קול במובן צליל הוא הפרעה פיזית מחזורית ומתפשטת בחומר, אשר יכולה להיקלט על ידי איבר או מכשיר שמיעה ולהיות מתורגמת לחוויה חושית שמיעתית. בגלל אופיו המחזורי, הקול הוא סוג של גל, ויכול להתפשט בגז, נוזל, מוצק ופלזמה. גל הקול מתבטא בשינויי לחץ המתפשטים בחומר. גלי קול ניתנים לתיאור בצורה גרפית, כאשר ציר אחד הוא ציר הזמן או המרחב, והציר השני הוא צפיפות התווך. מונח קול מתייחס לרוב באופן ספציפי לקול האנושי, בדיבור ובזמרה, שהוא מקרה פרטי, סוג של צליל.
הגמ' (נדרים, לח.) מבארת כי שירת האזינו היא תמצית כל התורה: "מתיב רב חסדא:…ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, השירה לחודה. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. אלא פילפולא בעלמא" (רש"י- פלפולא בעלמא, להבין דבר מתוך דבר, הוא דניתן למשה וניהג בה טובת עין ונתנה לישראל). כלומר, למרות שאין בשירה זו אף מצווה מפורשת אחת, וכולה היא למעשה תיאור ההיסטוריה של עם ישראל, בכל זאת נחשבת השירה הזאת לשירת כל התורה. משום שמההתבוננות בהיסטוריה של עם ישראל אפשר ללמוד אמונה בקב"ה. שכן מצאנו שמאז שסנחריב בלבל את האומות לא נשאר מאף אחת מהן זכר, ויתרה מזאת, לא קיים בעולם עם שנוצר בגלות (מצרים) ועלה לשכון בארצו, ואף שגלה מארצו פעמיים ונותר להיות עם אחד. עיננו הרואות כי למרות שהגלות נתארכה לכאלפיים שנה, בכל זאת עם ישראל לא אבד את זהותו, ועל אף כל הצרות שהתרחשו עליו, עם ישראל חי עדין, ככבשה בין שבעים זאבים. וכן נאמר בשירת האזינו: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם – אמרתי בלבי אשיתם פאה (אפזרם) להשליכם מעלי הפקר" (רש"י-דברים, ל"ב, כ"ו). "ומי גרם להם שיצאו משם? לולי כעס אויב" (מד"ר, שמות, פרשה י"ג). כלומר, מתוך התגשמות האמור בשירת האזינו, יכולים אף הגויים ללמוד אמונה בייחודו של הקב"ה ובתורתו, וזאת באמצעות עובדת חיזוי השירה את השרדותו של עם ישראל לאורך כל ההסטוריה. דהיינו, מאורעות ההסטוריה היהודית עד היום מוכיחים כי התורה שמרה על עם ישראל הן כאשר קיימוה, והן כאשר נטשו אותה. משום שהקב"ה אוהב את ישראל עמו, לפיכך הבטיח הקב"ה לישראל, שלמען שמו וייחודו, לא יכלה את עם ישראל בגין חטאיהם, אלא יכפר על חטאיהם.
וכן מובא במדרש (תנא דבי אליהו, פרק י"ד): "אמר לי רבי: שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם? אמרתי לו: בני, דרכם של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". אבל אני אומר: ישראל קדמו, שנאמר: קדש ישראל לה', ראשית תבואתה". כלומר, ישראל והתורה שלובים זה בזו, משום שבאמצעות קיום מצוות תורת האל ע"י ישראל, עתידים ישראל לתקן את העולם במלכות שדי. לפיכך גם תמצית ההסטוריה היהודית נאמרה בשירת האזינו, וגם תמצית כלל התורה נאמרה בפרשת האזינו. וכן תמצא שפרשת האזינו כוללת תרי"ג תיבות כמנין תרי"ג מצוות. ואף אותיות התורה מכוונים כנגד מספר בני ישראל, כמובא בזוה"ק (זוהר חדש, שיר השירים, אות תרסא): "עד שהאותיות עולות לששים רבוא, כחשבון בני ישראל, שהם י"ב ועולים לששים רבוא, אף האותיות כך, כשהם מתמלאות עולות לששים" (תרגום).פרשת האזינו ממשיכה את רצף הפרשיות שלקראת סיום התורה, ובהן מסופר על ההכנות למותו של משה רבנו. את רוב רובה של פרשת האזינו תופסת שירת האזינו, העתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, להיות עדות לעם ישראל לקראת הקורות אותם בדורות הבאים. השירה מתארת את המחזור ההיסטורי של עם ישראל: נחלת ארץ ישראל, חטא, גלות וגאולה. את פרשת האזינו קוראים בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים – היא שבת שובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות. פרשת האזינו, כתובה בפרק אחד בתורה וכתובה בצורה של שירה (בדומה לשירת הים). שירת האזינו כתובה בצורה המכונה "אריח על גבי אריח" (מגילה דף ל"א ע"א), כל משפט מחולק לשני חלקים אחד מופיע מימן ואחד משמאל העמודה ובאמצע רווח. תוכן השירה, לעומת זאת, קשה ואפילו קשה מאד. מטרתה של השיה כפי המובאר בפרשת וילך היא להיות עדות לצרות שיפקדו את בני ישראל בעתיד. השירה נפתחת בצורה חגיגית אך כבר בפסוק ה' מביעים תרעומת על בני ישראל שסרו מן הדרך עוברת לתאר את ההיסטוריה (פסוקים ז'-יד) ובפרט את הדאגה של ד' לעם ישראל. הבעיות מתחילות בביטוי שנהיה מזמן למטבע לשון "וישמן ישורון ויבעט…" (שם, בפסוק ט"ו), ברגע שנהיה טוב מדי שכחו בני ישראל אל ה' ובפסוק י"ט העונש לא מאחר לבוא. במהלך השירה משתנה דמות המספר ממשה רבנו לה' כמה פעמים, חשוב לשים לב גם לשינויים אלו. החלק הקשה ביותר מופיע בפסוק כ"ו: "אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם" אולם אפשרות זו לא מתקיימת. בסיום השירה, מובטחת אפשרות הגאולה של "אפס עצור ועזוב" והכעס עובר להיות כלפי הגויים, שגם הם לא מבינים את דרכי ה' בעולם. השירה מסתיימת בשלטונו המוחלט של ה' בעולמו (ל"ט): "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (שם, פס' ) וסיומה של השירה הינו טעון מאד וניתן לקוראו בצורות אופטימיות יותר או פחות "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (שם, פס' ). לאחר הקראת השירה, משה פונה שוב אל בני ישראל בדרישה לשמור את התורה ולאחר מכן משה מקבל את דבר ה' האחרון והוא מצטווה על מותו. נקודה זה העסיקה את המדרשים, בדומה לאהרון גם משה מצטווה על מותו ונדמה שמלאך המוות, לא היה יכול למשה, אלא משה מרצונו (ונגד רצונו להיכנס לארץ) היה צריך לקבל עליו את הדין.
גלי קול נוצרים בשל עלייה או ירידה בלחץ בנקודה או באזור מסוימים של חומר, הנקראת הפרעה. עלייה או ירידת לחץ זו נוצרת כאשר מולקולה אחת או יותר של החומר נדחפת/ות לכיוון מסוים ולכן מתקרבת ו"נלחצת" אל המולקולות הסמוכות באותו כיוון (מה שיוצר אזור דחוס או לחוץ יותר), ובאותו זמן מתרחקת או נמשכת מהמולקולות שבכיוון המנוגד (מה שיוצר אזור פחות לחוץ/דחוס או דליל יותר). בגלל שכל מולקולה קשורה בכוחות משיכה למולקולות שסביבה, נוצר "אפקט דומינו": כל מולקולה שנדחפת, נדחפת אל ודוחפת את המולקולות הבאות באותו כיוון, הן דוחפות את הבאות אחריהן וכך הלאה. מהצד השני, כל מולקולה שנמשכת, מושכת אחריה את המולקולות שמהן היא נמשכה, הן מושכות את הבאות לפניהן וכן הלאה. כך הפרעה בנקודה אחת מתפשטת בהכרח בחומר לכל הכיוונים כשהיא מועברת בין מולקולות סמוכות. כשהלחץ בנקודה מסוימת עובר הלאה, הוא מותיר מיד אחריו תת-לחץ באותה נקודה, ולהיפך. כך ההפרעה הופכת מנקודה לכדור מתפשט של לחץ גבוה ונמוך לסירוגין, הגורם לתווך לרעוד או לרטוט.
שירת האזינו היא סיכומה של צוואת משה לבני ישראל לפני מותו. מפאת חשיבותה הקהיל משה רע"ה את בני ישראל לפני מותו, ודיבר באוזניהם את "דברי השירה הזאת עד תמם" (דברים, ל"א, כ"ח). לצורך הדגשת חשיבותה של שירת האזינו לכלל דורות ישראל, משה רע"ה העיד לדבריו שני עדים שהם קיימים לעולם. כמובא ברש"י: "האזינו השמים, שאני מתרה בהם בישראל, ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים. וכן ותשמע הארץ, ולמה העיד בהם שמים וארץ? אמר משה: אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהם קיימים לעולם" (רש"י-דברים, ל"ב, א'). מטעם זה משה מצוה בשירתו, את כלל ישראל לדורותיו, שני ציווים: גם לזכור, וגם להבין את דברי שירתו. שנאמר: "זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור" (דברים, ל"ב, ז'), ונאמר: "ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם…" (דברים, ל"ב, מ"ו).
בנוסף לכך ציוה משה על כל איש ישראל לכתוב לעצמו את דברי השירה הזאת. שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א, י"ט). ומכאן למדו חז"ל מצות עשה של כתיבת ספר תורה. כמובא בגמ': "אמר (רבא) ואף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה" (סנהדרין, כא:). כלומר, לפי הפשט, המצוה מדאורייתא היא לכתוב רק את "השירה הזאת". דהיינו, את שירת האזינו. אך למרות זאת, נפסק להלכה שיש לכתוב את כל התורה. משום שאסור לכתוב "מגילה" בודדת מן התורה, אלא חייבים לכתוב את כל התורה (גיטין ס.). כלומר, החיוב לכתוב את התורה כולה נובע מן החיוב לכתוב את השירה הזאת, נמצאנו למדים מכאן, שהתורה כולה תלויה בשירת האזינו. לפיכך ניתן לומר כי שירה זו היא שיאה של התורה.
ודע, כי הטעם שהתורה לא ציותה במפורש לכתוב את כל דברי תורת ה', אלא מצוה זו נלמדת מתוך החיוב לכתוב את דברי שירת משה. משום שהתורה רומזת בכך על החיוב לחבר בין פרשיות התורה ולא לנתקן משירת האזינו, בכדי שהתורה כולה תהיה בפי האדם כשירה אחת ארוכה. לפי שכך היא דרכה של התורה, בתחילה היא נלמדת כתורת ה' וכהוראה משמים, ובסופה נהפכת התורה השמיימית לתורתו ולשירתו של האדם. וכן מובא בגמ': "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו. שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (ע"ז, יט.).כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". גויי העולם הולכים ומבינים את עוצמת היהדות – התורה הקדושה. חז"ל אמרו כי אסור לגוי ללמוד תורה, אך רבים מוצאים את התרגומים לשפות שונות ולומדים מהם. מה שהם עוד לא ממש יודעים זה, שהתורה היא חכמה אלוקית קדושה, לא שכלית חלילה.
בעלי חיים רבים מתקשרים באמצעות קול. האיבר האחראי לקליטת גלי הקול והמרתם לאותות חשמליים אותם יכול לפרש המוח הוא האוזן. האוזן כוללת מנגנונים המגבירים את תנודות האוויר וממירים אותן לאותות חשמליים, אותן מפרש המוח כקול.
קיים טווח תדירויות שבני אדם מסוגלים לשמוע אשר אצל רוב בני האדם נע בין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, אך תחום התדירויות שבו רגישותה של אוזן האדם מקסימלית הוא רק עד 4,000 הרץ (זהו בערך תחום התדרים שמועבר בטלפון). אולטרה סאונד (בעברית: על קול) הוא קול בתדירות הגבוהה מהתדירות הגבוהה ביותר שאדם יכול לשמוע (בדרך-כלל מעל 20 קילוהרץ). כמה בעלי חיים, כגון כלבים, דולפינים ועטלפים, יכולים לשמוע תדירויות גבוהות יותר מהאדם, ולפיכך הם יכולים לשמוע אולטרה סאונד (בתדירויות מסוימות
על שירת האזינו ? שירה גדולה ואדירה ? אומר הספרי: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, יש בה לשעבר, יש בה לימות המשיח, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הזה ולעולם הבא". ואכן, דברי השירה זכו לפרושים רבים, בהקשרים שונים. רבנו בחיי בעקבות הרמב"ן הדגיש כי השירה זאת מהווה נחמה גדולה והבטחה מבוארת, בענין הגאולה ואובדן עבודה זרה, ובנקמת ישראל מאויביהם, ובכפרת ישראל מעוונותיהם.
השירה החשובה הזאת ? אותה ציוה ה' את משה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את ישראל שימה בפיהם" [וילך, ל"א, י"ט] פותחת בדברי משה: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". משה מעיד שמים וארץ מטעם כפול. האחד: משום שהם קיימים לעד [רש"י], והשני, שאותם עדים ? שמים וארץ ? יהיו הראשונים לתת שכר על קיום התורה [כהבטחת הכתוב: והשמים יתנו טלם..והאדמה תתן יבולה] או להעניש אם לא יקיימו התורה [כהבטחת הכתוב: ועצר את השמים..ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה], לפי העיקרון הקבוע בתורה של "יד העדים תהיה בהם בראשונה" [דברים, י"ז, ז].
ותהה הכלי יקר על הטעם השני שמביא רש"י, כיצד יכולים שמים וארץ להעיד? וכי פה להם? ומשיב כי עצם העובדה שהשמים והארץ ממשיכים להתקיים [ולא חוזרים לתוהו ובוהו] היא עדות נאמנה שישראל קבלו את התורה. ועצם קיום תפקידם לטובה [נותנים הטל ואת היבול] של השמים והארץ היא המעידה שישראל מקיימים את התורה.
ומדוע נקט משה לשון 'האזנה' ו'שמיעה'? האזנה ? היא הטיית אוזן לצליל קרוב או לקול מקרוב, בעוד שמיעה היא קליטת קול מרחוק. בעלי התוספות השוו את דברי משה כאן לדברי ישעיהו בפתח ספרו:"שמעו שמים והאזיני ארץ" [ישעיה, א,ב]. משה שאומנותו בשמים והיה מדבר עם שמים כאדם אל חברו, אמר: האזינו שמים, ואילו הארץ היתה רחוקה ממנו ? ולכן אמר שמעי ארץ. ישעיהו אמר ההיפך, כיוון שעמד על הארץ וראה שמים רחוקים ממנו. ועל דרך הדרש אוסיף לפרש, שמשה שהיה הכי קרוב לרוחניות הנעלה של דברי התורה, והיה במעמד הר סיני, אמר האזינו שמים. ישעיהו, מספר דורות לאחר מכן, היה רחוק יותר משיא הרוחניות וגדולת מעמד הר סיני, והיה קרוב יותר ממשה לענינים הגשמיים של העם ולכן נקט לשון "שמעו שמים".
ואולם החזקוני מפרש הפוך לשון האזנה ושמיעה. לדעת החזקוני, האזנה היא דוקא הקשבה ממרחק, ועל האדם להתאמץ ולהטות אוזן כדי לקלוט את דברי המשמיע, ואילו שמיעה מתייחסת לקולות שהאדם קולט באופן פסיבי ללא כל מאמץ. לדעת החזקוני, "משה רבנו היה באותו פרק רחוק מן השמים ועומד בארץ. לפיכך נתן 'האזנה' לשמים, כן מנהג הוא שאומר לאותו העומד רחוק לשון האזנה, שיטה אוזנו לשמוע לפי שהוא רחוק; ונתן 'שמיעה' לארץ שאין לומר לקרוב בלשון האזנה אלא בלשון שמיעה; אבל ישעיהו שהיה מדבר בשמו של הקב"ה, נתן 'שמיעה' לשמים 'והאזנה' לארץ".
וההגר"א בספר ישעיהו פירש את דברי הנביא ישעיהו "שמעו שמים והאזיני ארץ" כמתייחס לשני חלקי האדם: הגוף שיסודו בארץ והנפש שיסודה בשמים, וכנגדם שני חלקי תורה, תורה אשר בשמים והמצוות אשר בארץ. האדם המקיים תורה ומצוות מחבר שמים וארץ. ומביא את דברי חז"ל שדרשו מדוע הועדו שמים וארץ ע"י משה ודוקא ע"י הנביא ישעיהו בלבד? משום שמזמנין את העדים רק בעת נתינה ובעת גבייה [=נתינת הדין על הביצוע]. לכן נאמר לשון שמעו שמים והאזיני ארץ דוקא אצל הנביא ישעיהו, שכן משה נתן את התורה, וישעיהו הוכיח את עם ישראל בעת הגבייה על עוונותיהם.
בעל הטעם ודעת סבר שהאזנה "לשון שמיעה עמוקה היא, ותוספת התבוננות לשמיעת האוזן". ולמד הוא מכך ש:"ראוי שישים האדם אל לבו חפצי שמים, ולא יסתפק בשמיעה קלה לבד, אלא יאזין היטב להבין ולקלוט הדברים להשיבם אל לבבו, ורק בעניני הארץ שהם צרכי הגוף והחומר, די לו לאדם בשמיעה חיצונית גרידא, וזהו 'ותשמע הארץ' ". ומוסיף, שמשה נקט לשון דיבור ביחס להאזנה לשמים, לעומת אמירה ביחס לשמיעת הארץ, משום "דדיבור לשון קשה הוא ואמירה בדברים רכים", ולכן בעניני רוחניות אדם צריך לדבר דברים תקיפים וקשים, בעוד שבענינים גשמיים ? בעסקי העולם הזה והבליו ? די לו לאדם באמרי פיו, בלשון רכה יותר. ולא כפי שאנו נוהגים בפועל שנותנים חשיבות לטפל [לענינים הגשמיים] הארעיים תוך דחיית הענינים הרוחניים הנצחיים.
ונראה להוסיף על הדברים הנ"ל כי לשון האזנה ושמיעה נכונה להידרש בשני מישורים.האחד במישור המרחק הגיאוגרפי-פיזי, והשני במרחק הזמן והדורות. וכן יש לדרשה משני הצדדים: מצד המאזין/שומע ומצד המשמיע/מואזן. דברים גדולים וחשובים ? כדברי שירת האזינו ואף דברי ישעיהו ? שהם רלבנטיים לעבר, הווה ועתיד, יישמעו ויהיו מואזנים למרחוק, שמעם ותקפם יגיע לכל קצווי ארץ ? קרובים ורחוקים כאחד, והדם יהדהד בדורנו ובדורות הבאים כמו שהדהדו היטב בדורם של בני ישראל העומד בפתח הכניסה לארץ המובטחת ובדורו של ישעיהו הנביא.
המבקש שדבריו יקלטו למרחוק ? הן ע"י השומעים והן ע"י המאזינים, הן ע"י אלו שמטים אוזן קשובה לדברים והן ע"י אלו ששומעים אגב אורחא, צריך שלדבריו תהיה את התוקף והאמת הפנימית לעמוד בשינויי העיתים והמצוקות, שיהיו נכונים ורלבנטיים לאדם בימינו כמו גם לדור שבו הושמעו ולדורות הבאים. על המשמיע להתמקד במהות, בעיקר ולא בטפל, בנכון לדורות ולא רק בנכון לשעתו בלבד. ומצד האדם המקבל, עליו הן לשמוע והן להאזין. על האדם המקבל לשמוע לגדולים שבדורו כמו גם להאזין לדברי גדולים בדורות קודמים. עליו להיות קשוב הן לדברי המושמעים בסביבתו הקרובה והן אלו המגיעים מרחוק. ועליו להחליט לגבי כל דבר ודבר מהו מבכר לשמוע ומהו מבכר להאזין.
בפתח שירת האזינו מעביר לנו משה מסר חשוב הנכון לאורך כל הדורות. לעולם יש לבכר האזנה לדבר הרוחני שבשמים על פני השמיעה לדבר הגשמי שבארץ. ומסר ? חבוי יותר ? בדברי משה, כי הקשבה לדברי חכמים מדורות קודמים מחייבת הטיית אוזן קשובה יותר- האזנה, וזאת משום שהם רחוקים מאיתנו בציר הזמן. מטבע הדברים אנו שומעים יותר לדברים הקרובים אלינו. אדם קשוב לבעיות שלו עצמו, של משפחתו, של ארצו, של דורו ותקופתו; הוא פחות מטה אוזן קשובה ונכונות להבין את הדברים שקורים הרחק ממנו ? פיזית-גיאוגרפית במקומות אחרים ? או שקרו בעבר בדורות קודמים. בפתח שירת האזינו מלמד אותנו משה שדווקא האזנה לדברים שקורים במקומות אחרים ו/או בתקופות אחרות יכולה לשפר את חיינו בהווה ובעתיד. לפיכך, במישור הרוחני, אסור לנו להתייחס לדברי התורה ולמסריה כאילו היו רחוקים ? בזמן ובמקום מאיתנו ? ועלינו להאזין להם ולהפנימם בדומה לדברים שאנו שומעים ומטפלים בהם בהווה.
כמעט בכל בית בקוריאה הדרומית ישנו תלמוד מתורגם. האימהות הקוריאניות לומדות בו ומספרות מתוכו לילדיהן הצעירים. כן, במדינה שבה חיים קרוב ל-49 מיליוני אנשים המאמינים עדיין ב'עבודה זרה', יש אנשים שקוראים בתלמוד – או לפחות מחזיקים עותק שלו בבית.
"כך נהיה גם אנחנו גאונים"
"היינו סקרנים מאוד לגבי ההישגים האקדמיים הגבוהים של היהודים", מסביר שגריר דרום קוריאה בישראל, יאנג סאם מה, שהתארח בתוכנית "תרבות היום". "ליהודים יש אחוז גבוה של זוכי פרס נובל בכל התחומים: בספרות, במדעים ובכלכלה. זה הישג מדהים. ניסינו להבין מהו הסוד של העם היהודי? כיצד הם – יותר מעמים אחרים – מצליחים להגיע לכאלה הישגים מרשימים? איך זה שיהודים הם כל כך גאונים? המסקנה שהגענו אליה היא שאחד מהסודות שלכם זה לימוד התלמוד.
"יהודים לומדים תלמוד מגיל צעיר, וזה מסייע להם, לדעתנו, לפתח יכולות גבוהות. ההבנה הזו הביאה אותנו למסקנה שגם אצלנו צריך ללמד ילדים תלמוד. אנחנו מאמינים שאם נלמד את ילדינו תלמוד – נוכל גם אנחנו להיות גאונים. וזה מה שעומד מאחורי ההחלטה לשלב את התלמוד במערכת הלימודים בקוריאה הדרומית".
יאנג מספר כי הוא עצמו קרא בתלמוד מגיל צעיר מאוד: "זה נחשב ללימוד מאוד משמעותי", הוא מדגיש. "התוצאה היא שיש יותר קוריאנים שמחזיקים בביתם תלמוד. לי, למשל, יש שני סטים של תלמוד: את האחד קנתה לי אשתי, ואת השני קיבלתי מתנה מחמותי".
גרופים של יהודים
הקוריאנים מחבבים את התלמוד לא רק כי הם רואים בו מקדם גאונות, אלא משום שמצאו בו ערכים הקרובים לליבם.
"במסורת היהודית יש חשיבות לערכי המשפחה", מסביר השגריר הדרום-קוריאני. "רואים את זה גם היום, במנהג שלכם להתכנס בכל יום שישי לארוחה משפחתית. גם בארצי המשפחה מאוד חשובה. היחס למבוגר, הכבוד וההערכה שיש ביהדות לזקנים, מקבילים להערכה הגבוה שזוכים לה המבוגרים בארצי.
"דבר נוסף ומאוד משמעותי זה היחס לחינוך. במסורת היהודית יש חובה ללמד את הילדים, ומקדישים לזה המון תשומת לב. גם אצל ההורים הקוריאנים עומד חינוך הילדים בראש סדר העדיפויות. אני חושב שהדמיון הזה הוביל לכך שהיום אפשר לראות בארצות הברית מהגרים קוריאנים שהולכים בעקבות היהודים, ומצליחים באותם תחומים שיהודים מצליחים בהם".
הלכה: אדם מישראל שהיה חושש באזנו, מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת?
כך שנו חכמים: כל שספק נפשות דוחה את השבת וזו מכת האוזן אם סכנה היא, מרפאים אותה בשבת.
רבנן אמרי: מבקש אתה, שלא לחוש באזניך ולא אחד מאיבריך, הטה אזנך לתורה ואת נוחל חיים.
מנין?
שנאמר (ישעי' נה): הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם.
אמר רבי חנינא בר פפא: כל מי שמסיר אזנו משמוע תורה, תפילתו נמאסת, שנאמר (משלי כז): מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה.
רבי לוי אמר: האוזן לגוף כקינקל לכלים, שכן הקינקל כמה כלים ניתנין עליו, ואת נותן מוגמר תחתיו, וכולם מתעשנים.
כך מאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם הזה, על ידי האוזן כולן חיין.
מניין?
שנא': שמעו ותחי נפשכם.
אמר הקב"ה: אם הטית אזנך לתורה, כשתבוא לפתוח בדברי תורה, הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך, כשם שהטית אזנך לשמוע דברי תורה.
ומהיכן את למד?
ממשה רבנו, שע"י שהטה אזנו לתורה, בשעה שבא לפתוח בדברי תורה, נשתתקו העליונים ותחתונים והאזינו דבריו.
מנין?
ממה שקרינו בעניין: האזינו השמים ואדברה וגו':
ב [כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה]
זה שאמר הכתוב (קהלת ג): ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וגו'.
אמר רבי יוסי בן זמרא: מהו עליו אין להוסיף וגו'?
כך אמר הקב"ה: מתחילת ברייתו של עולם (בראשית א): יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד וגו'.
ומפני מה כתיב (עמוס ה): הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו?
שייראו מלפניו, שיהיו הבריות יראים מלפניו.
למה הדבר דומה?
למדינה שמרדה במלך.
מה עשה המלך?
הביא לגיון אחד קשה והקיפה, כדי שיהיו בני המדינה רואין אותו ומתיראין מלפניו.
דבר אחר:
כך ברא הקב"ה את עולמו, יום שיהא יום ולילה שיהא לילה.
בא יעקב ועשה את היום לילה, ששקע לו הקב"ה את השמש שלא בעונתה, שנאמר (בראשית כח): ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש.
בא יהושע ועשה הלילה יום, שנאמר (יהושע י): שמש בגבעון דום.
הרי שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב"ה, כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו.
דבר אחר:
כך ברא הקדוש ב"ה, שיהא הים ים, ושתהא היבשה יבשה.
בא משה ועשה את הים יבשה, שנאמר (שמות יד): ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים.
בא אלישע ועשה את היבשה ים, שנאמר (מלכים ב ג): כה אמר ה' עשה הנחל הזה גבים וגו'. והנחל ההוא ימלא מים.
כך ברא הקב"ה את החורף שיהא חורף, ואת הקיץ שיהא קיץ.
בא אליהו ועשה את החורף קיץ, שכן כתיב (שם א יז): חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי.
בא שמואל ועשה את הקיץ חורף, שכך כתיב (שמואל א יב): הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר..
דבר אחר:
כך ברא הקב"ה את העליונים לעליונים ואת התחתונים לתחתונים, שכך כתיב (תהלים קטו): השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם.
בא משה ועשה את התחתונים לעליונים, ואת העליונים לתחתונים, שכך כתיב (שמות יט):
ומשה עלה אל האלהים וגו' וירד ה' על הר סיני..
דבר אחר:
כך ברא הקב"ה שמים וארץ, שיהיו מקלסים אותו.
מנין?
שנאמר (תהלים יט): השמים מספרים כבוד אל.
כיון שבא משה שיתק אותן.
מנין?
שנאמר: האזינו השמים:
ג [הקב"ה נתן כוח ביד הצדיק]
זה שאמר הכתב (שמואל ב כג): אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם.
ומהו צדיק מושל יראת אלהים?
הצדיקים מושלים כביכול שהקדוש ב"ה מושל.
כיצד?
כל מה שהקב"ה עושה, הצדיקים עושין.
כיצד?
הקב"ה פוקד עקרות.
ואלישע פקד את השונמית.
מנין?
שנאמר (מלכים ב ד): למועד הזה כעת חיה את חובקת בן.
הקב"ה מחיה מתים.
ואלישע החיה את בנה של שונמית.
הקב"ה קורע ימים.
ואליהו ואלישע קרעו ימים.
מנין?
שנאמר (שם ב): ואף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה.
הקב"ה מרפא בלא רטיה.
ואלישע ריפא את נעמן, שלא ברטיה.
הקב"ה ממתיק את המרים.
ואלישע המתיק את המרים.
שכך כתיב (שם): ויאמר קחו לי צלוחית חדשה וגו'.
וכתיב (שם): וירפאו המים.
הקב"ה עוצר גשמים.
ואליהו עצר את הגשמים.
שנאמר (שם א יז): חי ה' צבאות אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו'.
הקב"ה מוריד את הגשמים.
ושמואל הוריד את הגשמים.
שנאמר (שמואל א יב): הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' וגו'.
הקב"ה מוריד האש.
ואליהו הוריד את האש.
שנאמר (מלכים א יח): ותפל אש ה' ותאכל את העולה:
ד [האזינו השמים ותשמע הארץ]
דבר אחר:
האזינו השמים
אמר רבי יהושע דסיכנין: מכאן אתה למד שיש לשמים:
פה.
ולב.
ואוזן.
פה מנין?
דכתיב (תהלים יט): השמים מספרים כבוד אל.
ולב מנין?
דכתיב (דברים ה): וההר בוער באש עד לב השמים.
ואוזן מנלן?
דכתיב: האזינו.
דבר אחר:
למה לשמים וארץ?
אמר רבי שמואל בר נחמן:
למה הדבר דומה?
לאיסטרטיגין, ששימש בב' מדינות פרס וקלאונה, עשה יו"ט.
אמר: אם קורא אני לאלו, אלו כועסים.
ואם קורא אני לאלו, אלו כועסין.
מה עשה?
קרא לאלו ולאלו.
כך משה, היה מן הארץ וגדל בשמים.
מנין?
שנאמר (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו'.
אמר: אם קורא אני לשמים, הארץ רוגזת.
ואם אני קורא לארץ, השמים רוגזין.
אמר: הריני קורא לשניהם, לשמים ולארץ, שנאמר: האזינו השמים.
דבר אחר:
למה לשמים ולארץ?
אמר רבי תנחומא: שאין הקב"ה גואל את ישראל אלא על ידיהן.
שכך כתיב (ישעיה מד): רנו שמים כי עשה ה' וגו'.
דבר אחר:
למה לשמים ולארץ?
שלא נתנה תורה אלא על ידיהן, שנאמר (דברים ד): מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה..
דבר אחר:
שלא ניתנו מן ושליו אלא על ידיהן.
מנין?
שנאמר (שמות טז): הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ושליו מן הארץ, דכתיב (שם) ותעל השליו וגו'.
דבר אחר:
שמשל הקב"ה את ישראל ככוכבי השמים וכעפר הארץ.
ככוכבי השמים מנין?
דכתיב (בראשית טו): הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו'.
וכעפר הארץ מנין?
דכתיב (שם כח): והיה זרעך כעפר הארץ.
דבר אחר:
למה לשמים ולארץ?
שהן עדותיהן של ישראל, דכתיב (דברים ד): העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ.
למה הדבר דומה?
לבן מלכים, שמסר לו אביו ב' אפטרופון וכל עטרה שהיה אביו מעטרו, לא היה מעטרו, אלא על ידיהן וכשנכנס לחופתו, נטלן לעדים שיהיו בינו לבין אביו.
כך כל נסים שעשה הקדוש ב"ה לישראל, ע"י שמים וארץ עשה להן, וכיון שבאו ליכנס לא"י אמרו שירה על ידיהן, שהן מעידין בינו ובינן.
מנין?
שנאמר (ישעיה א): שמעו שמים והאזינו ארץ כי ה' דבר.
מה כתיב אחריו?
בנים גדלתי ורוממתי.
הוי, האזינו השמים.
דבר אחר:
למה לשמים ולארץ?
אמר רבי חנינא:
למה הדבר דומה?
לאחד, שהפקיד פיקדון אצל אוהבו, מת אוהבו שהפקיד את הפיקדון אצלו, עמד בנו של אותו שהפקיד הפיקדון, והיה מכבד לאותו שהפקיד הפיקדון אצלו, ומכבד לאשתו.
אמרו לו: למה אתה מכבד את שניהם?
אמר להן: פיקדון יש לי אצלם, ואינה ברורה לי אצל מי הוא הפיקדון, אם אצלו, אם אצל אשתו, כל היכן שפקדוני מונח, שיהא שמור יפה.
כך אמרו לו למשה: למה אתה מצוה לשמים ולארץ?
אמר להן: אני עתיד למות ואיני יודע להיכן נפשי הולכת, אם לשמים אם לארץ!
מנין?
שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וגו'.
לפיכך אני מצווה את שניהם, כל מקום שתהא נפשי מונחת, שתהא יפה.
א"ל הקב"ה: חייך! אין בריה שליט על נפשך.
והיכן היא מונחת?
תחת כסא הכבוד בשמים, שכן אביגיל אומרת (שמואל א כה): והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך.
דבר אחר:
למה לשמים ולארץ?
שבהן העיד הקב"ה על ישראל, ובהן חטאו, ובהן לקו, ובהן הן מתנחמין, בהן העיד.
מנין?
דכתיב (דברים ד): העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ.
ובהן חטאו, דכתיב (ירמיה ז): לעשות כונים למלכת השמים.
ובהן לקו.
מניין?
דכתיב (שם ד): ואל השמים ואין אורם בארץ.
מנין?
דכתיב (שם): ואת הארץ.
וחטאו בארץ.
דכתיב (הושע יב): וגם מזבחותם כגלים על תלמי שדי.
ולקו בארץ, דכתיב (ירמיה ד): ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו.
ובשמים ובארץ הן מתנחמים, דכתיב (ישעיה סו): כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו':
במהלך מחקרה המרתק עימתה פרופ' איריס לוין את יכולת החשיבה של ילדי תלמודי תורה חרדיים מול יכולותיהם של ילדים מבתי ספר ממלכתיים. היא חילקה אותם לארבע קבוצות גיל, הקבוצה הראשונה – ילדים בני שמונה עד עשר. השניה – בני עשר עד שתים עשרה. שלישית – שתים עשרה עד ארבע עשרה והרביעית – בני ארבע עשרה עד שש עשרה.
יחד עם ד"ר יורם דמבו הניחה בפניהם מבחנים זהים בגאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו להשתמש ביכולתם החשיבתית על פי משפטים המהווים הנחת יסוד בדרך לפתרון הבעיה. ראוי לציין כי בעוד ילדים מבתי ספר ממלכתיים עוסקים במקצוע זה, תלמידים חרדיים אינם עוסקים בו כלל ומכאן שחסרים הם את משפטי המפתח. במחקרה ביקשה לוין לבדוק האם יגלו התלמידים החרדיים את משפטי המפתח בכח חשיבתם בלבד.
במהלך השנים ליוו פרופ' לוין וד"ר יורם דמבו את קבוצות התלמידים וראה זה פלא, לאורך כל השנים, בכל המבחנים ללא יוצא מן הכלל זכו התלמידים החרדיים בתוצאות טובות יותר מחבריהם, את תוצאות מחקרם המרתק והמפתיע פרסמו השניים בביטאון "מגמות" בהוצאת הסתדרות המורים בישראל.
לאחר שסיימתי לקרוא את מחקרה המרתק של פרופ' איריס לוין החלטתי לפגוש בה. לא מפני שהופתעתי מתוצאותיו, ממש לא. תמיד ידעתי שחדות המחשבה של לומדי התורה חריפה לאין שיעור משל אחרים. החלטתי לפגוש כדי לשאול אותה על סיבת המחקר. מפני מה ראתה הפרופ' לערוך מחקר מסוג זה. מפני מה העריכה כי ישנו סיכוי שלומדי התורה יתעלו על בני גילם בחכמתם.
נפגשנו בסלון ביתה שבתל אביב, פרופ' לוין, ד"ר דמבו ואני. היא הציגה בפני את הנתונים המלאים שחלקם לא התפרסם וד"ר דמבו הסביר לי בהרחבה את שיטת הניסוי בה השתמשו במחקרם. כשסיימו את דבריהם בקשתי להבין מדוע ערכו את המחקר שכן עריכתו מעידה על השערה כי ישנו סיכוי שתלמידים חרדיים חושבים נכון יותר משאר תלמידי ישראל. למשמע שאלתי חייכה פרופ' לוין והשיבה.
"כמנהלת בית ספר לחינוך אני עוסקת בהקניית שיטות למידה שונות בעזרתן ילמדו מורי ישראל את תלמידיהם. אתה צריך להבין שמבחינה השכלתית נמדדת הצלחת החינוך בתוצאות מבחני הבגרות ובהשתלבות התלמידים בפקולטות היוקרתיות באוניברסיטה.
בצעירותי הכרתי בחור ישיבה שעזב את המסגרת הישיבתית וביקש להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. נתוני הפתיחה שלו היו גרועים ביותר עד שלא היה לא סיכוי כלל. לא היתה בידו תעודת בגרות ולא היה לו כל מושג בביולוגיה. כאיש חינוך אני מוכרחה לומר כי יכולתו של בחור חסר השכלה כמותו להשתלב בפקולטה נחשקת זו הינה אפסית והיא משולה בעיני לנס, לא פחות. הוא לא התייאש, שכר מורה פרטי ולאחר שלושה חודשים ניגש למבחנים והתקבל כיום הוא משמש כרופא… זה בעלי. הנס התרחש מול עיני.
לא פעם כשנזכרתי בכך שאלתי את עצמי כיצד זה ייתכן? אנחנו עמלים שנים רבות כדי להכשיר את תלמידינו למבחני הבגרות, לאחר מכן הם עמלים כדי להתקבל לאוניברסיטה והנה קם לו בחור ישיבה בבוקר ומחליט להיות רופא כנגד כל הסיכויים ו… מצליח. איך זה קורה?. חשבתי שאולי יש משהו בשיטת הלימוד החרדית שמקנה לתלמידים משהו שהוא מעבר למידע הנלמד, כישורי למידה או משהו מעין זה.
החלטתי לנסות ובחרתי את מקצוע הגאומטריה. מקצוע זה דורש מן העוסקים בו יכולת חשיבה וניתוח, הסקת מסקנות ובניית כללים ומתוך שידעתי כי ילדים חרדים עוסקים במשנה ותלמוד בדרך הניתוח והפלפול הנחתי שאולי יסייע הדבר בידם וכנראה שצדקתי".
כששאלתי אותה כיצד היא מסבירה את תוצאות המחקר סירבה להשיב בטענה כי אין זה מתפקידו של החוקר לפרש את תוצאות מחקרו, טענה נכונה כשלעצמה. למען האמת גם אני די הופתעתי, הגם שידעתי כי יכולותיהם הלימודיות של ילדים חרדיים הינן מן הגבוהות ביותר לא שערתי שהדבר יוכח פעם אחר פעם ולאורך זמן רב כל כך ב"תנאי מעבדה".
כי היא חכמתכם…
את ההסבר לתופעה זו הניח לא אחר מאשר שגריר דרום קוריאה בישראל. מר מה יאנג-סאם הוזמן לאולפן הטלוויזיה הממלכתית כדי להשתתף בדיון תרבותי בזכות סרט קוריאני חדש שעלה על המרקע בישראל אלא שבמקום זאת הוא העדיף לעסוק דווקא בתלמוד… ובהשפעתו החיובית על ילדי דרום קוריאה.
כשנשאל לדעתו על הסרט החדש שלף השגריר מתיקו האישי עותק של התלמוד הבבלי בקוריאנית ואמר:"רציתי להראות לך את הספר הזה. כאן כתוב… "תלמוד" בקוריאנית. לכל משפחה קוריאנית יש לפחות עותק אחד של התלמוד ולדעתי זה יותר מאשר במשפחות ישראליות. זה מפני שהאמהות הקוריאניות רוצות לדעת איך כל כך הרבה יהודים הפכו לגאונים?"
מראיינת:"זו מחמאה גדולה…
השגריר:"או… דווקא לא… זה מפני ש – 23% מן הזוכים בפרס נובל הם יהודים, כך שהנשים הקוריאניות רוצות לגלות את הסוד והם גילו שהסוד טמון ב… ספר הזה. לכן הן קודם כל קוראות אותו ואחר כך מקריאות אותו לילדיהן ומגיל קטן".
לא מפיהם אנו חיים
למען האמת אין אנו זקוקים לאישורו של השגריר הדרום קוריאני כדי לדעת כי לימוד הגמרא מקנה לעוסקים בו יכולות נוספות מעבר ללימוד החשוב כשלעצמו. גם למחקרה של פרופ' לוין אין אנו צריכים כדי לדעת שגדולה חכמתם של ילדים העוסקים בתורה מחכמת אלו העוסקים בשבע החכמות החיצוניות הכלולות בה. יודעים אנו זאת מקדמא דנא ועל כך נאמר "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
ראוי להדגיש כי יכולת זו אינה תכלית לימוד התורה אלא פריו בלבד, לא סיבה כי אם תוצאתה, פרי זה אינו צומח על מצע לימודו אלא אם כן דבק הלומד בתורה על שום שתורת ה' היא ולא מצד החכמה הטמונה בה. לעומתו הלומדה כשאר מקצועות יפסיד פרי זה.
וכבר העיד המקובל האלקי רבי משה קורדובירו ע"ה בהקדמתו לספר "פרדס רימונים" כי שונה לימוד התורה מלימוד שאר מקצועות. ששאר מקצועות אין תכליתם אלא הידע הטמון בהם ומשידע הלומד ידיעותיהן יסתלק מן הלימוד ויכנס בעולם המעשה. מה שאין כן לימוד התורה. לימוד זה ערך עצמי יש לו. הגם שמקנה הוא לעוסק בה את ידיעות התורה ימשיך האיש התורני לעסוק בה אף כשידענה על בוריה ותהא שגורה על פיו, שכן תורת ה' היא ובלימודה הוא דבק בו ית' ממש וזו תכלית עסק התורה. וזה לשונו:
"רבים חשבו היות האותיות האלו הסכמיות ר"ל הסכימו החכמים לעשות סימניות מוצאות הדיבור כיצד הסכימו שתהיה התנועה הנחלקת בשפתיים וכן שאר לשונות הגויים יש להם סימניות לכל הנרצה אליהם וכמו שעשו בעלי המספר שהמציאו להם י' סימנים… ונמצא לפי זה כי אין בין אותיות אלה לשאר סימני הגויים ללשונם בארצותם לגוייהם. אלא שאלו הם הסכמיות אל האומה הישראל בעצת משה מפי רוח נבואיי ואלו הם הסכמת שכל הסכל שהמציא להם כך ויעלה לפי זאת ההסכמה שאין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא גלוי כוונת המדבר. כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה שאין הכוונה שיהיה הספר ההוא רפואה כלל אבל כוונתו בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בעניין הרפואה וכאשר יבין האדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא יישאר בספר ההוא תועלת כלל…. ולפי זה יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר ההוא שנים אין מספר אם לא יבין למוד החכמה לא יועילנו דבר ולא ישלים נפש בלימודו כלל אחר שאינו מבין דרושי החכמה אלא אדרבא אבד זמנו במה שיזיקוהו ולא יועילהו. כי יזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כוחתיו ולא יועילהו כיון שלא למד ממנו שום לימוד וכן דעתם בענייני התורה שהכוונה גלוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש ומי שלא ידע ענייני דרושיה לא יגיענו תועלת בלימודה ח"ו. וזהו מן הנמנע כי וודאי דברי תורה הם משיבת נפש וראיה ממה שחוייבנו בהשלמת התורה שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וזה מורה על שלימות התורה ושיש לה פנימית והעלם ורוחניות וחיות
אבל כאשר יבא האדם ללמוד בתורה צריך שיהיה כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם ובדבר הזה ייטב הבל תורה היוצא מפיו לפני הקב"ה משור פר. ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור. ואין צריך לומר זה אלא אפי' מי שלא יבין כלל מפני שאינו בקי בלשון בביאורו אלא הוא מתעסק במקרא לבד גם לו יש שכר טוב בעמלו".
הבדל עצום יש בין לימוד החכמות החיצוניות לבין לימוד התורה, קובע רמ"ק ז"ל. לימוד החכמות החיצוניות אינו ערך בפני עצמו וכל תכליתו להעביר את ידיעות הכותב אל מוחות של הלומד. לאחר שיידע הלומד את סודות החכמה על פה פטור הוא מלעסוק בלימודה שכן קנויה לו בדעתו ואם יתמיד בלימודה אין זאת אלא כדי שתלא תשתכח ממנו.
לעומת זאת, שינון התורה ולימודה שני צדדים לה. האחד לימוד המעשה והשני הדביקות בנותן התורה. לימוד המעשה דומה בעיקרו ללימוד החכמה, שעל ידי לימוד ההלכה המעשית יודע האדם כיצד עליו להנהיג עצמו בעולמו של הבורא ומשיידע ההלכה על בוריה שוב אין הוא צריך ללימוד, אם יתמיד בלימודה אין זאת אלא כדי שלא תשתכח ממנו.
הצד השני של לימוד התורה הוא הדביקות. לפי שתורת ישראל מהווה את גילוי רצונו יתב' בעולמנו, העוסק בה דבק ברצונו יתברך ואין זה משנה כלל אם יודע הוא את התורה או אינו יודעה. שתכלית לימוד זו אינה הידיעה אלא הדביקות וזו אינה נתונה לידיעות כלל וכלל.
אמור מעתה: החפץ לידע את מצוות התורה יתמיד בלימודה עד שידעם על פה, משיהיו שגורים על פיו יפסיק מלימודו. לימוד זה כלימוד חכמה חיצונית הוא ולא יקנה לבעליו את חכמת התורה אלא את ידיעתה בלבד. לעומתו, העוסק בשינונה של תורה מתוך אהבתו לנותן התורה יתמיד בה גם כשידענה התמדה זו היא המקנה לעוסקים בתורה את חכמתם הרבה.
משנה תורה לשם מה?
חומש דברים נקרא בפי חז"ל "משנה תורה". על הסיבה לכך כבר עמד הרמב"ן בביאורו לתורה וזה לשונו:" "הספר הזה ענינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל… ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה, שכבר ביאר אות' להם, והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות וכו'".
מדבריו עולה כי ספר זה מכונה "משנה תורה" על שום המצוות שנשנו בו פעם נוספת וזאת כדי לזרז את בני שיראל על קיומן.
לעומת זאת הנצי"ב זצ"ל בהקדמתו לחומש דברים מבאר את הכינוי "שמנה תורה" בדרך שונה. לשיטתו אין מובנה של המילה "משנה" – חזרה שנית אלא לשון שינון. וזה לשונו:
"ומשום שכלל זה הספר ועיקרו בא להזהיר על עמל התורה לפרש דקדוקי המקרא וזהו תלמוד. וכל המוסר וריבוי דברים שהיה משה רבנו מוכיחם הכל בא לזה התכלית שיקבלו על עצמם עול התלמוד… משום הכי נקרא שמו "משנה תורה" לשון שינון של תרה… ואמנם ראש וסוף התוכחה שבזה הספר הוא על החזקת החוקים ומשפטים שהוא התלמוד בישראל. אשר ממנה תוצאות חיי האומה והיהדות בכלל ועל זה נכרת הברית השני בערבות מואב ובהר גריזים… להקים את דברי התורה. וממנה יתד ופינה למוסרי אנשי המעלה, הן מי שזכה לתורה ולעמלה, הן מי שברכו ה' להחזיקה בקיומה וכילכולה ועל זה נקרא זה הספר משנה תורה לשנן חרבה ולהשיב מלחמתה של תורה שערה ובזה תהי לנו עוז ואורה".
בשינון התורה מבקש משה ללמד לבני ישראל את סוד חכמת התורה. להורותם כי שונה חכמת התורה משאר חכמות. ששאר חכמות לא נועדו אלא להקנות ללומדיהן את ידיעתן, מה שאין כן חכמת התורה. גם אם יידע הלומד את התורה כולה על פה עדיין יידרש הוא לשננה כפי שלימד משה לישראל בערבות מואב. שינונה של תורה עמל התורה הוא והוא שמביא את העמלים בה לדביקות בבוראם ומשה למדו. לפי שיודע היה משה את תורת ה' על פה ואף על פי כן שיננה לפניהם כדי ללמדם כי חכמת התורה אינה נקנית אלא בעמל ובשינון.
חכמה אלוקית זו בחינת גבירה יש לה בעיני שאר חכמות חיצוניות הבטלות מולה כשפחה בעיני גבירתה, וכבר ידענו שאין לה לשפחה אלא מה שגבירתה העניקה לה ועל כן העוסקים בשינון התלמוד ובפלפולו זוכים גם לשאר חכמת ופרופ' לוין תוכיח ושגריר דרום קוריאה יסביר.
מה שהשגריר לא יודע היא העובדה שרובם המכריע של זוכי פרס נובל היהודים כלל לא הכירו את התלמוד הבבלי או הירושלמי ולפיכך לא בעטיו זכו לחכמתם ומפני מה זכו בה ? משום שסבותיהם וסבות סבותיהם עסקו בתלמוד זה במשך אלפי שנים ואפשר שהחכמה אותה שאבו מתוכו הועברה לנכדיהם בתורשה על אף שלא עסקו בו כמותם. לפי שטבעם של "גנים" שפעמים ומדלגים הם על דור או שניים ואז מתעוררים מחדש. והוכחה לדבר. אם תבקרו בישיבות לבעלי תשובה ותגלו את מספרם תדעו אל נכון שדילגו הגנים התלמודיים כמה דורות ושבו לביתם הטבעי.
השחפת
שחפת היא מחלה זיהומית מדבקת הנגרמת על ידי חיידקים. הפגיעה האופיינית לשחפת היא בריאות אך היא יכולה להשפיע גם על חלקים אחרים בגוף. המחלה נישאת באוויר כאשר ההדבקה מאדם לאדם נגרמת באמצעות שיעול של אדם חולה. שחפת היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר למוות בכל הגילאים ברחבי העולם. כ-95% מהמקרים בעולם שאובחנו כהדבקות בשחפת וכמוות כתוצאה ממנה היו במדינות העולם השלישי. כיצד השפיעה מגפה זו והתפשטותה על פסיקת ההלכה?
פרשת השבוע היא אחת משתי פרשות בהן מופיעות ברכות וקללות הנקראות בשם "תוכחות". אחת בספר ויקרא, ואחת בספר דברים, הפרשה פותחת בברכות "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם…." (ויקרא כ"ו, פס' ג'-ד'). וממשכיה בקללות "אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי…" (שם, שם, י"ד-ט"ו). כיוון שנכרתו עם עם ישראל שתי בריתות אחת בסיני ואחת בערבות מואב טרם כניסתם לארץ, על כן מופיעות הברכות והקללות פעמיים, זו שבספר ויקרא חותמת את ברית סיני, נאמרה בגוף ראשון, ובסופה נאמר: "אלה החקים והמשפטים והתרת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני…" (שם, שם, מ"ו). התוכחה השנייה שבספר דברים, באה לחתום את ברית ערבות מואב, זו נאמרה בגוף שני, על ידי משה הפונה לעם: "אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב…" (דברים, כ"ח, ס"ט). חז"ל העירו כי מספר הקללות שבספר דברים (98) כפול מזה שבספר ויקרא (48). ייתכן ולאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, משה מבין שיש צורך להאריך יותר ולפרט את השלכותיה של הפרת הברית. הרמב"ן האריך לבאר את התקבולת ההיסטורית של פרשיות הקללות בשני המקומות, ואלו דבריו: "האלות האלה (=בחקותי) ירמוז לגלות ראשון…אבל הברית שבמשנה תורה (=כי תבוא) ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו…" (רמב"ן ויקרא כ"ו, ט"ז). הרמב”ן טוען שיש התאמה מדויקת בין פסוקי התוכחה של פרשתנו לבין המאורעות של חורבן בית ראשון והחזרה לציון בתחילת ימי בית שני. כמו כן, יש התאמה בין פסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא לבין חורבן בית שני והגלות שכדבריו “אנו נמצאים בו היום”. לדוגמא, העונשים המוזכרים בפרשת התוכחה כאן, כמו: חרב, חיה רעה, דבר, רעב וגלות- מוזכרים כעונשים שבאו על ישראל לפני חורבן בית ראשון כפי שמתואר בספר ירמיה (ל"ב, כ"ד). בקשר לגאולה מהחורבן של בית ראשון אומר הרמב”ן שלא תהיה מחילה גמורה וגם לא קיבוץ נדחיהם, אלא- זכירת הברית וחזרה של חלק מהעם. לעומת זאת בתוכחות של פרשת כי תבוא מדובר על “גוי מרחוק מקצה הארץ” וגם “גוי אשר לא תשמע לשונו”, נבואות המתאימות לרומאים שהחריבו את בית המקדש השני והגלו את עם ישראל
מחולל המחלה הוא חיידק השחפת שנקרא מיקובקטריום טוברקולוזיס, חיידק מסוג מתג, שנתגלה על ידי הרופא הגרמני רוברט קוך ב-24 במרץ 1882. מתג זה חי גם בבקר וגם באדם. בעולם המערבי הייתה ירידה מתמדת במספר מקרי השחפת לאורך המאה ה-20, אך מגמה זו נבלמה בעשרים השנה האחרונות, בעיקר עקב העלייה במספר החולים מדוכאי החיסון. בהדבקה הראשונית החיידק חודר לריאה, שם הוא עשוי ליצור מוקד. משם ההתפשטות היא אל קשרי הלימפה בשערי הריאות. מן הריאה יכול להיות פיזור של החיידק לכל הגוף.
מחלת השחפת מוזכרת בשני המקומות. בתוכחה בפרשתנו נאמר: "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ" (שם, שם, ט"ז). פרוש רש"י למחלה: "חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז (בועות), דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה" (שם). לדעת רש"י שחפת היא מחלה של התייבשות הבשר ושינוי צורתו, כבועה הנגרמת מכוויה לאחר שהנפיחות יורדת והעור שינה מראהו באנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "שחפת, קדחת" כותב לגבי פירוש רש"י, על פי תיאור זה (של רש"י), הכוונה למצב הגופני הירוד ביותר לאחר רעב ממושך; וראה שבת (ל"ג, א'), אחת הצורות של הדרוקן מתאימה לבצקת הכללית בזמן רעב. הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (פר' ה' , ה"א), משייך את מחלת השחפת לקבוצת מחלות שמשחיתות את העור. הרש"ר הירש (=שמשון בן רפאל הירש,1808-1888) מסביר שמחלת השחפת מאופיינת בחולשה גדולה: " 'השחפת' – נגזר משורש שחף שהוא קרוב לסחב ולסחף. שחפת היא מצב של חולשה שבה אדם כביכול נגרר ונסחב. הוא סוחב את עצמו באדמה ואין לו כוח לשאת רגליו בהליכה מאוששת". ע"פ תיאור זה נראה שהכוונה לכל מחלה המתישה את הגוף עד כדי מוות. הרס"ג (=רבי סעדיה גאון, 882-942) מפרש: "שחפת – חמא אלסל" והכוונה לחום המרזה את הגוף ומכלה כוחותיו. ב"תורת כהנים" ההסבר למחלה שונה: "את השחפת-יש לך אדם שהוא חולה ומוטל המיטה ובשרו שמור עליו, תלמוד לומר 'את השחפת'-מלמד שהוא נשחף; או עיתים שהוא שחוף, אבל נוח לו ואינו מקדיח, תלמוד לומר 'ואת הקדחת'-מלמד שהוא מקדיח; או עיתים שהוא מקדיח, אבל סבור בעצמו שיחיה, תלמוד לומר 'מכלות עיניים'; הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים בו שיחיה, תלמוד לומר 'ומדיבת נפש' " (על הפסוק הנ"ל, פרשה א', פרק ד'). לפי המדרש אין מדובר בפסוק במחלות שונות שתבאנה בנפרד, אלא על מחלה אחת שיש בה מכיליון הבשר, החום הגבוה, הדיכאון והייאוש.
ההיסטוריה של מחלת השחפת מתחילה בימי קדם, ומקורה כנראה מהבקר. נתגלו שרידי גופות בני אדם קדמונים שסבלו משחפת, מסביבות שנת 4000 לפנה"ס. בהודו המחלה הייתה נפוצה מסביבות שנת 2000 לפנה"ס. כמה צורות של המחלה היו קרוב לוודאי ידועות ליוונים הקדמונים. היפוקרטס, הרופא היווני הקדום, מזהה את שחפת הריאות כמחלה נפוצה באותה התקופה, ורוב הזמן – גם קטלנית. למעשה – עד שנת 1839 כלל לא קראו לה שחפת.
בתפיסה המקראית מוזכרים חולים ומחלות, והואיל ומחלות מלוות את חיי האדם , אך טבעי הדבר שבחיבור המוקדש לחיי האדם יוזכרו מחלותיו, בפרט שיש לא-ל מקום חשוב במחלות אלו. ניתן לומר כי במקרא יש לא-ל תפקיד כפול, במי שמיטיב ומרפא "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאך" (שמות ט"ו כ"ו), וזאת בהקשר של ריפוי, המתקת מי מרה. לעומת גישה זאת, הרי שהא-ל המיטיב ומרפא מתואר בנשימה אחת גם כא-ל נוגף. "והסיר ד' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך" (דברים, ז', ט"ו). בשתי רשימות של מחלות, המובאות בפרשת הברכות והקללות, שפע של מחלות, שבהן השתמש הא-ל כעונש על ישראל החוטאים. השמות של המחלות במקרא התבארו במחקר המודרני באופן חלקי בלבד. לאחר הדבר מופיעה רשימה בת שבע מחלות: "יככה ד' בשחפת ובקדחת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון…" (דברים כ"ח, כ"ב). לא מעט מחלות מתאימות לתיאור זה, מחלה בה הגוף 'נשחף', היינו החולה מאבד משקל. יש לא מעט סיבות לראות ב"שחפת" המקראית את מחלת הסרטן, ודי לציין כי האבחנה בין הסרטן לשחפת לא נעשתה לפני 1882, עת גילו כי השחפת נגרמת מזיהום בקטריאלי. (עיין במאמרו של פרופ' מאיר בר-אילן, 'על המחלות הקדושות', קורות ט"ו (תשס"א-תשס"ב) כ'-ס"ב). ספרות ההלכה לדורותיה מהווה מאגר לשמות רבים של מחלות שהוזכרו בה בזיקה לסוגיות הלכה שונות ומגוונות. פיזורם של התחלואים והמחלות במאות רבות של חיבורים. ספרות השו"ת, ההלכה והמנהג, מציעים לפנינו חומר רפואי ריאלי למכביר, הדיונים אודות המחלות עוסקים בקשת רחבה של תחומי הלכה, כגון, כשרות, שבת ומועדים, דיני קידושין וגיטין, תפילה ועוד. המחלות נזכרות במגוון שפות, להגים וניבים, שמות המחלות מבטאים את שפת האזור או המדינה של החכם העוסק בסוגיה, ולעיתים את הניב הספציפי שבו דיברו בקהל עדתו. פוסקי ההלכה תיארו את המחלה על פי ידיעותיהם והבנתם. לעיתים תיאורי המחלה הם ספרותיים ולא רפואיים-מקצועיים, למעט תלמידי חכמים ששימשו גם כרופאים והכירו את רזי הרפואה הקדומה. (עיין במאמרו של הרב ד"ר אברהם אופיר שמש, מילון שימושי לשמות מחלות בספרות הרבנית של ימי הביניים והעת החדשה, אסיא, חוברת פ"א-פ"ב, עמ' 128-144).
מנתונים שנמסרו באתר משרד הבריאות עולה, כי ארגון הבריאות העולמי מעריך כי בשנת 2011 חלו בשחפת 8.7 מיליון איש, בעיקר בדרום מזרח אסיה, באפריקה ובאזור המערבי של האוקיינוס השקט. בישראל, במהלך שנת 2011 דווח על 417 חולי שחפת חדשים, בשיעור היארעות של 5.3 ל-100,000 תושבים. מרבית החולים החדשים (89.4%) נולדו מחוץ לישראל, בעיקר במדינות אנדמיות (=בעלי תפוצה גיאוגרפית מצומצמת לשטח קטן יחסית) למחלת השחפת. בקרב ילידי ישראל, שיעור החולים החדשים הוא 0.56 ל-100,000 תושבים.
שאלות שונות הובאו בפני פוסקי ההלכה בקשר עם מחלת השחפת, הרב יצחק וויס נשאל: "הנה זוג של בני תורה ששניהם היו במחנות הריכוז, ושניהם נחלו שם במחלת שחפת הריאה ל"ע, ועכשיו נתרפאו ב"ה לגמרי, אלא שנשארה חולשה אצל האשה, ונולדו להם שני נערים, שהם בריאים לגמרי, אח"כ נולדה להם בת, שנחלה ר"ל במחלת לב, עד שבמשך שנה ומחצה, הוצרכה לחיות תחת מסווה אקסיגן, וגם עכשיו עודנה חולה מסוכנת, ולהרופאי' אין עצה לדוויה, אח"כ נולדה להזוג הזה עוד בת עם אותה מחלת לב, והיא מתה אחר איזה חדשים, יש לחשוש שיש כאן מום בירושה אצל ההורים, או אפשר הענין בא מצד חולשת האשה, שהיא חלושה מאד, בכן שואלים אם מותר להם לעשות דבר למנוע הריון עכ"ל…". ותשובת הרב להתיר לבני הזוג למנוע היריון (שו"ת מנחת יצחק חלק ג' סימן כ"ו). הרב עוזיאל נשאל "האם מותר לחולה שחפת לאכול בשר חזיר, מתוך אמונה שזה מהווה רפואה למחלה ? בתשובות בחן הרב את שלושת היסודות להיתר מאכלים אסורים לחולה תשובה: "כלל גדול הוא בדין זה, שאין מתרפאין באיסורין דאורייתא בדרך אכילה ושתיה או בדרך הנאתן, אלא בשלושה תנאים יסודיים, והם : א) חולה שיש בו סכנה. ב) רפואה ידועה או על פי מומחה ; ג) שאין להשיג רפואה זאת בהיתר כמו באיסור". אומנם הגדיר הרב את מחלת השחפת כמחלה שיש עמה סכנה "לענין מחלת השחפת, שאע"ג שאינה מחלה מסוכנת… מכל מקום הואיל וחוסר הטפול מביא לידי סכנת מיתה או אפילו מיתה קרובה, הרי היא בכלל מכה שבחלל הגוף, שנקראת מחלה מסוכנת לענין שבת ולענין רפוי במאכלות אסורות". אך ביחס לתנאי שני שתהא הרפואה ידוע ובדוקה כתב: "מכל האמור יוצא לדין, שאין מרפאין בדבר האסור אלא על פי רופא מומחה… אבל רפואה שהיא מקובלת על פי השמועה, או אפילו מפי נסיון אין מתרפאין בה אלא בדבר המותר ואין בזה משום דרכי האמורים, אבל לא בדבר שהוא אסור מן התורה או אפילו מדרבנן". ולסיכום: א) מחלת השחפת… בכל זאת היא בכלל מחלה מסוכנת… ולכן מתרפאין בכל דברים שמרפאין, אפילו אם הם אסורים מן התורה ואפילו בדרך הנאתם. וזה בשני תנאים : 1) שרופא מומחה או מדע רפואי מצוה רפואה זאת, שהתאמתה בנסיו, ושחולה זה הוא נגוע במחלה זאת ; 2) שלא מצויה לפנינו רפואה אחרת דומה לה… לפיכך נראה לי ודאי, שאסור להתרפא באכילת בשר חזיר" (שו"ת משפטי עוזיאל, מהדו"ת, חיו"ד, ח"א, סי' כ').