פתוגניות היא מכלול המנגנונים והשיטות באמצעותם אורגניזמים כגון חיידקים ופטריות, נגיפים או חלבוני פריון גורמים לתופעות המחלה ומתמודדים עם מערכות ההגנה של הגוף. קיימים חמישה סוגים של פתוגנים – חיידקים, נגיפים, פרוטיסטים כגון אמבות, בעלי חיים כגון תולעים, ופריונים. גורמי הפתוגניות ארבעה, רעלנים – גורמי היצמדות – גורמי פלישה –גורמי התרבות.

במרכזה של פרשת השבוע קריעת ים סוף (שמות  י"ד כ"ב) בעקבותיה תבוא שירת הים "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד'" (שם ט"ו א'). והנה במעבר חד מתארת התורה את המציאות המדברית שלאחר קריעת ים סוף "…ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שם ט"ו כ"ב), אנטיתזה מובהקת לנאמר רק מספר פסוקים קודם לכן, וכי הכרח היה להוליכם בדרך חתחתים ולהצמיאם מיד עם צאתם ממצרים?, שאלה זו והיטיב לנסחה דון יצחק אברבנאל "השאלה הב', מדוע התחיל הקב"ה במסע הזה במדבר, להביא את ישראל לחסרון מים בהיות המים דבר הכרחי מאוד, כל שכן לעם רב כמוהו? ואיך יוכלו ללכת שלושה ימים מבלי מים…? " (שמות פ' ט"ו פס' כ"ב, כ"ג), עם שלם צועד שלושה ימים במדבר סיני ללא מים, ולבסוף כשכבר מוצאים מקור מים מתברר שהמים מרים ואינם ראויים לשתיה "ויבוא מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרה שמה מרה"(שם ט"ו כ"ג), או אז, מגיעות התלונות "וילנו העם על משה לאמר מה נשתה" (שם פס' כ"ד), משה פונה לבקשת עזרה מאלוקים "ויצעק אל ד' ויורהו ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים…"(שם ט"ו כ"ה), אלוקים נענה לבקשה ופותר את בעיית מרירות המים בדרך מופלאה, לקיחת עץ והשלכתו אל המים המרים. לפי מסורת חז"ל עץ זה שהושלך אל המים היה טעמו מר, והנה דבר פלא העץ מר, והמים מרים, ולאחר שמשליכים העץ למים "וימתקו המים", הפרשה מסתיימת בפסוק מפתיע "ויאמר אם שמע תשמע לקול ד' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו, ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ד' רופאך" (שמות ט"ו כ"ו) רש"י על אתר מבאר פסוק זה באופן הבא "לא אשים עליך, ואם אשים, הרי היא כלא הושמה" (רש"י שם). מתברר כי לתורה מתכון למלחמה בפתוגנים מהו אותו מתכון עליו דיברה תורה? ומדוע יש לכרוך בין פרשה זו של המתקת המים  לבין יציאת מצרים וקריעת ים סוף? .

מערכת החיסון, היא מכלול המנגנונים המסועפים בגופם של אורגניזמים רב תאיים, האחראים להגנה על האורגניזם מפני פלישתם של גופים זרים העלולים להזיק לו. המערכת החיסונית נחלקת לשני חלקים עיקריים, לא ספציפי וספציפי. החלק הראשון פועל כנגד כל גוף זר פולש, השני נכנס לפעולה כאשר הפלישה חזקה מכפי יכולתה של המערכת הלא ספציפית לבלום אותה, ופועל במישרין נגד סוג מסוים של פלישה.

בספר דברים חוזרת ומובאת ההבטחה "והסיר ד' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת" (דברים פרק ז' פס' ט"ו). האם יש מחלות או "מדווים" המצויים דווקא במצרים? מה משמעות הצירוף הלשוני "מדווי מצרים"? בהיסטוריה הרפואית ידועים לא מעט מקרים של מחלות המכונות על שם אזורים גיאוגרפיים. מבחינה מסוימת גם ברפואה המודרנית, כגון התייחסות מיוחדת למחלות בארצות העולם השלישי, או ההמלצה בדבר הצורך בחיסונים מיוחדים למי שנוסע לכל מיני מקומות 'אקזוטיים'. השורש "מדווי" בין אם הוא דוי או דוה – מייצג כאב וחולי במשמעות רחבה וכללית, כלומר לא מדובר כאן במחלה מסוימת, כי אם באוסף של כל מיני מחלות, שהקשר הישיר ביניהן הוא שהן מצערות את האדם ומיוחסות לארץ מצרים.  לעומת זאת, בין הקללות המובאות בפרשת כי תבוא נזכר מפורש "שחין מצרים", כלומר, אין כאן תיאור כללי של מחלת השחין, כי אם של "שחין מצרים", שייחד מחלה זו לרעה "יככה ד' בשחין רע על הברכים ועל השקים אשר לא תוכל להרפא מכף רגלך ועד קדקך" (שם כ"ח כ"ז) לאמר, אפשר ששחין מצרים היה סוג מסוים של מחלה הנבדלת בסימפטומים אשר נראו רע באופן מיוחד.  בחינה אפידמיולוגית המייחדת את מצרים היא שאספקת מי השתייה מבוססת כולה על נהר אחד, נהר המנקז גם את ההפרשות של  כולם, ומספק מים להשקיית שדות ולשתייה. תרבות החיים המצרים הייתה מבוססת על חקלאות אינטנסיבית שבה נעשה שימוש בבני אדם יחפים ככוח עבודה בשדות כמתואר בתורה "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים… אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך… והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" (דברים י"א י' – י"א) יתרונה של ארץ ישראל על פני מצרים בתחום ההשקיה, וממילא גם בתחום הבריאות. (עיין במאמרו של פרופ' מאיר בר אילן,  מדוי מצרים, פרשת עקב, תש"ס, גליון מספר354).

התפיסה הסינית והמערבית ביחס לגורמים להתפתחות מחלות שונות מאוד, מהותית. בלב התפיסה הסינית קיימים מרכיבים מיסטיים, פילוסופיים תרבותיים ורפואיים, ובמרכזה העיקרון של שאיפה להרמוניה, בתוך הפרט, בינו לבין החברה ובינו לבין הטבע. מה שמזוהה או קרוי ברפואה המערבית כמחלה, נתפס ברפואה הסינית כמצב של חוסר איזון, כדיסהרמוניה על כן כל מה שמפר איזון זה מוגדר כגורם מחלה, או פתוגן.

המדרש חושף בפנינו את צפונות ליבו של משה כמי שמתמודד לא רק עם המחסור במי השתייה, אלא גם עם השאלה לשם מה קיימת המרירות בעולם? לשם  מה ברא הקב"ה בעולמו את המים המרים? "..ידע הקב"ה מה היה מחשב בלבו, אמר לו הקב"ה, לא תאמר כן, ולא מעשה ידי הן? יש דבר בעולם שלא נברא לצורך, אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, אמור כך עשה את המר מתוק, ומניין שלמדו הקב"ה להיות אומר כך, ראה מה כתיב 'ויצעק אל ד' ויורהו ד' עץ' ויראהו אין כתיב כאן אלא ויורהו, אין ויורהו אלא לשון למוד, שנאמר 'ויורני ויאמר לי' …." (שמות רבה פרשה מ"ג, אות ג' ד"ה "ויחל"). פרשה זו, פרשת מרה, היא בגדר הוראה ולימוד חשובים ביותר ולא רק ציון מקום כפי שכתב הרמב"ן בפירושו "ובעבור שלא מצאתי לשון מורה אלא בעניין לימוד וירני ויאמר לי, למדני, וכן כולם נראה בדרך הפשט, כי העץ ההוא ימתיק המים בטבעו, והוא סגלה בו, ולימד אותה למשה. ורבותינו אמרו שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כעניין המלח שנתן אלישע במים, ואם כן אמר ויורהו, כי לא היה במקום ההוא, והקב"ה הראה לו את מקומו" (רמב"ן שמות ט"ו כ"). ההוראה שקיבל משה הייתה כיצד ממתיקים את המר, סוד ההמתקה מצוי במרירות עצמה, הרע יומת משורשו. גם המחלה אפשר ותרפא באותו גורם המחולל את המחלה, כאשר פונים אל השרש ולא סוטים מן השורה ניתן למצוא מרפא למרירות ולמחלה ולשוב לבריאות איתנה. גם לאחר יציאת מצרים עשוי העם להיתקל בקושי ומרירות, ועליו לדעת איך ממתיקים את המרירות ואיך נרפאים ממדווים.

החיסון מטפל בגורמים מזיקים לבריאות כמו נגיפים ומחלות שונות לפני שהם מספיקים לפגוע בגוף. מרבית החיסונים פועלים באמצעות הכנסה של גורם המזיק (אנטיגן) בגרסה מוחלשת, או מומת, אל הגוף, מתוך כוונה שהמערכת החיסונית "תלמד" אותו ותייצר עבורו נוגדנים, חיסון מסוג זה נקרא חיסון פעיל. בחיסון סביל לעומת זאת, מוחדרים נוגדנים באופן ישיר, חיסון כזה מתבצע כשיש צורך לטפל באופן מיידי בזיהום חמור.

ההלכה מחייבת לקיחת חיסונים למניעת מחלות, יסוד זה נעוץ בעובדה שרבות ממצות התורה כוללות בתוכן גם תועלת של רפואה מונעת, אף על פי שכמובן לא זו הייתה מטרתן העיקרית. הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים כותב: "ויש בכוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף" (מו"נ ח"ג פר' כ"ז). המקור לכך בפסוק "רק השמר לך ושמר נפשך מאד" (דברים ד' ט') וכן "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (שם ד' ט"ו) מפסוקים אלו נלמד החיוב לשמור על הגוף מפני הסכנה וכלשון הרמב"ם "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם, עליו תבוא ברכת טוב" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פר' י"א הל' ה') ועוד כתב הרמב"ם במקום אחר "הואיל והיות הגוף בריא ושלם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים" (רמב"ם הל' דעות פ"ד ה"א). אומנם פסוקים אלו מתייחסים לשכחת התורה, ולא לשמירת נפש האדם, מתברר שהייתה לחז"ל קבלה שפסוקים הללו נדרשים גם לעניין אחר, ולכן יכולים ללמד גם על שמירת הגוף,  "ויזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה, כי חמירא סכנתא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספר איסור…וכל הדברים שהם סכנה שומר נפשו ירחק מהם, ואסור לסמוך על הנס, או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה" (רמ"א יו"ד סי' קט"ז סעי' ה'). מכיוון שאין כל ספק שסדרת חיסונים שהילד מקבל באופן שגרתי מונעת תחלואה קשה ואף קטלנית נראה שיש מקום אף לכפות חיסון, בעיקר במחלות הגורמות למגיפה, ואין להימנע מחיסונים בגלל טענה השקפתית של "תמים תהיה עם ד' אלוקיך", שכן הוכח שדרך זו יעילה, וזה הופך להיות דרכו של עולם. וביחס לטענה של הורים החוששים מנזקים אפשריים של החיסונים השגרתיים כיוון שהסיכון קלוש ונדיר נראה שמותר להכניס עצמו לסכנה רחוקה כדי להינצל מסכנה קרובה, כך פסק בשעתו בעל תפארת ישראל בעת מגיפת אבעבועות השחורות, ועל אף שכתוצאה מן החיסון אחד מאלף מת, שאם לא ייקח את החיסון הסכנה קרובה יותר (תפארת ישראל יומא פ"ח בועז אות ג') ואומנם בספר נשמת אברהם כתב בשם הרב נויבירט שהורים החוששים אין להכריחם (נשמת אברהם  סי' תכ"ז ס"ק ב' הערה 5 עמ' רכ"ט), עם כל זאת דעת הרב אלישיב שמוטלת חובה על ההורים להסכים לחיסונים, שכן החיסונים הפכו לשגרתיים וליעילים, וסירוב לחסן את הילדים על יסוד חששות בלתי מאומתים הוא נגד ההלכה.

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב