הדם הוא נוזל המכיל פלזמה,  ותאים. במקומות רבים יש התייחסות לדם כאל רקמה, היות שהדם, כמו כל רקמה, בנוי מתאים בעלי תפקוד זהה. ההבדל העיקרי בין רקמת הדם לרקמות אחרות היא העובדה שתאים אלו אינם מחוברים האחד לשני אלא רק סמוכים לתאים אחרים מאותו סוג במהלך שיוטם בכלי הדם. הדם הוא אמצעי הולכה, הדם מביא חמצן מהריאות אל התאים, ומנקה את התאים מעודפי הפחמן הדו חמצני. זאת באמצעות כדוריות הדם האדומות שמכילות המוגלובין הקושר את החמצן לכדוריות בריאות, ומשחרר אותם ליד התאים, קושר פחמן דו חמצני לכדורית ליד התאים, ומשחרר אותם בריאות.

בפרשיות "וארא" ו"בא" מספרת התורה על עשר המכות שהכה ד' את מצרים.השבת מופיעות שבע מתוך עשר המכות שהוכו המצרים, מכה אחר מכה ניחתות המכות על מצרים, המסרבת לשלח את ישראל לחרות. המשנה מלמדת כי מכות אלו נמשכו במשך שנה תמימה "אף הוא אמר חמישה דברים של שנים עשר חודש… משפט המצריים שנים עשר חודש" (עדויות פ"ב מ"י). הראשונה שבמכות, דם "ויאמר ד' אל משה….קח את מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם ועל יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים" (שמות ו' י"ט) דרשת חז"ל על המילים "בכל ארץ מצרים", מתארת מציאות קשה ביותר "…בכל ארץ מצרים"-  אף במרחצאות ובאמבטאות שבבתים. "ובעצים ובאבנים" –  מים שבכלי עץ ובכלי אבן" (רש"י שם ו' י"ט). במוזיאון של ליידן בהולנד ישנו פפירוס מצרי המאשר את עובדת המכות שירדו על מצרים. הפפירוס אשר נכתב ע"י מצרי בן אותה התקופה בשם איפובר, נרכש בשנת 1828 על ידי המוזיאון ומספרו הקטלוגי 344. הפפירוס כתוב על שני צדדיו, והוא מכיל שבעה עשר עמודים. פרופסור עמנואל וליקובסקי הוא זה שעמד על הדמיון שבין תיאורי המצרי איפובר לבין הנאמר בספר שמות. "מרוח הדברים של הכותב המצרי ניכר בעליל שאין הוא כותב שירה או נבואה כל שהיא לעתיד, אלא תיאור עצוב וכואב של מאורעות יוצאי דופן, אסונות שקורים לעם המצרי, שהוא עד להן". לדעת הפרופ’ וליקובסקי, מומחה ידוע לכרונולוגיה של מלכויות מצרים, תעודה זו שייכת בדיוק לתקופת יציאת מצרים, ע’’פ התאריך המקובל ביהדות, ופפירוס איפובר הוא דיווח מן השטח הנה לפניכם מספר הקבלות בין פסוקי התורה ופפירוס איפובר: ’’ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם’’ (שמות ז' כ'), "הנהר הוא דם" (פפירוס 2:10). "ויהי הדם בכל ארץ מצרים" (שמות ז' כ"א), "דם בכל מקום" (פפירוס 2:5). "ויחפרו כל מצרים…כי לא יכלו לשתות ממימי היאור" (שמות ז' כ"ד), "אנשים נרתעים מלטעום, בני אנוש צמאים למים" (פפירוס 2:10) "אלה הם מימינו, זהו אושרנו… מה נעשה" (פפירוס 3:10).

דם הוא נוזל הזורם בכלי הדם, כגון ורידים ועורקים. זרימתו, המכונה מחזור הדם, מווסתת על ידי הלב. חלק ניכר מצרכי הגוף מתקבל באמצעות הדם אשר מספק לתאי הגוף חמצן וחומרי מזון ומסלק מהם פחמן דו-חמצני וחומרי פסולת נוספים לכיוון הריאות, הכליות ועוד, אשר מפרישים אותם אל מחוץ לגוף. צבע הדם הוא אדום, כאשר הצבע משתנה במידה זניחה בין העורקים לורידים, בשל הריכוז המשתנה של החמצן. בעורקים הדם עשיר יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום יותר בעוד בורידים הדם עני יותר במחצן ולכן יהיה צבעו אדום פחות.

.המדרש שואל "למה לקו תחילה בדם? ומשיב "…מפני שפרעה והמצרים עובדים ליאור, אמר הקב"ה אכה אלוהיו תחילה ואח"כ עמו.." (מדרש רבה ט' ח'), טעם חינוכי שעניינו שלילת עבודת האלילים, היאור, מקור המים, שימש אליל עבור העם המצרי, הכאתו מערערת את היסוד האלילי בחייהם של המצרים. הנה התברר שהאלוהים שחשבוהו המצרים כאלוהים חיים, התגלה כנהר מת, הממית את הדגה שבו, מקור המזון של תושבי מצרים"והדגה אשר ביאר מתה ויבאש היאר" (שם ז' כ"א). במדרש אחר נאמר  "מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לפיכך דן את המים אשר ביאור" (משנת ר' אליעזר י"ט) עונש המוכר בשם "מידה כנגד מידה", היאור אליו הושלכו ילדי ישראל, נקם את נקמתו, המים אליהם הושלכו ילדי ישראל, שינו מראה, והסגירו את מעשיהם. ביום בו הגיעו צבאות הנאצים ימ"ש אל נהר הדון שברוסיה, תיאר נתן אלתרמן את הדון מאדים, גם ניבא על סופם של אותם רשעים: "הגדודים למזרח דהרו, אך יודעים הם: קרוב היום ונהרות אחרים יטהרו, רק הריין יהלך אדום". טעם נוסף למכה זו "לפי ששפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו "לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון" (מדרש "לקח טוב", תהילים ע"ח מ"ד) כאשר המים ואפילו אלו שבכוס הופכים לדם, שגרת החיים מופרת, מכת הדם טלטלה, העולם השתנה, הנתון הבסיסי ביותר, המים, נצבעו בצבע מעשיהם הנוראים, החיים הפכו למעין סרט אימה.

בכל יום מיוצרים בגופנו מיליארדים של תאי דם אדומים, לבנים וטסיות, והם מחליפים תאים שהזדקנו ונהרסו בשל הריכוז המשתנה של החמצן. תהליך זה ניקרא המטופויזיס והוא מתרחש בעיקר במוח העצם. בהתחלה נוצרים תאי גזע פשוטים רב – תכלתיים, מהם מתפתחים בהמשך תאי אם חד-תכליתיים שמבשילים ומייצרים את תאי הדם השונים. לאדם מבוגר יש כ25,000 מיליארד תאי דם אדומים שמתוכם 1.1%מ מוחלפים בכל יום. חישוב פשוט מראה שאוכלוסיית תאי הדם האדומים כולה מתחדשת כל 100 ימים.

אחד הציווים הקשורים בפסח ויציאת מצרים והציווי הראשון כעם, קודם יציאת מצרים, היה הקרבת קורבן הפסח, ציווי זה כולל פרטים שונים, שרק חלקם מוסברים בתורה, אחד הפרטים הוא נתינת דם על המזוזות והמשקוף, ציווי החוזר מספר פעמים "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" (שמות י"ב ז'), "והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים" (שם, י"ג), לנתינת הדם הייתה מטרה חינוכית פנימית, "והיה הדם לכם לאות", לכם לאות ולא לי לאות, לכם לאות ולא לאחרים לאות" (מכילתא דר"י, בא, מסכתא דפסחא, פרשה ו', ד"ה ונתנו על שתי) הא-ל אינו צריך את האות,  ולכן האות הוא פנימי ולא כלפי חוץ, כל הפעולה היא אקט של ציות וקבלת מרות, שכתוצאה ממנו יחוס ד' על ישראל ולא ישחית אותם באותה גזרה "ועבר ד' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" (שם כ"ג). מן המדרש על סמך פסוקים מספר יחזקאל עולה התמונה הבאה, הקב"ה התחייב לאברהם לגאול את ישראל ממצרים,  אולם כשהגיעה העת למימוש ההבטחה, הוא מגלה שאין בהם מצוות "ואת ערם ועריה" (יחזקאל ט"ז ז'), ולכן אינם ראויים לגאולה המובטחת. על מנת לאפשר את גאולתם הוא מצווה לעסוק בשתי מצוות, לקיחת הפסח וברית המילה, כבר בעשור לחודש, ובזכות מצוות אלה, הקשורות בדם, הם עתידים להיגאל בליל החמישה עשר בניסן. לכר רמז הנביא יחזקאל בדבריו כי הקב"ה עבר וראה את ישראל מתבוססים בדמיהם, דם הפסח ודם המילה, ואמר להם "בדמיך חיי" (שם ו') – בזכות הדמים תהיו ראויים לחיי גאולה (שם פרשה ה'). לדעת הרלב"ג השימוש בדם וצביעת המשקוף מטרתה הפסד האמונה אשר גדלו בה, אמונת מצרים. שימוש בדם בצורה שנצטוו – צביעה באגודת אזוב , מסמלת את עזיבת העבודה לאלילי מצרים, ואת תיעובם את העבודה הזאת. פעולה זו באה להוזיל בעיניהם את ערכה של עבודת האלילים המצרים שסגדה לטלה, בכך שדמו נמרח על המשקוף בעזרת דבר פעוט ערך וזול כמו האזוב (רלב"ג לשמות י"ב ז').

בדיקת דם היא בדיקת מעבדה המבוצעת בדגימה של דם שנלקחת מגוף חי. היא מאפשרת להגביר את יכולת האבחון של מצב מחלה וכן להבין את תפקודו של נותן הדגימה. היות שהדם מעביר חמצן וחומרים אחרים לכל חלקי הגוף, אוסף את חומרי הפסולת השונים מהגוף, ומנקז אותם לאברי ההפרשה, מושפע הרכב הדם ממספר גדול של תופעות וגורם למגוון רחב של מחלות. לפיכך, בדיקות דם הן הליכים נפוצים במסגרת בדיקות רפואיות. בבדיקות דם שגרתיות בודקים בין היתר, במסגרת ספירת דם את הכמויות של כדוריות הדם הלבנות ותת הסוגים שלהם. ושל כדוריות הדם האדומות וחלבונים הקשורים להם כמו המוגלובין.

טרה הגמרא במסכת סנהדרין קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. לכן, אם גוי מאיים על יהודי שיהרוג אותו אם לא יעבור עברה, על היהודי לעבור על העבירה ולא להיהרג, להלכה זו שלושה חריגים, והם שלוש העברות החמורות – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, לגבי העברות האלה דין פיקוח נפש אינו תקף, והאדם מצווה למסור את נפשו ולא לעבור עליהן, הגמרא מוצאת מקור לדין זה – דין "יהרג ולא יעבור" – ביחס לרציחה, "רוצח גופיה מנלן? – סברא הוא "…מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!" (מה ראית, שהדם שלך אדום יותר? שמא דמו של אותו אדם אדום יותר! (סנהדרין ע"ד ע"א). אם אדם מאיים על אדם אחר ודורש ממנו להרוג מישהו שלישי, מאליו מובן כי אל לו למאוים להציל את חייו במחיר נטילת חיי אדם אחר, מאחר שאי אפשר לשפוט דמו של מי אדום יותר – נאלץ האדם למות ולא ליטול את חייו של אדם אחר. ההסבר ההגיוני שניתן לדין מספק בהחלט  – "סברא הוא". סברא זו משמשת בסיס לדיון בסוגיות אתיות שונות, מה יהיה הדין במקרה בו ניתן להוכיח בעליל שדמו של האחד "סומק טפי" (אדום יותר)? בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים, אחד המקורות עליו נסב הדיון, היתר הריגת עובר בעודו ברחם אמו, כאשר הוא מסכן את שלום האם (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ט), ההלכה מבחינה בין דמו הפחות אדום של העובר, לבין דם האם שהוא "סומק טפי", אדום יותר, במקרה זה לא קיימת הסברא "מאי חזית..", ואזי פיקוח נפשה של האם דוחה את 'שפיכות דמים' של העובר, האם עצמה, או אדם אחר מותרים בהריגת העובר, (הגאון ר' ישעיה פיק, נו"ב מהדו"ת חו"מ סי' נ"ט, מבוא,והחזון איש הערות על חידושי ר' חיים הלוי,  פ"א מהל' רוצח ה"ט). אחרים סברו שגם כאשר לא קיימת סברת "מאי חזית" עדין איסור רציחה בעינו עומד, "פקוח נפש" אינו מתיר איסור זה, ההיתר להרוג עובר כדי להציל את האם נובע מהיותו "רודף" המסכן את חיי האם (נו"ב שם, וכן הגר"ח בריסק ושכן נראית דעת הרמב"ם), לשאלה זו השלכות גם לנושא "קצירת איברים" כאשר לפנינו אדם "טרפה", מי שאינו עתיד לחיות יותר מי"ב חודש, שפטורים על הריגתו, האם יותר לקחת איברים מגופו להצלת מי שדמו "סומק טפי", הרב שאול ישראלי שסבר שבהעדר סברת "מאי חזית", אין איסור "שפיכות דמים", חילק בין שני מצבים, האחד, כפוהו אחרים להרוג, שרשאי להרוג כדי להינצל במקרה שדמו "סומק טפי", והשני, ליזום רצח כדי להינצל, שאז גם בהעדר סברת "מאי חזית", אסור לבצע רצח יזום כדי להינצל! (תקרית קביה, התורה והמדינה ה'-ו (תשי"ג תשי"ד) ע"א-קי"ג).

בברכת שבת שלום  – הרב אברהם רזניקוב