רוב הזמן אנחנו כלל לא מודעים לנשימה שלנו. הנשימה היא בדרך כלל פעולה אוטומטית שלא מחייבת אותנו לפעולה אקטיבית. בדרך כלל נעשית הנשימה בקצב קבוע –איטי במנוחה ומהיר במאמץ. מידי פעם אנו לוקחים נשימה עמוקה שמנשה את הקצב הקבוע, אך גם את זה אנחנו עושים, לרוב, בלי שאנחנו מודעים לכך.

פרשתנו נפתחת בתשובת ד' למשה רבנו על הטענה שהשמיע כלפיו בסוף הפרשה הקודמת. משה אמר שם "למה הרעותה לעם הזה!… מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה' כ"ב). על כך משיב הקב"ה בראשית פרשתנו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב… (שם ו', ג'), ואז מגיע המסר המשמעותי ביותר שד' מבקש למסור לעם ישראל ע"י משה "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים…והבאתי אתכם אל הארץ…ונתתי אתה לכם מורשה" (שם, ו' ז'-ח'). ההבטחה ארוכה ומפורטת וכוללת חמש לשונות של גאולה. משה מעביר את הדברים לעם ישראל, אך הם נופלים על אוזניים אטומות הסיבה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבדה קשה" (שם ו' ט'). פירושים רבים נאמרו ביחס לשני ביטויים אלו 'קצר רוח', ו'עבודה קשה' והקשר ביניהם. הדברים הללו מעוררים תמיהה – כיצד ייתכן שמסר כל כך משמעותי וחשוב כלל לא התקבל ע"י בני ישראל? והרי משה מבשר להם שהם עומדים להשתחרר מן השעבוד?!, שאלה זו מנוסחת במכילתא בזו הלשון, "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות, ואינו שמח? אם כן למה נאמר "ולא שמעו אל משה"? רשב"ם פירש "ולא שמעו אל משה–עתה אף על פי שהאמינו מתחילה כדכתיב 'ויאמן העם' (שם ה' ל"א), שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה, והנה עתה הכביד עליהם יותר". הסיבה לאי האמון מצד בני ישראל הייתה אם כן אכזבה. סיבת המהפך במצב רוחם ובתגובתם של בני ישראל היא שפרעה הכביד את עול השעבוד וציווה שלא לספק להם עוד תבן ללבנים. בעם ישראל פעמה רוח של גאולה, הם האמינו שתוך יום-יומיים יגאלו ויפסיקו לעבוד. הם כבר התחילו "לארוז את המזוודות". מה רבה הייתה אכזבתם כשגילו שעברו יומיים, עבר חודש והגאולה טרם באה. מה רבה הייתה אכזבתם כשגילו השעבוד נמשך ואף נהיה קשה יותר.

בנשימה רגילה אנחנו שואפים לריאות שלנו 500 עד 600 מיליליטר של אוויר. האוויר עובר דרך האף ודרך הפה אל דרכי האוויר העליונות, הקנה והסמפונות, ומגיע אל בועיות הריאה, שהן שקיות קטנות שבהן נעשה חילוף הגזים בין האוויר לדם. הדרך מהנחיריים ומהשפתיים אל בועית הריאה ארוכה למדי, ובכל שלב בדרך עלולה להשתבש הזרימה החופשית של האוויר.

הרב יהודה עמיטל ביאר שמסרים גדולים לא ניתן להפנים ולקלוט מיד, בני ישראל שמעו את דבריו של משה אלא שמרוב עבודה וסבל הם לא הפנימו וקלטו את משמעותו של המסר. הם שמעו אותו רק ברובד שטחי ולא הפנימו אותו לעומק. קליטת המסר אמנם לקחה זמן, אך בסוף התהליך, עם ישראל אכן הגיע אל המטרה הרצויה. חלק מהפרשנים מרחיבים את הפרשנות אודות מצוקתו של האדם הפרטי. לדוגמא רש"י, "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה". הרמב"ן, "מקוצר רוח ומעבודה קשה" – לא בעבור שלא יאמינו בד' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו" (שם ו' ט'). מרבית הפרשנים פירשו כי מצוקתו של עם ישראל הקשתה על קבלת מסר הגאולה. 'קצר-רוח' הוא אדם שאינו מסוגל לחשוב עד הסוף, אדם ש"חושב בקיצור", וארך-רוח הוא אדם שחושב לעומק, אדם שמאריך במחשבות ובשיקול דעת. הקוצר הרוח של בני ישראל במצרים היה אמִתי – המצרים נַגשׂו בהם ולא נתנו להם לחדול מעבודה, אבל לצד הקושי האמִתי היה גם קוצר רוח רוחני – בני ישראל היו שקועים בחומרנות, חיו מרגע לרגע ולא היו פנויים נפשית לבשורה. במילותיה של נחמה ליבוביץ, "דור מדוכא ומושפל אינו קולט את הנאמר לו, לא את דברי הנחמה לימים קרובים, ולא את דברי ההוד לעתיד הרחוק". הרב קוק ביאר בסגנונו העכשווי, ההשתעבדות למסגרות החיים החיצוניות, לתבניות החשיבה הקיימות, לתדמית שאנו יוצרים לעצמנו ולאחרים- היא השעבוד הגדול ביותר והיא העבדות הנוראה ביותר (אורות התשובה ה' ה').

קוצר נשימה הוא מצב שבו מתקשים לספק די אוויר לגוף וחשים תחושת מחנק. זהו מצב שבו קיימת הפרעה אובייקטיבית או סובייקטיבית בתהליך הנשימה השגרתי והאוטומטי. קוצר נשימה יכול להתבטא בתסמינים שהאדם מתאר או בסימנים אובייקטיביים שניתן לצפות בהם, הפעלת שרירי עזר בכל שאיפה, כיווץ השפתיים בכל נשיפה.                                

בפרשת שמות בני ישראל שמעו את המלים "פקוד יפקוד" שהיו מסורות להם כסימן לגאולה, האמינו למשה ולכן שמחו וקיוו לטוב, "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו". (שם ד', ל"א). עם ישראל ניחן בחוסר סבלנות וחוסר תודעה היסטורית. הוא לא הבין שגאולה היא תהליך איטי וממושך, הוא חשב שהגאולה תבוא בבת אחת ומשלא באה התאכזב ובא בטענות. זוהי כוונת הביטוי "קוצר רוח". באשר ל"עבודה קשה"- אדם שמבשרים לו שהוא עומד להיגאל, גם אם יש לו תודעה היסטורית והוא מבין שגאולה לא באה ביום אחד, הוא יצפה לפחות לשיפור מידי בתנאי חייו. אם השעבוד נמשך ואף מחריף, מה תועיל לו בשורת הגאולה? עם ישראל ראה שהגזירות רק מחריפות ולכן מתלונן, הרב אהרן ליכטנשטיין מבאר שחשיבותה של פרשת וארא מתבטאת, אם כן, בכך שהיא מהווה תשובה לבעיית קוצר הרוח. מי שקורא את כל הפרשה רואה איך התהליך מתבצע, איך הקב"ה חושב על הכל. ניתן לשאוב מפרשתנו מודעות היסטורית. גם אנו יכולים ללמוד מפרשה זו רבות ביחס לגאולת ימינו. המתבונן במציאות החיים בארץ יגלה כי ציפיית 2000 שנות הגלות מתגשמת ומתממשת, הנבואות על בניין הארץ ויישובה מתגשמות. קיבוץ הגלויות מתממש. הצבא ומערכת הביטחון מהאיכותיים בצבאות עולם. הרפואה, המדע והטכנולוגיה הפכו שם דבר כל העולם. החקלאות הארץ ישראלית מושא להערצה וקינאה, ועם כל זה ישנם אנשים שמשועבדים לראייתם המצומצמת ולא מסוגלים לראות את התהליך מתגשם "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים".

נגיף הקורונה נמנה על משפחה של נגיפים נשימתיים הגורמים לרוב לתחלואה נשימתית קלה. ואולם, אחד מכל שישה חולים מאובחנים יפתח מחלה קשה שתתבטא בקשיי נשימה. במקרים החמורים ביותר המחלה עלולה להוביל לדלקת ריאות קשה ולתסמונת נשימתית חמורה. מחצית מחולי קורונה קלים, בינוניים וקשים – ממשיכים לסבול מקשיי נשימה אחרי שהחלימו.         יש מהפרשנים המבקרים את הנהגתו של משה רבינו, לפי דבריהם, המילים קֹּצֶר רוּחַ מתייחסות למשה ולא לעם. לפי ההסבר הזה העם חש שמשה במנהיגותו בשלב הזה נוהג עימם מתוך מצב של קֹּצֶר רוּחַ. רש"י מייצג זאת  בתארו את ההבדל בין האבות לבין משה רבינו, "..אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות…כשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה" (שם). ד' מזהה אצל משה תכונה של קֹּצֶר רוּחַ, וכך גם העם חש, אי אפשר להנהיג עם כאשר המנהיג נמצא במצב של קֹּצֶר רוּחַ. כתוצאה מכך בתוספת למציאות של העבודה הקשה בה נמצא העם, העם לא רוצה או לא מסוגל להקשיב למשה, גם אם הבשורה היא טובה. המסקנה העולה מהפירוש הזה, לדורה ולדורות, כי אי אפשר להנהיג עם כאשר המנהיג נמצא במצב של קֹּצֶר רוּחַ. במצבים אלו העם זקוק למנהיגות שהיא ההיפך מקצרת רוח. ממנהיגות בימי שיגרה, וקל וחומר בימי משבר ומצוקה נדרשת תכונה נשגבה של אורך רוח, יכולת הכלה, ויכולת לרתום את העם להתמודדות ולאתגרים גם לטווח ארוך, אף אם בטווח הקצר יהיה קשה מאד. זהו מבחנה של מנהיגות. לעם יש תכונה מובנית שהוא תמיד מקטר ומתלונן. הוא תמיד קצר רוח. אבל את הפריבילגיה הזו שיש לעם – אין למנהיג. ומנהיג שנוהג בעמו ממקום של קוצר רוח- אל יתפלא אם התגובה תהיה – 'וְלֹא שָׁמְעוּ'. דברי חז"ל המובאים ברש"י אודות סבלנותם ואורך רוחם של האבות מנסה ללמד את משה לקבל את הציפייה, לקבל את תכניתו של הא-ל שאיננה תמיד מקבילה לתוכנית שלך. בסיומם של הדברים מוסיף רש"י וכותב תוספת מרתקת "לכן אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תידרש, שנאמר, הלא כה דברי כאש נאום ד' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות" (שם, ו' ט'), רש"י מוסיף משפט זה היות והמדרש רחוק מן הפשט, כדי להתאימו יש לסמוך את דבריו של משה "למה הרעותה לעם הזה", למילים "ולא שמעו אל משה מקצר רוח",  ועוד שדברי המדרש לפיהם לאבות לא נגלה בשם ד' אינם מדויקים.  לאור זאת חוזר רש"י אל הפשט ומסביר כי התורה פונה לא רק למשה הגואל הראשון ולבני ישראל הנגאלים משעבוד מצרים, אלא לכל מי שעתיד לקרוא פסוקים אלו, בבקשה לאורך רוח וסבלנות לא רק בציפייתנו לגאולה, אלא בכל הליכות החיים ולהבין שלכל ניצוץ וניצוץ הוא ניצוץ שניתז מהדיבור האלוקי.