במאמר שזכה לכותרת "למה המוח שלנו שונא אחרים", כותב פרופ' רוברט ספולסקי, מהפקולטה למדעי המוח ונוירוכירורגיה באוניברסיטת סטנפורד, שאצל רוב בני האדם המוח מסווג אנשים לשתי קבוצות- זו "שלנו" וזו "שלהם" כשאנו נתקלים במישהו שנתפס כמישהו שמשתייך לקבוצה האחרת האמיגדלה מתעוררת, ואנו הופכים חשדניים וביקורתיים.
בשבת יקראו את פרשת 'דברים'. בפרשה משה רבנו מסכם כמה מהמאורעות של בני ישראל במדבר. שבת זו נקראת גם 'שבת חזון' על שם ההפטרה אותה קוראים, והיא 'חזון ישעיהו בן אמוץ' העוסקת בחזון חורבן בית המקדש, זוהי ההפטרה השלישית מ'תלת דפורענותא' (שלוש של פורענות), שלוש שבתות 'בין המצרים', הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, בהן קוראים הפטרות העוסקות בעניין חורבן בית המקדש וירושלים. הפרשה פותחת בפסוק "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (פרק א', א'). רש"י העיר על כך ששמות המקומות הנזכרים בפסוק רומזים לתוכחות על חטאים שנעשו במקומות אלה. כך למשל "פארן" רומז לחטא המרגלים שנשלחו ממדבר פארן, "תופל ולבן", רומזים הם לתוכחה "על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל'. בעל ה'כלי יקר' דוחה את הדרשה ש"תופל ולבן" רומזים לדברים "שתפלו על המן" כי לדבריו "אין לו דמיון במקרא". נראה שכוונתו לומר שמשמעות זו מצויה במקרא בשורש טפ"ל ולא בשורש תפ"ל, לדעת הכלי יקר "תופל" אינו רומז לתוכחה על היחס למן אלא לתוכחה על מעשה העגל "…וכן אמרו עושי העגל 'אלה אלהיך ישראל' ובזה נתנו תיפלה לא-לקים". נראה שעיקר הטענה של ה'כלי יקר' כנגד דברי רש"י היא, לשון 'בין פארן' 'ובין תפל', מה פירושם של המילים 'בין ו'בין', שאין אין לו ישוב לפירוש רש"י. לכן מפרש הכלי יקר "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" באופן הבא, "מה דביני ביני (=בינתיים), בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו…וזה היה בשבעה עשר בתמוז…כי בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה, ובין שני גבולים אלו ישראל רובץ בין המשפתים, וזהו לשון "בין" "ובין" הנאמר כאן, וכמו שנאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים"(איכה א', ג'), כי בין חטא העגל ובין חטא המרגלים כרע רבץ, "ודוחו לא יוכלו קום" (תהלים ל"ו, י"ג).
במאמר משותף של חוקרים ישראלים, הולנדים ובלגים, מוסבר שהשנאה נובעת מתפיסת האחר כבלתי מוסרי ו/או זדוני. זה יכול לקרות בגלל פגיעה פיסית או רגשית או בגלל סלידה מהאחר בשל תכונות אופי, השתייכות אתנית, אמונה דתית וכו'. שנאה יכולה להיות בין אישית, למשל בין קולגות במקום העבודה בשל יחס משפיל, חוסר פרגון או הבדלי מעמדות.
ה'כלי יקר' מבאר מדוע ימי 'בין המצרים' הם ימי נפילה לישראל. לדבריו הצלתם של ישראל מן האויבים יכולה להיות "באחד משני דרכים או בשניהם כאחד" א. על ידי "ואהבת את ד' א-לקיך", המביאה לדבקות בו ו"אז הוא מציל לכל הדבקים בו". ב. על ידי "ואהבת לרעך כמוך", "אז איש את רעהו יעזורו", ואף אם סר ד' מעליהם בשל חטאם, מכל מקום יש להם קצת תקווה בדרך הטבע... ומכאן הוא למד כי הבעיה הגדולה היא דווקא בימים אלה "בשני זמנים אלו איבדו ישראל שניהם כאחד, ואם כן אל מי ינוסו לעזרה, "כי בשבעה עשר בתמוז שעשו העגל בו ביום נזורו אחור ופנו אל ד' יתברך עורף ולא פנים…ואז איבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובתשעה באב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל, כמו שנאמר "ותאמרו בשנאת ד' אותנו הוציאנו וגו'"…(דברים א', כ"ז). כלומר, תפיסת עולם כזו ששנאת האחר, היא טבע לך, הרי שזו תופנה לכל, גם א-לוקים שגזר שלא ננחל את הארץ בוודאי בשל שנאתו אותנו "…ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם אם כן ודאי טבע העניין מחייב זה שכל אחד ישנא את חברו, ותהר צרה זו ותלד מדה רעה זו אשר החריבה בית ראשון ושני… וזה היה בחודש אב שמזלו אריה כי כל אחד דמיונו כאריה יכסוף לטרוף את חברו, ואז איבדו גם ההצלה הטבעית כי אם אין אהבה ביניהם ואין אחד סומך ועוזר לחברו מי יקום יעקב כי קטן ודל הוא" (עמוס ז' ב'). עניין נוסף מתוך הנאום "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם, ד' אֱ-לֹקיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב…אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם, הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם", (שם). מדוע הוא מזכיר בנאום התוכחה שנאלץ למנות שרים ושופטים שיעזרו לו לשפוט את העם? אלא שבמקום שבני ישראל יבואו אל משה כדי לשמוע את תוכנה של התורה שניתנה בסיני, הם באו לפניו בדברי ריבות. משה יכול היה להעביר את כל התורה שקיבל מסיני לבדו. אולם, כאשר מעמיסים עליו דברי ריבות מיותרות, הוא כבר לא מסוגל לעשות את התפקיד לבד, במקום לחסוך ממנו זאת, הם מקבלים את ההצעה למנות אחרים. זה שורש החטא, ופשר דברי חז"ל במדרש, כי 'איכה' מרמזת על מגילת 'איכה' שכבר כשראם בימי שלוותם הבין כי הפורענות מונחת לפתחם.
במרכז הרפואי וקסנר, באוניברסיטת אוהיו בארה"ב, מציעים כמה דרכים להוציא את השנאה. אם סיבת השנאה היא חוסר יכולת להבין או לקבל את האחר, התנהגותו, השתייכותו הקבוצתית וכיוצא באלו – הפתרון הוא לגלות אמפתיה וסובלנות – אלו נחשבים לשני "נוגדי שנאה" חזקים במיוחד. מומלץ לנסות להבין את האחר, את תפיסתו ומניעיו ולחלוק הרגשות איתו.
מפורסמים דברי הגמרא הקובעת מפני מה חרבו שני הבתים, "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" (יומא ט' ב'). הנצי"ב בפירושו 'מרומי שדה' שואל על קביעה זו, הרי אנו יודעים שבסוף בית שני היה גם שפיכות דמים, לא רק שנאת חינם! הכתות השונות בירושלים נלחמו אחת בשנייה ונשפכו דמים רבים. אלא שלדעתו יש הבדל, "ויש לדעת דבאמת היה שפיכות דמים לרוב בבית שני… אלא שלא היה שפיכות דמים אלו במחשבת איסור, אלא רק במחשבת מצווה, והיינו שחשבו זה את זה לצדוקי ואפיקורס… ומה גרם להם לחשוב הכי? רק מסיבת השנאת חינם. ומשום כך, כשראה את חברו עובר עבירה לא שפט אותו שהוא עשה רק משום תאווה וכדומה, אלא משום שהוא אפיקורס ורשאי ומצוה להורגו". כלומר, שונה הייתה שפיכות דמים, בבית הראשון הייתה שפיכות דמים סתמית, שפיכות דמים של פושעים, ואילו בבית שני שפכו דמים רבים כאשר כל אחד בטוח שהוא עושה את המעשה לשם שמיים. רצחו לא כפושעים, אלא לשם שמיים. בעל ה'ערוך לנר' מסביר את הסיפור על רבי עקיבא שראה שועל יוצא מבית קדשי הקודשים (סוף מכות) – השועל מסמל את עוון שנאת חינם. הגמרא אומרת שכאשר בית ראשון חרב יצא אריה מבית קודשי הקודשים, בבית ראשון החטאים היו חמורים וברורים ביותר ולכן יצא אריה, כנגד חטא עבודה זרה. לעומת זאת, בבית שני החטאים היו הרבה יותר מתוחכמים, ערמומיים, ולכן רבי עקיבא ראה שועל שיצא מקודש הקודשים. בעל 'ערבי נחל' על פי עקרון זה הסביר את דברי הגמרא "אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה – אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" (שבת קי"ט, ע"ב). 'ראשו של זה בצד זנבו של זה' – על עצמו האדם הסתכל על הראש, על מעלותיו, על הצד החיובי שבו, ואילו על האחר, האדם התבונן בזנב שלו, בחסרונות שלו (ניצבים דרוש ז'). כשרואים את חסרונותיו של האחר מתמלאים שנאת חינם.שנאה יכולה להתרחש גם ללא היכרות אישית כלל, בין פרטים בקבוצות שונות הסולדים ממאפיינים של בני הקבוצה האחרת. זוהי שנאה קולקטיבית – היא לא תלויה בהתנהגות של השנוא אלא במאפיין שאינו תלוי בו. מומלץ להרהר ולהטיל ספק בתפיסה שלך – אולי אתה טועה. בדוק האם יש בסיס לתפיסה שלך את האחר כלא מוסרי או זדוני. הימנע מהכללות. בתורה נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט י"ז). התורה הוסיפה מילה הנראית כמיותרת, 'בלבבך". למה? לפי הרמב"ם אם אתה שונא מישהו אך מסתיר ממנו השנאה וכובש אותה בלבבך, עברת על איסור התורה הנ"ל. אבל אם הודעת על שנאתך לחברך אז לא עברת על האיסור (הל' דעות פ"ו ה"ב). מה יש בהודעת השנאה שהיא מבטלת איסור התורה? מסביר הרמב"ם "שנאה שטמונה בלב בוערת כאש ואינה נכבית והשנאה מתגברת והלבבות מתרחקים, ורק כאשר מראה השנאה ומוציא מלבו אז נכבית אש השנאה (שם). בעל ה'חפץ חיים' מוסיף "כשיחטא או יפגע בו אדם לא ישנאנו בלב וישתוק, אלא מצווה להודיעו ולומר לו בלשון רכה למה עשית לי כך וימחה הדבר מלבו (אהבת ישראל פ"ב), "כישנאה שבלב חמורה ביותר משום שלא יידע השנוא איך להישמר משונאו" (פתיחה לאווין, באר מים חיים ז'). שנאה שבלב היא כמו אש הבוערת בתוכנו ומתפשטת מבלי שנרגיש ומבלי שהאחר יהיה מודע לסכנת השנאה המקוננת בלבנו. הדרך לכבות "אש השנאה" היא על ידי הוצאת השנאה החוצה. הגמרא אומרת, "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. על כך התקשה התלמוד וכי לא כך ראוי?! ותירצה, אלא אימא, שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל' ע"ב). כלומר, פשרה, התחשבות, ויתור לא היו מנת חלקם, ובלעדיהם אין חיים ואין אפשרות לקיים חברה. התוספות במקום התקשו מדוע חידשו חכמים טעם ולא את הטעם המפורש במסכת יומא לחורבן 'שנאת חינם' ?! "ותירצו, וי"ל דהא והא גרמא", כלומר, שני הדברים היו וגרמו לחורבן. בעל הפני יהושע לימד שאין סתירה בין שני הנימוקים שבגמרא – 'שנאת חינם', והעמדה על דין תורה, העובדה כי הכל נידון לפי עומק הדין ולא פעלו 'לפנים משורת הדין', נובע מאותה סיבה עצמה, והיא, 'שנאת חינם' (שם). לאור דברים אלו יש לשאול מהו המושג 'אהבת חינם', נראה שעיקר הדבר הוא לימוד זכות, גם אדם שחוטא באופן אובייקטיבי, אפשר ללמד עליו זכות בדרכים שונות, אולי יצרו תקפו. הרב קוק באגרת תקנ"ה לימדנו להתבונן לא רק על המעשים הגלויים, אלא להתבונן על הצד הפנימי הכמוס שהוא טוב, שכך מתאפיינים לפי חז"ל ימות המשיח, "טב מלגו וביש מלבר", שונה הוא הצד הפנימי והנראה מבחוץ, וזו אהבת חינם.