פרשת דברים – הזכרון

ט״ו בתשרי ה׳תשע״ט (ספט 24, 2018) | דברים, עלון בית החולים, חומש דברים

זיכרון הוא יכולתו של האורגניזם לאגור מידע מהסביבה דרך החושים ולהשתמש בו. המילה "זיכרון" מתייחסת גם ליכולת אגירת המידע וגם למידע הנאגר. זיכרון, הוא היכולת לקודד, לאחסן ולשלוף מידע ממאגר הזיכרון. לזיכרון חשיבות מכרעת כמעט לכל פעילות קוגניטיבית והוא הכרחי ליכולת הישרדות. הזיכרון חיוני ליכולת הלמידה בכך שהוא מאפשר לצבור ניסיון וידע מחוויות העבר. יכולות ההסתגלות ופתרון הבעיות מבוססות על תפקדו הזיכרון.

השבת אנו פותחים את החומש החמישי, חומש דברים, כשאר החומשים הוא קרוי על שם מילותיו הפותחות "אלה הדברים אשר דבר משה.." (דברים פרק א' פס' א'). בספר זה כלולים בעיקר דברי משה אל בני ישראל לפני מותו, בשנה הארבעים ליציאת מצרים. חז"ל כינו ספר זה בשם "משנה תורה", על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת" (דברים פר' י"ז פס' י"ח), המתייחס לספר התורה של המלך, וכן בהקשר לקריאה שהיה קורא המלך ביום "הקהל", פעם בשבע שנים. מה משמעות שם זה? הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים מפרש על פי שם זה שקראו חז"ל, שעינינו של ספר דברים הוא חזרה על התורה. וזה לשונו: "הספר הזה עינינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל …אבל בישראל יחזיר המצוות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר רק להזהיר את ישראל רוב אזהרות…" (הקדמת הרמב"ן לספר דברים), ספר זה אם כן חוזר לעסוק שנידונו בספרים הקודמים, ולכן הוא מכונה בשם 'משנה תורה', בהוראת 'לשנן'. מדוע יש צורך לחזור על אותם דברים שכבר נאמרו בארבעת הספרים הקודמים? מי שהיטיב לנסח קושי זה ביחס למעמדו של ספר דברים הוא האברבנל. וכך הוא שואל: "ממה נפשך, אם דבר ד' לפנינו, מדוע אנו זקוקים לספר נוסף החוזר ברובו על עניינים שניתן להם מקום מכובד בספרים הקודמים? ואם תאמר, הרבה נוסף בספר דברים, ולפעמים גם נשמט ממה שנאמר בספרים האחרים – הרי הקושיה רק מחמירה, מדוע לא נזכר על עניין במקומו, בספר שמות או בספר במדבר, במלואו, על כל פרטיו וללא חסרון ויתרון? ויחזור אליהם רק לקראת סוף חיבורו, כדי להשלים מה ששכח בשוגג או חיסר בזדון?" (פירוש האברבנל, הקדמה לספר דברים). מדוע ראה משה צורך לחזור על התורה שכבר ניתנה על ידו לעם? מדוע כל מה שנאמר בספר דברים, ובמיוחד פרקי המצוות ופרטי המצוות המחודשים, לא נאמר לפני כן על ידי הקב"ה בחומשי התורה הקודמים? ומדוע פרטי המצוות לא הובאו על ידי הקב"ה בספרים הקודמים?

הזיכרון שאליו מתייחסים רבות כמונח יחיד, מורכב למעשה מכמה סוגי ישויות השונות זו מזו בכמה מאפיינים. לפי המודל שהוצע בשנת 1968, הזיכרון האנושי מורכב משלושה מאגרים. זיכרון חושי, זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח ארוך. השלב הראשון, הזיכרון החושי הוא מאגר בעל קיבולת בלתי מוגבלת  שבו מידע הנקלט מהחושים נשמר באופן פסיבי ולא מודע לזמן קצר ביותר בו ניתן לשלוף את המידע גם לאחר הסרת הגירוי המקורי. ישנם מספר סוגי זיכרון חושי בהתאם לכל אחד מחושינו.

האברבנל מוסיף צד נוסף ושואל: "…ואם נפשך לומר, דבר משה לפנינו…אזי מה לשפחה בבית גברתה? מה מקומם של דברי אדם בתוך ספר תורת '? והרי עיקר מעלתה של נבואת משה – שהיא כאספקלריא המאירה, מוסרת את דברי ד' ללא שום שינוי ועיבוד, והנה פתאום ספר תורת משה, ולא ד'? מה לבן תמותה, ואפילו למי שלא קם כמותו, להוסיף אחרי דבר המלך – מלכו של עולם? " (מתוך הקדמת האברבנל לספר דברים). על קושי זה השיב האברבנל את הדברים הבאים: "משה רבינו אמר הדברים האלה וביאר המצוות שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו ואחר שהשלים לאמרם רצה הקב"ה שיכתוב בספר התורה כל זה כפי שאמרו משה, ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה" (שם), אברבנל, בתשובתו מחלק בין מקור הספר לבין סמכותו, מקורו ספר דברים – משה, סמכותו – מאת ד'. משה אכן נאם בפני ישראל לפני מותו מדעתו הקב"ה הסכים לדבריו וציווה אותו לכתוב בדיוק כפי שאמר, וגם להוסיף את שירת "האזינו" ואת פרשת "וזאת הברכה". כתיבתו של הספר נעשתה בצו ד' והרי הוא כשאר הספרים האחרים. בנוסף לכך, ציווה ד' את משה שישמור על האופי המקורי של מסירת הדברים, כלומר בגוף ראשון, "ואמר אלכם בעת ההיא לאמר" (דברים פרק א' פס' ט'). להבנתו של האברבנל כל עיקר החידוש בספר דברים היותו נשנה על ידי משה, אין בו כל חידוש, גם המצוות המחודשות אינן בעצם מחודשות, ויש להן מקור בחלקי התורה הקודמים. ומה טעם היה צורך שמשה יאמר את הדברים על כך התשובה, רצה משה לחזק את ישראל לקראת כניסתם לארץ, רצה משה לחזור עמם על התורה לפני מותו ובכך להטביע את חותמו העמוק בתודעת העם, כאמור הסכים עמו הקב"ה. הטענה של האברבנל כי אין כל דבר חידוש בספר דברים, נראה שנסתרת, הן מהסגנון השונה, הן מהמבנה האחר, התפיסה ההיסטורית השונה, פרטי האירועים השונים, התיאולוגיה שונה ואף הערכים העומדים במרכז הם אחרים.

השלב השני, זיכרון לטווח קצר, בזיכרון זה מאוכסנים באופן זמני פרטי מידע שהתקבלו מהזיכרון החושי והם מקודדים לרוב על בסיס צליל-פונולוגי המבוסס על השמיעה. אחד ממרכיבי הזיכרון לטווח הקצר הוא זיכרון העבודה, זיכרון עבודה הוא הזיכרון המודע ברגע נתון. אדם זוכר דברים רבים, אולם רק חלקם הקטן מצוי בתודעתו ברגע נתון. זיכרון לטווח ארוך- הוא מאגר מידע לא מוגבל המכיל את המידע שעבר שינון מהזיכרון לטווח קצר. המידע מקודד בקוד סמנטי המייצג משמעות מופשטת ומאוחסן כחלק ממערך של זיכרונות ומידע שכבר היה קיים.                                                                       

מנגד, ניתן לזהות גישה נוספת העולה מתוך פירוש העמק דבר, גישה שטוענת כי ספר דברים מתאפיין בכתובים רבים בהם יש הבדל משמעותי בין הפשט לדרש "…ואם נרצה לפרש משנה משום כפול…תהיה הכוונה לפי הפשט בייחוד על הספר הזה, משום שבזה הספר יש הרבה מקראות שאי אפשר לפי הפשט ההכרחי…" (הקדמת הנצי"ב לספר דברים). תמיר גרנות במאמר העוסק בייחודו של  ספר דברים מביא שלושה הסברים. הראשון, מקורו בדבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק בפתיחה לספר דברים, עד לספר דברים התגלה ד' אל האדם מבחוץ, אבל טרם התגלה בתוככי האדם וממנו. לכן, תכניו של ספר דברים, מבליטים פרספקטיבה אנושית אודות האמונה והתורה. השני, עד לספר דברים נכתב ספר תורת ד' –הכתב, בספר דברים הונצח הדיבור – הקול – בעל פה. והשלישי, עד לספר דברים הונצח העבר של התגלות ד' ושל התורה, ובספר דברים הוא הופך להווה מתמיד, ל"היום". (תמיר גרנות, ספר דברים כ'סיפור', פרשת דברים, בית מדרש וירטואלי שליד ישיבת הר עציון). בספר דברים ישנם דגשים רבים המעידים על החשיבות של שימור הזיכרון, והחשש מפני השכח "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך…והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים פר' ד' פס' ט'). על פי ספר דברים יש לזכור את תקופתך שעבוד מצרים (שם, ט"ו ט"ו, כ"ד י"ח), את מה שעשה ד' לפרעה (שם, ז' י"ח), את הדרך הקשר במדבר (שם, ח' ב'), את התלונות (שם, ט' ז'), לזכור שד' הוא הנותן לנו כוח (שם, ח' י"ח), את מעשה מרים ומעשה עמלק (שם, כ"ד ט', וי"ז י"ט),  הטכניקה של העברת הזיכרון לדורות הבאים היא שינון ומסירה בעל פה. הצורך בשימור הזיכרון אין תכליתו העברת מידע גרידא, אלא באמצעותו מועבר המסר בדבר חשיבות קיום המצוות. הזיכרונות המשותפים, החוויות המשותפות וקיום המצוות מובילים לליכודו של העם. זכירת מעמד הר-סיני וכריתת הברית עם ד' הם הבסיס לאמונתו של העם באלוקיו. הפנייה אל ההיסטוריה יוצרת את הזהות הלאומית, והזיכרון הקולקטיבי מסייע לעמוד על ייחודו של העם לעומת עמים אחרים. הזיכרון הקולקטיבי מארגן את אירועי העבר ואת הזמן ההיסטורי מתוך עמדה אידיאולוגית, בין השאר, על פי כמה ממדים: חשיבותן ההיסטורית של תקופות שונות, השפעתן השלילית או החיובית של תקופות אלה על תולדות העם ועוד. משה כאחראי על עיצוב הזיכרון מחליט אילו אירועים יישמרו בזיכרון הקולקטיבי ואלו יימחקו ממנו. (עיין מאמרו של ד"ר מיכאל מעוז, זכור ימות עולם- קווי יסוד לחשיבותו של הזיכרון במקרא, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, ראש השנה, גיליון מס' 934).

שיטיון או דמנציה הוא ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם, המאפיינת קבוצת מחלות המתרחשות לרוב במהלך תקופת הזקנה. מחלות אלו מתאפיינות בירידה בתפקוד של קליפת המוח ובהידרדרות מנטלית וקוגניטיבית, הגורמת לסובל ממנה לליקויים משמעותיים בתחום החברתי והתעסוקתי. שיטיון כולל מגוון של סימפטומים כרוניים המעידים על אובדן של פונקציות בחיי היום-יום. יש קושי בתהליכי זיכרון, קשב, חשיבה והבנה.

מבחינה הלכתית לא קיים נושא מוגדר של "אי צלילות הדעת אצל הזקן". יש בעיה כללית של מעמד אדם אשר אינו צלול בדעתו. חז"ל דנו בבעיה זו בגמרא לגבי דברי ברזילי הגלעדי "בן שמונים שנה אנכי היום, האדע בין טוב לרע" – מכאן שדעותן של זקנים משתנות" (שבת קנ"ב ע"ב). אם כן ברזילי הגלעדי מעיד על עצמו שהוא מתנוון, גם מבחינה שכלית וגם מבחינה תחושתית כתוצאה בלתי נמנעת של גילו המתקדם. רב החכם התלמודי מגיב על הדברים ואומר: "ברזילי הגלעדי שקרא הווה" (הוא שקרן), שהרי "ההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא" (השפחה בבית רבי בת 92 ועדיין בעלת חוש טעם חד). ומסקנת הסוגיה, תופעות הלוואי שרגילות בזקנה אינן חוק ולא יעבור, לפי זה המושג של זקנה אינו מושג גילי אלא פונקציונלי. הסוגיה היחידה הדנה באופן ישיר בהגדרתו של השוטה קובעת: "איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו" (חגיגה דף ג' ע"ב). האם יש צורך בכל שלושת הסימנים גם יחד או די באחד מהם? ועוד שאלה האם שלושת הסימנים האלה הינם בלעדיים או רק דוגמאות, והוא הדין בכל תופעה דומה? לגבי השאלה הראשונה נחלקו חכמי התלמוד "רב הונא אמר, עד שיהו כולן בבת אחת, רבי יוחנן אומר: אפילו באחת מהן", אחרי בירור הבעיה מכריעה הגמרא כדעתו של רבי יוחנן, ומוסיפה שאם רב הונא היה יודע את סוף התוספתא שצוטטה בגמרא "איזהו שוטה? זה המאבד כל שנותנים לו" היה חוזר בו מדבריו. אם כן, יש לפנינו ארבעה סימנים, שדי בכל אחד מהם. ומכאן לשאלה השנייה האם אלה סימנים בלעדיים דווקניים או דוגמתיים? זו מחלוקת רבותינו הראשונים. לפי רבינו שמחה משפירא, אחד מבעלי התוספות, אינו נקרא שוטה אלא מי שיש בו הסימנים המפורשים בגמרא (מובא בב"י אעה"ז סי'  קי"ט), רבינו שמחה מצריך התנהגות חריגה ביותר שכל אדם יכול לאבחן. אבל הרמב"ם אינו סובר כן, וזה לשונו: "כל אדם שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל השוטים ייחשב" (הל' עדות, פר' ט' ה"ט). דברי הרמב"ם אינם ברורים דיים מהו המובן של טירוף הדעת ושיבוש הדעת? חשוב לציין שהמודלים של לקוי נפשי למיניהם שמציבים פוסקי ההלכה אינם זהים עם המודלים שנותנים הפסיכיאטרים, אי אנו דנים במעמדו המשפטי-מצוותי של אדם, ואנו מעוניינים לדחות עד כמה שאפשר את הגבולות כדי שיישאר חלק מן החברה, וזאת על ידי אינטרפרטציות מקלות למעשיו המוזרים. פירושים התלויים בתכונות נפש שליליות ופירושים התלויים בטיפשות וירידה שכילית, הם פירושים הרואים מעשה חריג זה כשייך לתחום הסביר. (עיין מאמרו של הרב שלמה אבינר, צלילות הדעת בימי הזקנה, ספר אסיא, כרך שישי, ירושלים תשמ"ט)

 

 

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם" – קווי יסוד לחשיבותו של הזיכרון במקרא*

 

"ספר דוכרניא" (ספר הזיכרונות) – זהו השם שנתנו לתורה התרגומים הארמיים הארץ-ישראליים,1 ושם זה מיישם כהלכה את דברי משה בשירת "האזינו", המצַווה את ישראל "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם" (לב:ז).

השורש ז-כ-ר כפועל מופיע במקרא יותר מ-200 פעמים.2 מן השורש הזה גזורים גם שמות העצם "זֵכֶר" ו"זִכָּרוֹן". פעמים שהעם הוא שאמור לזכור (100 פעמים), ויש שה' הוא הזוכר (68 פעמים). לעתים מצטרפת לציווי "זכור את" גם השלילה "לא/פן תשכח". משה-צבי קדרי3 הגדיר שורש זה כך: "שמר דבר בדעתו לאחר ששכחו". כך בדרך כלל בבניין קל. להגדרתו של קדרי יש להוסיף גם את הפרשנות המתחייבת מן הזכירה: הזוכר מייחס משמעות לדברים שנזכרים, בין שהם שמות, בין שהם אנשים ובין שהם אירועים.

יש המציינים ששורש זה אינו מציין בהכרח פנייה אל העבר, כמו בפרשה השלישית של "שמע": "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (במ' טו:יט). כאן הזכירה באה דווקא ברצף של פעולות המכוונות להווה ולעתיד: ראייה, זכירה, עשייה. יש עוד מקרים שבהם השורש ז-כ-ר מכוון לעתיד: ישעיהו המנחם אומר על בבל "שלֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ" (מז:ז), וקהלת מצפה מהאדם ש"וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ, כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ" (קה' יא:ח).

בספר דברים יש הדגשות מיוחדות על החשיבות של שימור הזיכרון, ויש חשש מפני השִכְחה: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (ד:ט). מה יש לזכור לפי ספר דברים? את תקופת השעבוד במצרים (טו:טו; כד:יח); את מה שעשה ה' לפרעה (דב' ז:יח); את הדרך הקשה במדבר (דב' ח:ב); את התלונות (ט:ז); לזכור שה' הוא הנותן לנו כוח (ח:יח); את מעשה מרים ואת מעשה עמלק (כד:ט, יז-יט). זכירת המאורע של יציאת מצרים תורמת לקיום משמעותי יותר של מצוות השבת ושחרור העבדים (ה:יד).4 על-פי דברים ו:ז, הטכניקה של העברת הזיכרון לדורות הבאים היא שינון ומסירה בעל-פה: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". באופן דומה מוצגים הדברים בתהלים (עח: ג-ז):

אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְמַעַן יֵדְעו דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם וְיָשִׂימוּ בֵא-לֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵ-ל וּמִצְו‍ֹתָיו יִנְצֹרוּ.5

מכאן שתכליתה של העברת המידע אינה אינטלקטואלית גרידא, אלא באמצעותה מועבר המסר בדבר חשיבות קיום המצוות. דור מספר לדור, וכך הזיכרונות המשותפים, החוויות המשותפות וקיום המצוות המשותף מובילים לליכודו של העם. זכירת מעמד הר סיני וכריתת הברית עם ה' הם הבסיס לאמונתו של העם באלוקיו.

יש המכנים זיכרון זה "זיכרון קולקטיבי". לדעת יעל זרובבל,6 הפנייה אל ההיסטוריה יוצרת את הזהות הלאומית, והזיכרון הקולקטיבי מסייע לעמוד על ייחודו של העם לעומת עמים אחרים. כמו כן, טיפוח הזיכרון הוא חלק מתהליך מתמשך של הַבנייתו של העם. הזיכרון הקולקטיבי מארגן את אירועי העבר ואת הזמן ההיסטורי מתוך עמדה אידיאולוגית, בין השאר, על פי כמה ממדים: חשיבותן ההיסטורית של תקופות שונות, השפעתן השלילית או החיובית של תקופות אלה על תולדות העם ועוד. האחראים על עיצוב הזיכרון מוסמכים להחליט אילו אירועים יישמרו בזיכרון הקולקטיבי ואילו יימחקו ממנו.7 מכיוון שבתורה רק משה הוא המוסמך הבלעדי על-ידי ה' לקבוע מה ייזכר ומה לא, הרי הכתובים מגנים את הזיכרון הסלקטיבי של העם בדבר השהייה במצרים (במ' יא:ה): "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".

גם נביאים אחרים מוסמכים להחליט אילו אירועים ייזכרו ואילו יישכחו: "אַל-תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל-תִּתְבֹּנָנוּ. הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵדָעוּהָ" (יש' מג:יח-יט).

הזיכרון גם מוביל להתרפקות על העבר מתוך רצון שאירועים שהותירו משקע חיובי יחזרו גם בהווה ובעתיד. כך זוכר העם את המזון הטוב שהיה במצרים (במ' יא:ה), וכך מתאר המשורר בתהלים ע"ד את אירועי העבר כדי לעודד את ה' לזכור אותם ולפעול שנית למענם. זכירת אירועי העבר יש בה כדי לפתוח פתח לתקווה ולשינוי מצבו העגום של המשורר ושל העם בהווה. ישעיהו המנחם קורא לעם לזכור את אברהם ואת שרה באופן שיביא לעידודם (יש' נא:ב).8 בתהלים קל"ז העם הזוכר את ציון, מתגעגע אליה ומבטיח שלא לשכחה לעולם: "תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (ו).

במקרא יש גם הד ל"זיכרון נגדי" (counter-memory): תיאור חוזר של אותם האירועים בפרספקטיבה של זמן אך מנקודת מוצא אחרת. ספר דברים מעצב את האירועים שנזכרו בחומשים הקודמים באופן שבו אירועי העבר לובשים לבוש חדש (השוו למשל את פרשת המרגלים בבמדבר לעומת דברים). כך עושה גם הנביא יחזקאל בתארו מסורות קדומות וביָצקו בהן תובנות חדשות.

נסיים בפסוקי הזיכרונות הנאמרים בראש השנה. תכלית אמירתם של פסוקים אלה לעורר את הקב"ה לזכור את ההבטחות לאבות וגם את צאצאיהם, וכך לגזור את דינם לחיים (בבלי, ראש השנה לב ע"א). יהי רצון שניזכר לטובה לפני יוצר הכול ושניכתב לחיים טובים ולשלום.

ד"ר מיכאל אביעוז

המחלקה לתנ"ך

 

*   נר זיכרון לאמי מורתי עליה השלום, מרת רבקה אבועזיז, שנפטרה בט"ו במרחשוון התשע"א.

1   ראו נאופיטי והמיוחס ליונתן לשמות יב:מב ובתרגום הקטעים לשמות טו:יח.

2   גם לשורש פ-ק-ד יש לעתים הוראה של זכירה.

3   מילון העברית המקראית, עמ' 247.

4   על דין השבת בדברים ה ראו ע' פריש, יגיע כפיך – יחס המקרא אל העבודה, תל אביב תשנ"ט, עמ' 80‑88.

5   לניתוח רטורי מקיף של מזמור ע"ח בזיקה לאלמנט הזיכרון ראו Edward Greenstein, "Mixing Memory and Design: Reading Psalm 78", Prooftexts 10 (1990), pp. 197-218, בייחוד עמ' 201. לדעת גרינשטיין, אין לראות במזמור זה "מזמור היסטורי". תכליתו של המזמור היא לחדד את הזיכרון של קהל היעד של המשורר. כך מקבל הזיכרון תפקיד פסיכולוגי ולא רק תאולוגי.

6 Y. Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition, Chicago 1995 

7  א' בן עמוס, היסטוריה, זהות וזיכרון : דימויי עבר בחינוך הישראלי, רעננה תשס"ב, עמ' 75; א' יער וז' שביט, מגמות  בחברה הישראלית, א, רעננה תשס"א, עמ' 129. השוו ח"י ירושלמי, זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, תל אביב 1982.

8   עמוס פונקנשטיין מכנה תופעה זו "חוויה טיפולוגית", היינו חוויה שרוצים לחוותה שוב ושוב. ראו ספרו תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית, תל-אביב 1991, עמ' 34.

 

מערכת הדף השבועי מברכת את כל הקוראים בברכת שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

תכנים נוספים באותו נושא:

פרשת עקב – והיה העקב למישור והרכסים לבקעה

גובה האדם הוא המרחק מהחלק התחתון של הרגליים עד לקצה הראש, אשר נמדד כאשר האדם עומד זקוף. גובה האדם נמדד בסנטימטרים, או ברגל ואינץ'. לפי ההערכות, גובה האדם מושפע ב-80% מגנטיקה, כשתזונה ומשתנים סביבתיים אחרים אחראים ל-20% הנותרים. בני האדם בעולם הפכו גבוהים יותר בממוצע...

קראו עוד

פרשת ואתחנן – הראש והשתלת שער

ראש הממשלה הראשון שלנו – דוד בן גוריון. היה נוהג לעמוד על ראשו על החול הים הרך משך דקות ארוכות. את התרגיל הזה הוא היה מבצע לאחר אימון הליכה יומי בים וטבילה במים, כשהוא פועל על פי הנחיותיו של ד"ר משה פלדנקרייז, ד"ר לפיזיקה, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי שקרויה על...

קראו עוד

פרשת שופטים – התשובה המדיצינת

מחליפי ניתוח ניתוח מוגדר כפעולה פולשנית המערבת חתך בעור חדירה אל חלל הגוף ביצוע פעולה מתקנת וסגירת העור. ההתפתחויות הטכנולוגיות פורצות הדרך בתחום הרפואה, מאפשרות כיום לרופאים לטפל במגוון מצבים רפואיים שבעבר דרשו ניתוח באמצעות טיפול תחליפי לא פולשני. מרבית הטיפולים...

קראו עוד

פרשת מסעי – חזק ונתחזק בעד עמנו

חלון הזדמנויות הוא פרק זמן שבמהלכו ניתן לבצע פעולה שתשיג תוצאה רצויה. כאשר "החלון נסגר", התוצאה שצוינה כבר אינה אפשרית. אורכו של החלון עשוי להיות ידוע היטב או ידוע בצורה גרועה, במקרה של מצבי חירום רפואיים או שינויי אקליםבמקרים מסוימים ייתכנו חלונות מרובים שבמהלכם ניתן...

קראו עוד

פרשת מטות – ברית המילה

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. כל מילה מורכבת מרצף של הגאים מתוך של תנועות ועיצורים שהם היחידות הבסיסיות של השפה המדוברת. עם זאת, בעוד שהשפה היא תנאי הכרחי לקיומו של הדיבור, הדיבור אינו תנאי הכרחי...

קראו עוד

פרשת פנחס – מבצע פנחס

הפרעת התפרצות לסירוגין (IED) מתאפיינת בהתקפי זעם שמתלווים במצוקה נפשית שפוגעת בכל אספקט של חיים. (IED) נחשבת להפרעת שליטה בדחפים והקושי המרכזי הוא לווסת דחפים תוקפניים, מה שמוביל להתקפות זעם חמורות, הרס של רכוש, ונדליזם, או תוקפנות מילולית תכופה. הפרשה נקראת על שמו של...

קראו עוד