו הוא לשנות את המציאות ולהצעיד אותנו לקראת הגאולה. בין גדולי ישראל אשר נאמר עליהם שהם בני דמותו היה האר"י הקדוש. והפועלים בדרכו של משיח בן יוסף בדורות "עקבתא דמשיחא" הם אנשי אמנה העוסקים בבנין ירושלים בקדושה באתערותא דלתתא, כמסורת המקובלת בשם הגר"א.[1]

לפי הגר"א, "משיח בן יוסף הוא הכוח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא", היינו בדרך הטבע, היות ש"שתי מצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל… סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך". [1][5] לשיטתו, עם ישראל לא יזכה לגאולה פלאית ופתאומית, אלא גאולתו תתבצע בשלבים, כמו בבניית בית שני – ברשות ובסיוע של אומות העולם. תקופה זו תתאפיין בהתחזקות מדינית וחזרה בתשובה, היות ש"ייעודו הכללי של משיח בן יוסף הוא בשלושה דברים: גילוי רזי התורה, קיבוץ גלויות וביעור רוח הטומאה מן הארץ". רק אחר כך, כאשר השטח יהיה מוכן, יופיע בהדרו משיח בן דוד. כמו כן אין לחשוש עוד מהריגתו של משיח בן יוסף, כפי שהוא כותב:

הגזירה מתבטלת על ידי אריכות הגלות ועל ידי ייסוריו… ועל ידי המעשים הנעשים במסירות נפש לקבוץ גלויות שזה הוא תפקידו, ועל ידי חבלי משיח וייסורי ארץ ישראל… הגזירה מתבטלת באופן שנחלקת לחלקים קטנים כמשל המובא במדרש: משל למלך שכעס על בנו, ונשבע לזרוק בו אבן גדולה. אחר כך ניחם וריחם עליו, ובכדי לקיים שבועתו, שבר את האבן הגדולה לחלקים קטנים וזרק עליו את החלקים האלה אחד אחד.

יוצא אפוא שלפי הגר"א משמעות המושג "משיח בן יוסף" היא גאולת עם ישראל בכוחות עצמו ובדרך הטבע, ובסופו של תהליך זה ישלח הקב"ה את משיחו, משיח בן דוד, להשלים את הגאולה.

שיטת הרב קוק: משיח בן יוסף מייצג את הפן החומרי בגאולת עם ישראל

הרב קוק שואל: [1][6] "למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם". עיקר תשובתו ששני המשיחים מייצגים שני כוחות חיוניים להתחדשות האומה הישראלית: הכוח החומרי, המבטיח את חוסנו הכלכלי והביטחוני של עם ישראל, [1][7] והכוח הרוחני, המבטא את סגולת עם ישראל כעם התורה. במצב האידיאלי שני כוחות אלה אמורים להיות מאוחדים בקרב מנהיג אחד ויחיד, אלא שבעוונותינו הרבים הם נפרדו בעקבות הפרדת המלוכה בימי ירבעם. מאז יש ניגוד בין שני כוחות אלה, ניגוד המתבטא בחריפות בעת החדשה עם עלייתה של תנועת הציונות החילונית, שלא דאגה אלא לצרכים החומריים של עם ישראל והפנתה עורף לאידיאל של תורה ומצוות. מנהיגה, בנימין זאב הרצל, ייצג אפוא את כוחו של משיח בן יוסף על ידי שתרם תרומה מכרעת לשובו של עם ישראל לארצו ולחוסנו החומרי, אך לא התעניין כלל בשגשוגו הרוחני, והוא עצמו היה רחוק מתורה ומצוות. [1][8] צעד זה חיוני וחיובי על אף עצם הדואליות המצערת של שני המשיחים, אך זהו צעד ראשון בלבד בתהליך המשיחי. אחרי שהוא מילא את תפקידו, על משיח בן יוסף להיעלם כדי לאפשר את התגלותו של משיח בן דוד – שהרי לא ייתכנו "שני דברים לדור" – שיוביל את עם ישראל לשגשוגו הרוחני.

נמצאנו למדים שדואליות זו של שני המשיחים היא אותה דואליות נצחית הקיימת מאז ומתמיד: זאת של החומר וזאת של הרוח. קונפליקט זה לא פסח על עם ישראל, אלא שמובטח לנו שבאחרית הימים תיפתר הבעיה ברוח דברי הנביא יחזקאל בהפטרת פרשתנו (לז:יט-כד):

דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה'… הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי… וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה'… הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד… וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם.

ובמדרש מובא שמשיח בן יוסף יקום לתחייה:

האות התשיעי, יתקע מיכאל תקיעה גדולה ויבקעו מחילות המתים בירושלים ויחיה אותם הקב"ה, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא ויְחיו את משיח בן יוסף . [1][9]

[5][1]        "המשביר" על פי בר' מב:ו. המדרש מסביר מדוע שלח יעקב לפניו את יהודה: "להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו" (בראשית רבה צה, ג).

[6][2]        בבלי סוכה נב ע"א.

[7][3]        אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שפו ד"ה האות הששי, ממליך וד"ה ומחץ פאתי מואב.

[8][4]        שם, עמוד קמו ד"ה ה' ימלוך לעולם.

[9][5]        ר' הלל משקלוב, קול התור, בני-ברק תשכ"ט, פרקים א-ב.

השליך את הארון לנחל על סמך עצתם של החרטומים ולשון זו 'פקד פקדתי' מובאת לראשונה אצל יוסף, אך נראה שמקורה עוד בצוואת יעקב ליוסף, כשעמד יעקב לרדת מצרימה ובליבו חששות כבדים מן העתיד הלוא ידוע, נגלה אליו אלוקים במראות הלילה ואמר לו: "…אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית פר' מ"ו פסו' ג' וד'), ובטרם מותו הוא קורא ליוסף ואומר לו: "…הנה אנכי מת והיה אלוקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בראשית פר' מ"ח פס' כ"א). אכן רש"י כותב זאת מפורשות על הפסוק "ושמעו לקולך" (שמות ג' י"ח), אומר רש"י "…מכיוון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף, שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם" (בראשית, נ', כ"ב), יוסף אמר להם "פקוד יפקוד אלוקים אתכם" (שם, מ"ח פס' כ"א), רש"י מחדש למרות שהמקרא מזהה את המילים 'פקוד יפקוד' עם יוסף, מקורן אצל יעקב אבינו.  את תרומת מח עצם מתבצעת בבנק הדם שבבתי החולים. לעתים מח העצם המשמש להשתלה, מתקבל מהחולה עצמו ולאחר תהליך רפואי שעובר החולה, מח העצם מוחזר אליו. בשאר המקרים נדרש תורם לצורך השגת מח העצם עבור ההשתלה. תורמי מח עצם חייבים להיות זהים למושתל, מבחינת מאפיין סיווג הרקמות, הידוע בשם 'חלבוני HLA’. בשל המספר הכמעט בלתי מוגבל של צירופי HLA אפשריים, הסיכויים להתאמה בין נתרם לתורם, שאינו בן משפחתו, הם נמוכים. בנוסף, בפועל רק 30% מהחולים מצליחים למצוא תורם מתאים מקרב בני משפחתם (סיכוי ההתאמה עם אחים הוא 25%). בשאר המקרים מתאפשרות ההשתלות הודות לקיום מאגרי תורמים ממחשבים בינלאומיים גדולים, המאפשרים לבדוק התאמה למיליונים רבים של אנשים אחרים. הסיכוי למצוא תורם במאגרים נאמד היום ב- 55%.[דרוש מקור] בקרב האוכלוסייה האירופאית קיימים 80% סיכויי התאמה.‏[5]אחת הפעמים מייחס יוסףמח עצם (כינים (שם מדעי: Phthiraptera), סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר המונה כ-400 מינים. הכינים הן טפילים חיצוניים המתקיימים ממציצת דם של יונקים ועופות. אין להן כנפיים וגופן שטוח. לחלק מהמינים אין עיניים או שהן מנוונות. גפי הפה מורכבות משלושה דוקרנים: העליון משמש למציצה והתיכון להפרשת רוק. החדק נוצר מהשפה העליונה שעליה שיניים קטנות האוחזות בפונדקאי בעת המציצה. הכינה מותאמת לסוג פונדקאי מסוים, ונדיר למדי שזן אחד של כינה יהיה טפיל לכמה מיני יונקים. ישנם סוגים רבים של כינים.

בפרשת השבוע מתחיל תיאורן של מכות מצרים, המגיעות בעקבות סירובו של פרעה מלך מצרים, לשלח את בני ישראל מארצו, בניגוד לציווי הא-ל שנמסר לו על ידי משה. המכה השלישית, היא מכת כינים, "ויאמר ד' אל משה, נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם…" (שמות ח' י"ב-ט"ו). במהלך מכה זו, מלאה הארץ בכינים והן רחשו על עפר הארץ, ועל האדם והבהמה "ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים" (שם,שם). מכה זו, כמו קודמותיה דם וצפרדע מאתגרות את החרטומים, מקור המילה "חרטומים" בביטוי המצרי "חרי טפ", שפירושו: כוהן "קורא" – כוהנים שהיו ממונים על הפעולות המאגיות (המכשפות), שהיו חלק בלתי נפרד מן הדת המצרית. חרטומי מצרים נזכרים במקרא בהקשר של מעשי נסים ונפלאות, כמכשפים חכמים המסוגלים לפענח חלומות (סיפור חלום פרעה, בראשית מ"א פס' ח') או לבצע להטים מרשימים כפי שמתואר בתחרות בין החרטומים לבין משה ואהרון, שידם כמובן הייתה על העליונה, לאחר הצלחתם של משה ואהרן להפוך מטה לתנין נאמר "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים, ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם…" (שמות ז' ח'). מעניינת העובדה שדווקא מכת כינים מתישה את כוחם של חרטומי מצרים, שלא יכלו לעשות כמותם בלהטיהם, דווקא במכה זו מכריזים החרטומים 'אצבע אלוקים היא', הסבר לכך מובא משמו של הפרופ' א.ש. יהודה, המביא במאמרו "שעבוד ישראל במצרים', לדבריו 'אצבע אלוקים' היה למשל ולשנינה במצרים, לציין איזה מאורע או במקרה איום הבא במסתרים מבלתי יכולת לגלות את מקורו ולהעביר את הרעה, והנה אם כי הכינה הייתה מצויה באדם ובבהמה, לא הייתה מצויה לא בכוהנים וגם לא בשוורים ובפרות שקדושות הן בעיניהם, כל אלה נשמרו מכל משמר להיות נקיים וגלוחים לבלי תדבק הכינה בבשרם, והנה בא משה והשליט את הכינה הטמאה בכל אדם ובכל בהמה לרבות הכוהנים והפרות הקדושות, בכך הייתה זו 'אצבע אלוקים' מעשה שאין אדם יכול להתגדר בו ולהתחרות עם האלוקים.

קיימים שלושה סוגים של כינים שחיות על גופם של בני אדם: כיני ראש- בדרך כלל נמצאות בשיער, בעיקר על העורף ומאחורי האוזניים. כינים נפוצות בעיקר בקרב ילדים בגילאי הגן ובית הספר היסודי. גם מבוגרים יכולים להידבק בכינים, במיוחד כאשר הם גרים עם ילדים.  כיני ערווה- בדרך כלל נמצאות באזור הערווה. אולם ניתן למצוא אותן גם על שיער הפנים, על הריסים, על הגבות, בבית השחי, על שיער החזה ובמקרים נדירים על הראש. כיני גוף- חיות ומטילות ביצים בתפרי הבגדים. כיני הגוף נמצאות על הגוף רק כשהן ניזונות.

שני עקרונות חשובים נלמדים ממכות מצרים. העיקרון הראשון, הכרת הטוב, עיקרון זה נלמד מן העובדה שאת שלושת המכות הראשונות, דם, צפרדע וכינים ביצע אהרון ולא משה "אמר ר' תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: 'המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור- לא ילקו על ידיך… עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי – אינו דין שילקה על ידך', לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן. (שמות רבה פר' י', אות ד'-ז'). דרשה זו מדגישה את מידת הכרת הטוב אפילו כלפי גורמים דוממים. על אף שלמי היאור ולעפר מצרים אין תחושות ורגשות, הדרשה מלמדת שמצדו של האדם ראוי לו שלא לפגוע בגורמי הטבע שסייעו לו בעבר, על מנת לחנך עצמו למידת הכרת הטוב. עם זאת, דרשתנו מדגישה כי אין בהכרת הטוב של משה כלפי מי היאור ועפר מצרים, בכדי למנוע את עצם המכה – אלא שראוי שאדם אחר יבצעה בפועל. עיקרון מנחה נוסף, מידה כנגד מידה – עיקרון מוסרי, הנהגתי ומשפטי שהינו מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ואף בית דין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים. ידעו חז"ל ואישרו עבורנו שאכן חוק אחד מסביר את הכול, ש"כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" (סנהדרין דף צ' ע"א) זהו "המודל הסטנדרטי" של עם ישראל. מדוע דווקא כינים? כי כינים הינם טפילים, קרי, חייהם תלויים בניצולם את הקורבנות שלהם בהם נדבקו, ואין להם חיים עצמאיים לאחר שהם מופרדים מהגופות שאליהם התחברו. המצרים הפכו להיות הטפילים שמצצו את דמם של בני ישראל וחיו על חשבונם. ולכן, הקב"ה הביא עליהם את מכת הכינים — מידה כנגד מידה. נימוקים נוספים המצרים כפו על בני ישראל לאסוף עפר ללבנים – ולכן הפך העפר לכינים. המצרים מנעו מבני ישראל לרחוץ מהטינוף שדבק בהם בעבודתם- ולכן לא הצליחו להתנקות מהכינים שדבקו בהם. עם ישראל נמשל לעפר "ושמתי זרעך כעפר הארץ",  ומכיוון שניסו לפגוע בהם, נענשו בעפר שהפך לכינים.  (שמות רבה פר' י' אות ז', תנא דבי אליהו רבה פ"ח).

כינת הראש היא חרק טפיל שגודלו כגודל גרגר שומשום ואורכו רק כ-3 מילימטר. לכינת הראש הבוגרת יש שש רגליים וזוג צבתות שתפקידן לתפוס את השערה בחזקה ובכך לאפשר לכינה לשרוד על הראש. צבעה של הכינה הבוגרת אפור-חום ולעיתים משתנה גם לאדום, בהתאם לזמן שבו אכלה את הארוחה האחרונה. הכינה חיבה בן שבוע לחודש על שער ראשו של האדם, ובטווח הזמן הזה היא מתקיימת ממציצת דמו של המארח זאת על ידי פציעת עור הקרקפת, ליצור פתח פתוח ולמצוץ את הדם בין ארבע לחמש פעמים ביום,

ההלכה מתירה להרוג בשבת את כיני הראש, כי הן אינן פרות ורבות. ואילו המחקר המדעי מסקנתו הפוכה – לכינים יש זכר ונקבה, הכינה מטילה ביצים, ומהן בוקעות כינים צעירות, כדרך בעלי חיים. במשנה מובאת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: "ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגים את המאכולת בשבת (רש"י מאכולת – כינה) דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין (שבת דף י"ב ע"א). התלמוד בבארו את דברי המשנה מביא את דבריו של רב יוסף הסובר שכינה היא מין שאינו פרה ורבה (שם, דף י"ד ע"א), ועל כן קובע התלמוד כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל תלויה בשאלה האם חייבים על הריגת ברייה בשבת כשזו אינה פרה ורבה, ומשום מלאכת צד, או שאין חייבים, בית שמאי ולאחריהם ר' אליעזר אוסרים הריגת כינה בשבת,  ואילו חכמים החולקים סוברים, שכל מין שאינו פרה ורבה אין חייבים על הריגתו בשבת. מדברי רב יוסף למדו גדולי הפוסקים שהכינים אינן פרות ורבות ומכאן שמותר להרגן בשבת "המפלה כליו בשבת מולל את הכינין וזורקן. ומותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה" (רמב"ם, הל' שבת, פר' י"א ה"ג, ושו"ע או"ח סי' שט"ז סעי' ט'). בדורות האחרונים ניתנו כמה פתרונות לסתירה בין הטעם להלכה זו לבין מסקנת המדע. הוויכוח בין הפוסקים, האם לאמץ את מסקנות המחקר המדעי ולשנות את ההלכה הנדונה על פיהן, החל באנציקלופדיה 'פחד יצחק' כ- 35 שנה לאחר פרסום מחקרו של ההולנדי אנטוני ון לאובנהוק שגילה את מחזור החיים של הכינה (בשנת 1683), של אקרית ושל נמטודה. ובכך הצליח להפריך את התיאוריות המקובלות אז בדבר התהוות ספונטנית של יצורים חיים. ר' יצחק לאמפורטי כתב בספרו "…דבזמנינו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכול בעל חי יהיה מה שיהיה הווה מן הביצים, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, אם כן שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר זה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם יחזרו ויודו לדבריהם, כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע…דלאו כל מילי דאתאמרו בגמרא מפי קבלה הם, אלא דחכמי ישראל דברו גם הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה, דאם לא כן למה להם להודות, היה להם להתחזק בקבלתם ולא לשוב מפני כל ראיות אומות העולם…" (פחד יצחק, מע' צידה האסורה, דף כ"א ע"ב). בקיצור, מה שאמרו חז"ל שהכינים נולדים מן הזיעה איננה תורה מן השמיים אלא מסקנת חקירה אנושית מוטעית, וכיון שנתברר שטעות היתה בידי חז"ל ובאמת נולדים הכינים מזכר ומנקבה ולא מן הזיעה, עלינו להודות לחכמי אומות העולם ולהימנע מלהרוג כינים בשבת.

כינה מסוגלת להטיל כ-200 ביצים במשך חייה (30 יום). בזמן הטלת הביצה, הכינה מפרישה מהחלק האחורי בגופה חומר אשר מדביק את הביצה לשערה. הביצה צריכה טמפ' של 30 מעלות צלזיוס ו-70-80% לחות, כדי להתפתח (תנאים אלו ניתן למצוא בסביבת הקרקפת). תוך 10 ימים הביצים אשר לא יבקעו – ימותו, מאחר והשערה גדלה. שאריות הביצים נשארות דבוקות לשער ויכולת להישאר כך לתקופה של 6-8 חודשים. תוך פרק זמן של 7-9 ימים, היא בוקעת ומתפתחת כינה קטנה העוברת עוד שני גלגולים עד לשלב הבגרות.

שאלת הריגת כינים בשבת מהווה את אחד הדיונים המרכזיים בעניין שינוי הטבע וגישת ההלכה לשינוי זה, שאלה זו ניתנת לבחינה מזווית שונות, האם כאשר הטעם משתנה גם הדין משתנה. האם הכינים נחשבות כבעלי חיים מבחינה הלכתית. האם עינינו רואות את הפריה והרביה של הכינים. האם דווקא תנאי ראות אופטימליים קובעים את סף הראייה. האם ראייה דרך משקפיים, זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ שמה ראייה. הרב לאמפורטי היפנה את דבריו לרבי יהודה בריל ממנטובה, והלה השיב שחרף התמיהה המציאותית, "אין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם, ואין לזוז ממה שנפסק על פי גמרותינו, אפילו אם כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ד' דבר בנו" (מובא בפחד יצחק). אולם ר"י לאמפורטי הגיב, כי דברים אלו הם נגד הסברא. ופעמים שגם דברי חז"ל הם "מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה". ולכן לדעתו יש להחמיר ולא להרוג כינים בשבת, משום שמציאות הדברים שונה מכפי שאמרו חז"ל. כנגד דברי ר"י לאמפורטי יצא הרב דסלר, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניב'ז (מכתב מאליהו, ח"ד עמ' 355 , הערה ד'), בדבריו אודות ההסברים הטבעיים של חז"ל, באומרו "שלא ההסבר מחייב את הדין, אלא להיפך, הדין מחייב את ההסבר". לדברי הרב דסלר, הטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ולפעמים חז"ל נתנו הסברים לפי ידיעת הטבע שהייתה בעיניהם, אך אם בזמנינו מוכח שהמציאות שונה, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו…בעניין הכינה ההסבר קצת יותר קשה, אבל הכלל הידוע בזה שאין ההלכה מתחשבת אלא במה שמורגש לחושים. ולפי זה, אולי ניתן לומר, שמכיוון שביצת הכינה היא קטנה מאוד עד שלא היה ניתן לראותה בכלל בתקופת מתן תורה, אין ההלכה מתחשבת עמה כלל והכינה נחשבת כמתהווה מן החומר שהיא גדלה בו וניזונת ממנו, ולכן היא נחשבת לבריה פחותה ואין בה דין נטילת נשמה…וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלימה שהרי דין אמת, ואל ד' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים. הרב דסלר מסכים עקרונית לדברי ר' יצחק לאמפורטי שהמציאות מורה שכינים אכן פרות ורבות, אלא שנחלק עליו בדין. גישתו הבסיסית של הרב דסלר התולה את דבריהם של חז"ל אודות הכינים במגבלות חוש הראייה המתקשה לראות את תהליך הפרייה והרבייה של הכינים הורחב מאוד הן מצדדיו ההלכתיים והן מן הצדדים הפיזיקליים והביולוגיים במאמרו של מרדכי כסלו "ההורג כינה בשבת – כהורג גמל בשבת?" (שנה בשנה. הוצאת היכל שלמה, תשס"ב עמ' 155-166)

[1][6]        הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "המספד בירושלים", בפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל, כ' תמוז תרס"ד, נדפס בסיני, מז, אלול תש"ך.

[2][7]        כוח חומרי זה הוא גם רוחני במידת מה, שכן הוא מגן על עצמים בעלי קדושה עצמית.

[3][8]        הרב קוק מסביר במקום אחר (אורות, ירושלים תשנ"ג, עמ' קנט) שהדגש המוגזם על הצד החומרי המאפיין את פעילותה של התנועה הציונית החילונית בא לאזן את "רוחניות היתר" שאפיינה את תקופת הגלות. היא בעצמה הייתה אמורה לתקן את תקופות בית ראשון ובית שני, שהתאפיינו בדגש יתר שניתן לחומריות. במובן זה אפשר להבין את המימרה התלמודית שבתחילת ימי המשיח "חוצפה יסגיה". בסופו של דבר עם ישראל שואף לחזור ל"שיווי משקל" הטבעי לו, כלומר שוב ישררו הרמוניה ואיזון בין הכוח החומרי ובין הכוח הרוחני שבו (תודתי נתונה לרב יעקב פלדמן שהפנה אותי למקור חשוב זה).

[4][9]        אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שפו, ד"ה האות התשיעי, יתקע.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד